ברצלונה-מנצ'סטר, שבוע לפני גמר הצ'מפיונז ליג; מי מצליח בחיים? (כדורגל, דרך חיים, פלירטוט בבר)

מי מצליח בחיים? הדורסניים, אלה עם המרפקים? או אלה שעושים את דרכם בדרך נעימה, מחוייכת? מי הם בעלי הבית של העולם, של הנפת הגביע העצמית? ה"מניאקים" שלאור תוצאתם תגיד "אתה רואה מה זה? צריך מרפקים בחיים!" ובכך תעריך את דורסנותם גם אם פגעה בך, או אלה שתגיד עליהם "תראה איזה יופי, הכל בצורה לבבית. אפשר גם אחרת". ובכן, אין אינדקציה אמיתית לזכיה, להכרה, לתוצאה; הכל אם כן, מוגדר ברוורס, בדיעבד. בזכייה. והנה, גמר ליגת האלפות הכדורגל מביא שתי גישות אלה למשחק אחד קובע. המבחן האמיתי לדרך חיים? לא הייתי אומר, אבל דוגמא טובה לשתי גישות של כדורגל, של מהות המשחק.
גמר הגביע האירופאי בכדורגל לקבוצות אירופאיות, או בשמו המודי-בראוני, "הצ'מפיונז ליג", ייערך ברומא בין שתי קבוצות שהן בדיוק שתי משוואות לדרך זכייה בעולם הזה, ובהקשר לנושא שלנו; זכייה בגמר גביע של משחק כדורגל. מחד, מנצ'סטר יונייטד האנגלית, האדומה, הטנקיסטית, המכבי תל אביב בכדורסל של הליגה האנגלית, אל מול ברצלונה. הגמדה, החייכנית, עטירת הצבעים הקאטלוניים, בעלת סייסטת הצהריים וסוכריית המקל של יואהן קרוייף, האבא הרוחני שלה.  אם תרצו גמר הגביע הזה מתפקד כאבא, הקבוצות המתמודדות הן שני אחים- כל אחד עם אופי אחר- וכולם יושבים לארוחת ערב מבולגנת. זה יירצה צלחת עם רוטב סמיך, האחר דליל. זה יעדיף את האכילה עצמה, והשני, בו בזמן הביס, יחשוב על הסיגריה של אחרי.
שלא תטעו . ברצלונה החייכנית, הכייפית, לא כזו תמימה. הרומנטיזציה של הכדורגל היפה שלה לפעמים מטאטא מתחת לשטיח השגיות וחתירה למטרה, אבל היופי במשחק שלה הוא כל כך ענק, כל כך זר לכדורגל שמסביב (והנה, אולי הזדמנות ללמוד שיווק מהו דרך מפעל ליגת האלופות שזיהה זאת ומיתג מחדש את הכדורגל כאשה הכי יפה בעולם ובכך הוא חזר להיות כך), עד שגליץ' מלוכלכך של פויול או שחקן אחר שלה, לא קופץ לעין כי הוא מיד משותק על ידי עוד משחק צירופים נהדר של צ'אבי-מסי-הנרי-אטו.
ומנגד, "שלא תטעו 2". מנצ'סטר הדורסנית, הטנקיסטית, היא לא אחת מהקבוצות האנגליות שאנשים נהנים לבטל ב"עוד כדורגל אנגלי". רונאלדו, רוני, טבס, הם שחקנים ענקיים, ביצועיסטיים שהלוואי וכל הקבוצות היו עם שחקנים כאלה, אבל הגליץ' האנגלי הוא כל כך אנגלי, עדיין, שמיד הוא משוייך לאופי האנגלי. גארי ליניקר אמר שכדורגל משחקים תשעים דקות ובסוף הגרמנים מנצחים? פארפרזה לכך תהיה שבסוף כל קבוצה אנגלית יהיה הריו פרדיננד שלה. 
גמר הגביע הזה חשוב כי נמזגות אליו שתי מהויות של כדורגל. ברצלונה הפלרטטנית אל מול מנצ'סטר המכישה. שתי גישות להצלחה, להבקעה, להנפת גביע. שתי דוגמאות לדרך חיים, וגם שתי דוגמאות לדרך עצמה. נדמה את הגמר הזה זאת לפגישה בבר; תיירי הנרי הצרפתי מברצלונה הוא זה שיפלרטט עם זאת העומדת ממולו באדישות אלגנטית אל מול רונאדלו הפורטוגלי שרק יחפש הזדמנות להרים את חולצתו על מנת להראות את גופו החטוב. שניהם יכולים להשיג אותה, השאלה היא איך. או ווין רוני חוטב העצים וחובב המבוגרות ממנצ'סטר, אל מול לאו מסי, הפומיקי של החבר'ה שבהתחלה הבחורה לא תתייחס עליו אבל רק ייתקע פאנץ' ועוד פאנץ' ועוד פאנץ' עד שיקבל את הטלפון; מה מבחן התוצאה של מבחן התוצאה? אבל, ובעיקר, מה הגמר הזה אומר עלינו? מה אנחנו אוהבים? לנצח כמו מנצ'סטר, להכיש במתפרצות עם ריבועים בבטן, או לישון סייסטה טובה, לקום ולנצח את זה ברומנטיות.
נבחנת פה שאלה פילוסופית לדרך חיים, ל"מה חשוב בחיים", לאיך מצליחים בחיים. כל אחד צריך לדמות עצמו לשחקן שעולה מהנוער אל הבוגרים, אל העולם האמיתי; כשאתה עולה לבוגרים אתה צריך להיות חוצפן, אך עם זאת אתה צריך להוכיר את אלה שמעליך. אתה צריך להיות רע, אך עם זאת כדאי שלא תעשה גליץ' על הכוכב של הקבוצה. עוד לפני היכולת שלך, עומדת מולך משוואה של איך לגשת לנושא, להצלחה, גם אם אתה לא מודע לה.
 
(מתוך 'ישראל היום')
 
 
 
 
 
 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הזוייה  On מאי 20, 2009 at 7:07 pm

    איך החיים הם מִגְרָשׁ כדורגל ענק, פעם אתה בצד של המנצחים ופעם המנוצחים. ושחקנים תמיד זקוקים לתמיכה הזו של קבוצת אוֹהדים, כדי להרגיש טוב עם עצמם. כמו להיות כרזת פּוֹסְטֶר צבעונית ומפרגנת. עד שלעיתים האוֹהדים הופכים לשבויים של השחקנים. ואז אתה מגלה מה מסתתר מאחורי האַשְׁלָיָה שרוצים בך ואתה מבין שהשחקנים בעצם זקוקים לאוהדים כדי לממן את עצמם ואת האגו.
    ואני תוהה, האם ההתמסרות הזו, של הכדור והמטרה להבקיע. לפעמים גורמת לאבד שליטה על חשבון האחר. איך אדם שלפני רגע לחץ לך יד מוכן למחוק אותך במחי יד כמו הגונדוליירים בוֶונֶצְיָה, אבל עם מילים במקום סירות. בגלל שאתה לא שָׁפוּט שלו שפוקד ומבקר אותו, ומעניק לו בכְּפִיָּה, כמו אוהד שרוף שרואה בהצלחת הקבוצה, גאווה קטנה בשביל עצמו. את המילה המפרגנת שהוא כה צמא לה ושהוא דורש אותה במִרְמָה ובכְּפִיָּה.

    לא צריך להיות רע כדי להבין שאין כמו כשלון מהדהד להוציא מן האדם את מה שהצליח להסתיר במשך כל הזמן- האנוֹכִיּוּת. מאחורי המסכה המקרינה חביבות לא מסתתר קוסם, אלא אדם תחרותי בטירוף. כמעט כמו שחקן כדורגל שמציעים לו קצת יותר ג'ובות והוא מיד מתייצב בקבוצה הבאה.

  • אודי שרבני  On מאי 20, 2009 at 7:16 pm

    תאמיני או לא, כתבתי את הפיסקה הבאה במשהו אחר שאני עובד עליו;

    אחד מהשחקנים של הבוגרים נשאר לדבר עם אבי המאמן, ואבי המאמן כאילו התלהב מזה שכולם רואים שהוא מכיר את השחקנים של הבוגרת. אני נשבע שהוא לא היה צריך לגרבץ בזמן שהוא גירבץ. אני חותם על זה. לפעמים אתה מגרבץ כדי להראות שאתה שווה לזה שלידך, שאתה לא נבהל ממנו וכל זה. היו כמה אוהדים שבאו לראות את האימון של הבוגרים ואז התקרבו לגדר וקראו לאחד השחקנים. הוא התקרב אליהם וכל הזמן הסתכל לצדדים כאילו שהוא עושה משהו רע שהוא מדבר איתם, כאילו שאם המאמן יראה את זה אז הוא יעשה כל מיני חישובים שהוא מלכלך עליו, ומצד שני אם הוא לא ייגש לדבר איתם, עם האוהדים בגדר שקראו לו, הם יעשו עליו כאילו חרם וירגישו שהוא סנוב ואז לא יהיה לו גב מהיציע. 'גב' זה יותר עניין של מכות. כאילו, אם אני מכיר פושע בשכונה אז יש לי גב ואז אף אחד לא מתעסק איתי. ציון אומר לפעמים 'לובי' על אנשים שנהיים חברים של אנשים אחרים; אתה 'מייצר לובי' כדי שיהיה לך גב לימים קשים. אני רוצה לראות מורה למתמטיקה שתבין את המשוואה הזאת! כל המורות למתמטיקה זבל. אם אני אתן דוגמא על זה שהארוחה המפסקת של יום כיפור היא שחקן כדורגל שמייצר לובי ליום של אחרי- שום מורה לא תבין את זה. הם רק שומעים כדורגל והם חושבים שזה משהו נחות. אחרי זה הם שואלים אותי למה אני לא קורא ספרים. עוד סיבוב ריצה אחד ואין לי גב מעצמי, זה בטוח. אני ארדם בלובי של המדרגות.

  • חייש  On מאי 20, 2009 at 8:54 pm

    בסופו של דבר עומדות על הדשא שתי קבוצות שמשלמות לשחקנים משכורות במאות מליוני דולרים. על הדשא זה הכי רומנטי, אבל כדי שזה יקרה על הדשא, יש שני ארגונים ושניהם מנוהלים עם אחושרמוטה מרפקים.

  • שרון רז  On מאי 20, 2009 at 9:04 pm

    פוסט יפה, פילוסופיה מתעתעת אך חביבה, נחמדה אך קצת מטעה
    נכון שיש משהו מאוד "ברזילאי" ומשוחרר במשחק ההתקפה של ברצלונה אבל זה לא כזה תמים כל הסיפור, וגם לברצלונה יש מאמן, הגנה, טקטיקות, אסטרטגיות וחשיבה
    חוץ מזה, כמו שאני לא עם ברזיל במונדיאלים אז כך גם כאן, במיוחד שברצלונה כה אהודה על אחיי הישראלים…

    קדימה מאן יו! היידה יונייטד! יאללה אנגליה!

  • חן  On מאי 21, 2009 at 11:39 am

    בקשר לקטע סיפור בתגובה (זה מלמה אתה לא מחייך?.)

    זה לא נכון שהמורות או בחורות בככל, חושבות
    שכדורגל זה נחות. פשוט, מי שלא שיחק/ה אף פעם כדורגל בעצמו/ה ומכירה את המשחק הזה רק דרך טלביזיה, יכול לראות את בזה לא יותר מ22 אנשים רודפים אחרי כדור אחד. זה פשוט נורא משעמם
    .
    זה כמו לראות מופע של בת-שבע בלי לרקוד מחול מודרני לפני זה או לפחות ללכת למופע במה

    בשביל זה,טוב שיש את הבלוג שלך
    (-:

  • אודי שרבני  On מאי 21, 2009 at 11:54 am

    חייש ושרון
    , לא דיברתי על רומנטיזציה, או יותר נכון לא נראה לי שהרומנטיזציה של המשחק כפתה עלי טקסט אחר,
    התכוונתי לדרך חיים, של איך להשיג דברים, לא להזזות אגן (וכאן שרון מתקשר) שימו לב לפסקאות "שלא תטעו" ו"שלא תטעו 2", אני מדבר בדיוק על זה.

    חן,
    כן זה מתעד להיות משם. הבאת דוגמא טובה עם המחול, מקבילה יפה ("מי היא רוקדת שם עם התנועות גוף האלה? מה הסיפור שם? למה הוא חייב להיות עם טייץ מבליטי ביצים?" וכו') אבל אני מה שכתבתי הוא מתוך סיפור, עם אורך נשימה ממקודם (הזויה כתבה משהו דומה אז שמתי את זה) והוא לא מדבר על בנות-בנים, אלא על ילד-נער, שבקטע הזה מנסה להכניס בחזרה עם לוגיקה מעולמו הפנימי לאנשים (מורות) שמה שמעניין אותם זה מילוי ברכה א' על ידי צינור ב', וכו'.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: