אני רוצה לספר לכם על מה שעבר לי בראש אחרי שהקראתי את השירים שלי בבית הסופר ביום חמישי

אני רוצה לספר לכם על מה שעבר לי בראש אחרי שהקראתי את השירים שלי בבית הסופר ביום חמישי.  אני רוצה לספר לכם על המעבר הזה, החד, שבפעם הראשונה נתפס אצלי כמו שהוא נתפס אצל אנשים אחרים שרואים אותי אחרי שנים (האינדקציה הכי לא קהה לנפילות אסימון תפיסתיות? אולי, לא יודע). בכל מקרה אני לפעמים חוטא בזה, מנחית אנשים מהעבר אל סיטואציות אחרות שונות, ובודק איך הם היו מגיבים, לא רק אלי, אלא סתם למקומות אחרים, עם אנשים אחרים.
אחרי שהקראתי, התיישבתי והפסנתרן נדב ברנע (שניגן וכתב ממש יפה) עשה את הקטע שלו. האזנתי לו, וכמו אחרי כל קריאה או הופעה או סתם ירידה למכולת אתה מתפנה למקומות אחרים, וכן, הפסנתר וצלחות הבייגלה מפסלטיק, והכסאות עם הכריות על מושביהן בבית הסופר גם הם הוסיפו, והתפנתי למקומות אחרים בראשי והנחתתי אנשים מהעבר שלי – ממש לא דמויות מרכזיות – אבל עדיין, אל העכשיו, קרי, בית הסופר, הקראת שירה תל אביבית.
הפסנתר ניגן ואני כדורגלן, שחקן צעיר לפני צבא, שחתם זה עתה בבוגרים של הכח רמת גן. אנחנו במחנה אימון בהונגריה, יוצאים לערב פנוי. אני ואבי ניסים (נקרא לו כך כשם בדוי) המבוגר ממני בכמה שנים טובות נכנסים למועדון סטרפטיז ושתי הונגריות מתיישבות עלינו. לפ דאנס של שתי בחורות שיודעות לזהות תיירים. שיודעות לזהות כדורגלנים? שיודעות לזהות חלוצים? בואו נסגור על שתי בחורות שיודעות לזהות שני חרמנים.
והפסנתר בבית הסופר ממשיך. ואני חוזר לשם. לכורסאות האלה, לאור הסגול שמסביב, לעור שלה! לעזאזל, אני זוכר איך שבזמן כל הריקוד שלה עלי – כל הזמן הזה – היה לי הצורך לדעת אם העור הקטיפתי שלה זה העור שלה או גרב ניילון כל כך חלקה. ואני עם אבי ניסים, והפסנתר בבית הסופר ממשיך. ואבי ניסים מתסכל עלי ולא יודע אנגלית ומבקש ממני שאבקש ממנה, מהרקדנית ההונגריה (אני חושב שאצלו הייתה הג'ינג'ית) שתמצוץ לו. ואני אומר לו, אבי, אני לא אומר לה, הן גם לא מוצצות, הן רוקדות עליך, זה העניין. ואבי ניסים לא מרפה, אני זוכר את העמוק שלו בעיניים, והוא מתחיל לתפוס אותי ורוצה שאגיד לה שהוא מבקש מציצה, ואני אומר לה משהו בשביל לסגור עניין כי הוא במילא לא מבין אנגלית, והיא מסמנת עם הראש, מנידה בשלילה, והוא מתחיל לעשות תנועות עם היד והפה – להמחיש מציצה – והן בינתיים רוקדיות עלינו, ואני מנסה לדעת אם זה העור שלה, או לא. לעזאזל, זה היה חלק. והוא מציע עוד כסף, ואומר לי "אודי, כמה שהיא תרצה, איך אומרים מציצה באנגלית" והוא מתחיל להבין שאני מנסה להתחמק ואומר לי "רק תגיד לי איך אומרים זין באנגלית", אני אומר לו "דיק", והוא אומר לה "דיק, דיק", וממשיך עם התנועה של היד לפה הפתוח שלו והוא אומר לי תגיד לה, פה, מאחורי הכורסא, אני אומר לו מה השתגעת? זה אפילו לא חדר מיוחד, והן רוקדות עלינו, והזמן נגמר והן לוקחות את הכסף.
ואני, עכשיו בבית הסופר. אחרי ההקראה שלי, אבי ניסים עובר פה במקרה ורואה אותי ולא מבין מה קורה. עמוק מסוג אחר בעיניו. והפסנתר ממשיך.
אני רוצה לספר לכם על מה שעבר לי בראש אחרי שהקראתי את השירים שלי בבית הסופר ביום חמישי.
זה הוידאו:


ואלה השירים שהקראתי:

אבן גבירול ופיליפינים בשדרות

שיר תלאביבי חורפי

אוקסימורונים;
  חלק א– נסיון לאוקסימורון במילה אחת (כתיבה, חודש לפני).
  פאוזה. Providence  של סוניק יות' מהתקליט Daydream nation
  חלק ב– אוקסימורון במילה אחת (מציאות, חודש אחרי).  

* ובלי קשר, ולא פחות חשוב-  תראו איך אנגלמאיר (שאני אוהב את העבודות שלו, אבל כנראה לא אוהב את תת המודע הלא מפשפש שלו) ובית הספר מנשר גונבים לי את הקונספט של אמאש'ך אבאש'ך.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידו  On מאי 9, 2009 at 5:17 pm

    מה חשבת כשאבי ניסים ואתה הייתם שם, עם הרקדניות, אם הרגע ההוא היה רגע שבו מה שחשוב הוא הרגע עצמו (אבי ניסים, העור שלה), או שכמו בערב ההקראה, הוא היה רגע שהגדיר רגע אחר, שקרה בעבר, או שיקרה בעתיד, או שלא יקרה ויכתב, או לא בכלל.

  • אודי שרבני  On מאי 9, 2009 at 5:23 pm

    אהלן עידו,
    תתפלא, אבל בהקראה הייתי ברגע עצמו. הקטע הבדיעבדי צץ אחרי ההקראה. לא הייתי חיצוני להווה. בשניהם.
    אני יודע להוציא את "איך הסיפור יסופר", ממני.
    http://www.notes.co.il/sharabani/48472.asp
    אם כי כולנו נלחמים מדי יום.

  • עידו  On מאי 9, 2009 at 5:34 pm

    גם אם הזכרון היה בדיעבד, הלוא זה היה בדיעבד שאחר את זמנו – שהרי בחרת פה לעשות את ההקשר הזה, ושם לעשות אותו בסמיכות. שם היית מישהו ששילם עבור פנטזיה, אפילו לא עבור האקט עצמו. ובבית הסופר, אנשים "שילמו" בזמנם הפנוי (לפחות) כדי לשמוע את בדיונותיך.
    ואני רק תהיתי אם הקשר בין שני אלה היה של ליניאריות, ואם כן, מה היתה החוליה הקודמת. ואם לא, אז איזה קשר זה היה בכל זאת.
    אני, למשל, נזכר בך הרבה בתור מי שהיה קהל לתצוגה של עליבותה של אחת ממערכות היחסים שלי, אז בג'ירף, אולי שלא בידיעתך. אבל זה לא לגמרי קשור.

  • אודי שרבני  On מאי 9, 2009 at 6:05 pm

    עידו, בתור ברמן שהיה קהל,
    אני זוכר את הטיפ של החמישים שקל שהושאר וששמרתי בכיס כמה ימים בשביל להחזיר כי חשבתי שזו הייתה טעות.

  • עידו  On מאי 9, 2009 at 6:19 pm

    על ההצגה שנקלעת אליה בעל כורחך, ועדיין היית נחמד ואדיב.
    מצחיק, האותיות של קוד האבטחה שאני צריך להכניס בשביל התגובה עכשיו הן:
    AWRD

  • סנדי ש  On מאי 9, 2009 at 8:59 pm

    השיר אוקסימורונים עצוב ומרגש מאוד

  • סנדי ש  On מאי 9, 2009 at 9:09 pm

    ומה שחשבת עליו מזכיר את הקטע מקצרים ששחיין נשאל על מה הוא חשב במהלך השחיה באיזה תחרות, והוא ענה שעל בחורות בלונדיניות עם ציצים גדולים.
    קצת מזכיר

    וזה בטח היה גרב ניילון זה תמיד גרב ניילון

  • יואב  On מאי 9, 2009 at 9:43 pm

    לא הייתי בסוף.
    מכבי, בעוונותי. אני לא גאה בזה במיוחד. גררו אותי. נגררתי.

    שמע, כנראה שעדיף להיות אודי שרבני צעיר ודובר אנגלית, משם בדוי מבוגר ובהכח רמת גן.
    השירים טובים. וזה כישרון לדעת להקריא את עצמך כמו שצריך.

  • בועז  On מאי 11, 2009 at 12:30 am

    לא צריך להיות "העור הקטיפתי"?

    "אוקסימורונים" שיר חזק.

  • אודי שרבני  On מאי 11, 2009 at 12:40 am

    תודה יואב, סנדי, ובועז

    כן, קטיפתי ולא כתיפתי, סתם שגיאת כתיב הפעם ולא משחק אותיות של תרתי משמע או כל דבר אחר לשוני
    תיקנתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: