ארכיון חודשי: אפריל 2009

ותמיד במוסף יום העצמאות שואלים מיהו ישראלי/ שתי דקות (וזאת לפי נוסח צפירת הצהריים) / סיפור ושיר

 

ותמיד במוסף יום העצמאות שואלים מיהו ישראלי

 

שתי דקות (וזאת לפי נוסח צפירת הצהריים)

 

 

 

 

 

משהו על אריאל זילבר בהופעה חיה באוזן השלישית

משהו על "כיבוש מעוז השמאל" ושאר ענייני מרכאות
אריאל זילבר של היום בהופעה חיה באוזן השלישית יכול היה להגיד משהו פוליטיקה, שמאל, ימין, פילוג, 'קטע', כיבוש, קאמבק, וכו'. אבל אני לא אלך לשם, כי לא צריך ללכת לשם, כי הוא לא הלך לשם; השיח הפלוקלוריסטי די משטיח את מה שכבר מלכתחילה צריך להשאר שטוח; מוזיקה צריך לשמוע. ובמקרה הזה; מוזיקה צריך לשמוע בלי להתייחס לזקן עבות. בדיוק ההפך מהכתבות בהם יצא ואמר את השטויות שאמר (ואני לא פותר זאת ב"שטויות", אלא כי זה שטויות), אבל במקביל "השאירו" לו מיקרופונים פתוחים בשיחות החולין שבתוך הראיונות, אלה שבעגה המקצועית נקראות "אני לא צריך להגיד לך שזה לא לציטוט, כן?"), כמו הדוגמא פה שרוזנר עשה לו  (שאני מאוד אוהב את הכתבות שלו, אגב, אבל פה הוא הפיל ונפל).
אריאל זילבר יודע את זה, הוא לא ילד. בהופעה הוא גם יודע שהוא צריך את הקהל, להחזיר לו את הקהל. הוא לא נגרר לאן שציפו ממנו. הוא היה טקטי לחלוטין; לא ברח מההיסטוריה המוזיקלית שלו.
בוא נחסוך טוקבקים מסוג מסויים עכשיו, אם כן.

 

(ארבתי לתמונה הזאת הרבה זמן)
 
משהו על מחיקת היסטוריה
בניגוד לאביתר בנאי (ותימורה כאן גם התייחסה לזה) צד המטבע של זילבר לא היה מחיקת שורות. לא היה בריחה מהיסטוריה, ויותר מכך; משורות מחץ שיש בהן סקס, סמים, וכו'. לא שאביתר בנאי וצידו השני זה דבר רע (בכלל לא), אבל זו אופציה נוספת. קיימת.
 
משהו על חצוצרה מוחית
צריך להבין שמאחורי כל "בדידיאה" יש חצוצרה שלא יודעת להתבטא עד הסוף אבל קיימת במח. האיצבוע של המח אם כן; יש לואי אמסטרונג, רק שבמקום מטפחת לבנה לניגוב מצח יש זקן מסתיר זיעה. יש מנעד מוחי של צלילים (יש כזה דבר? 'מנעד מוחי'?) שרוצה לשדר את הקקפוניה שנמצאת בראש.  היא יוצאת, יצאה, תצא. בדידיאה. דרך ללא מוצא? בטח שכן.
 

(צילום: אלחנני 'יד יציבה')

משהו על להקה וזמר שאפשר להשען עליו
זה היה מהנה לראות גיטריסט, בסיסט, ומתופף צעירים מסביב. חילוניים לגמרי. אוכלי קטניות מסוג אחר; שרצים לבטח. ובכל זאת, יכולת לראות שהם לא עשו הרבה חזרות לפני ולא בגלל שהיו לא טובים (הם היו מעולים אגב), אלא בגלל כל מיני קטנות; הצצה בתווים באמצע, וזמר (אריאל זילבר) שלא ידע את שמם עד הסוף. ויותר מכך; לא התבייש לבקש בסוד קטן ליד האוזן את שמם ולהגיד במיקרופון, ויותר מכך; כשיש לך זמר שלא נגן גדול אלא אילתוריסט אדיר ("מה שהכי יפה בפסנתר", זילבר אמר באמצע שיר, "זה שאיפה שלא תיגע ייצא צליל", והדגים), זה שהלהקה לא מפחדת. טעות? זה בסדר, אנחנו חיים, חיינו, נחייה על טעויות. ומשם? בניה מחדש.
 
משהו על התמהוני ולמה כולם נעלמים
זילבר בצעירותו נחשב תמהוני, או יותר נכון נתפס כך. לא בכדי קיים השיר הזה שהוא שר. חשבתי על זה שלזילבר לא הייתה תקופת אמצע; הוא נתפס אז תמהוני מסוג אחד, ועכשיו מסוג שני, אחר. איפה המנוחה? המנוחה אם כן היא מדי פעם ההכרה שהוא מקבל, אבל המוקש הגדול הוא שאצל זילבר גם העובדות נחשבות סיידקיקיות למה שקורה בשטח. אתה חושב שהוא עושה בהופעה להיטים רק בשביל להשתיק את הקהל ולתת להם בתחילה את מה שהם ציפו, אבל אחרי זה אתה מבין שאין למה לחכות; כל שיר בומבה, במקום. כל שיר שלו זה כמו סלוגן פרסומי מצליח; לא יותר מדי ולא פחות מדי. בול. רוצי שמוליק, ברוש, המיואשים, שמש שמש, מסך ענן, ואיך שלא, התמהוני, אגדה יפנית, בדיעבד, דרך ללא מוצא, בטי בם, החברה להגנת הטבע, ועוד. באמת שעוד.
 

(צילום: אלחנני 'יד יציבה')

משהו על מציאת פירצות של רבנים כאי אמת מוחלטת
כמות הפעמים ששמעתי על חוזרים בתשובה שהרב שלהם מצא פירצה להופעה היא יותר מכל אלה שלא. אריאל זילבר אומר שלא ידע מה לעשות כי ההופעה היא בזמן ספירת העומר, אז הרב אמר לו שיספר לקהל על העומר ובכך זה יהיה בסדר. אם תרצו זוהי דוגמא לזולות  בה היהדות עובדת. אם תרצו, מנגד, זוהי דוגמא לפלפול הרבני והכה יהודי (מתקשר ליהודי ולעצם זה שהוא כל הזמן שואל ומחפש) שמעביר דברים על הדרך. זה מתבטא בשיחות חולין בתפילות ועד לכאלה דברים. תבחרו.
 
משהו על עבר הווה
אפשר היה לראות חיפוש תמידי אצל זילבר. גם בשאלות, גם במוזיקה, בעיקר בחיפוש העצמי המוזקלי. בנאמנות לחופש, באי המסגרת כמסגרת מפרה (סיפור לואי להב ותמוז וכו'), אבל היה שם גם את זה, מפעם;
 

– איך שמשון באשתאול היה אכבר גבר
 ואיך אני באשקלון עובד באוטו זבל

    – איך אדם וחווה אכלו פירות בגן עדן
     ואיך אני יושב פה, אוכל עוגיות בשק"ם

     

    – איך אל שרה באו מלאכים, אני נזכר לי
     ומה יש לי משלושת המלאכים של צ'רלי

    – איך כל הנביאים רדפו צדקה וחסד
     ומה אני עם הרדיפות שלי אחר הכסף  
     

    וכו' וכו', בתים מתוך השיר "הנה אנו המיואשים". ניהליזם, חיפוש, אמת וכו'. ואם אתם רוצים את זה בתמונות אז התהליך הוא כך;
     
    אריאל זילבר שעוד היה שפוי  by shimon tahar.
     
     
     
     
    (זה יותר מנלוז לחשוב על עריכה של תמונות ואנאלוגיה בזמן צילום כמו שהיה לי כאן, אבל זה התבקש)

     

     


     

     

    משהו על תוכנת התרגום החדשה של גוגל

    http://translate.google.com./translate_t#iw|en|3%2C%20%D7%90%D7%AA%D7%94%20%D7%9B%D7%A1%D7%99%D7%9C!%0D%0A%0D%0A%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%98%20%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%98%D7%AA%D7%AA%D7%AA%D7%AA!!!1

     

     

    מוות ליום השואה האלטרנטיבית (אודיו+טקסט)

     

    מוות ליום השואה האלטרנטיבית

    אני הראשון שמחאו לו כפיים ביום השואה

    האלטרנטיבית.

    בהתחלה היה שקט, אחרי זה אחד נתן מחיאת כף

    ומשם זה כבר המשיך.

    כמו סרט קולג' אמריקאי שאחד מהתלמידים עומד

    ואז כולם אחריו.

    חבורה של אדיוטים, לא יכלו להנצל מהשואה אם הייתה להם-

    כמו עדר, אלה.

     

    אני הראשון שמחאו לו כפיים ביום השואה

    האלטרנטיבית

    ומשם זה ימות

    ומשם זה יתחיל מחדש.

    מחיאת כפיים ביום השואה

    זה מוות

    זה יותר ממוות.

    זה

    מוות ליום השואה. 

    מחיאת כף בטקס יום השואה

    זה

    יותר מכל ניאו נאצי

    חדש

    יותר מכל צלב קרס בבתי קברות

    קרים

    קפואים.

     

    מוות ליום השואה

    האלטרנטיבית.

    יזמינו אותי לתכנית אירוח וישאלו את דעתי

    על הנושא ואני אגיד

    שהגיע הזמן

    הגיע הזמן למחיאות כפיים ביום השואה

    האלטרנטיבית.  

    לפני זה אני אגרד את האוזן-

    שם מתחבאת לי המודעות העצמית-

    ואגיד שהגיע הזמן שימחאו כפיים למשהו

    או מישהו

    ביום השואה האלטרנטיבית

    כי אם רוצים אלטרנטיבי

    צריך שיהיה אלטרנטיבי

    צריך שיהיה בייגלה בצלחות פלסטיק

    ואחרי זה מחיאת כף בפה מלא

    ואחרי זה לנקות עם האצבע

    את החך

    מבפנים

    את איפה שנדבק לך

    מהחוץ

    כי צריך מהתחלה.

     

    ביום שישאר ניצול אחד יהיו זיקוקים

    ומלאכים בשמי ברלין.

    יקחו את הניצול

    האחרון

    במכונית שקופה

    כמו את האפיפיור

    יעני פואפ

    והוא ינפנף

    יעני וויבינג

    אחרי זה יוציאו מספר טלפון עם המספר שלו, שעל היד

    וזה יהיה

    המספר הכי מבוקש בעולם

    אפילו אבי נמני לא יצליח להשיג מספר כזה

    יהיה על זה מכרז

    עם שואי עולם

    שואות עולם

    שואת עולם.

    יזכה במספר הזה יהודי והוא יביא

    כוסיות ברלינאיות עם טייץ נמר

    יעני שיקיות

    הוא ישכנע את עצמו שהוא נותן בגרמניות בשביל לנקום

    שזה כמו

    אמן שרוצה לעשות רעש ומשחק אותה שהוא רק רצה לזעזע

    כי העולם הולך ושוכח

    כי

    איך הם אומרים שם באמנות?

    להשתמש בכלי בשביל לזעזע

    מבפנים.

    שמענו עליכם, אמני השואה

    כן, כן

    זה בשביל לזעזע

    על ידי הכלי

    עצמו

    להראות לעולם

    על ידי שימוש הכלי

    המזדקר שלכם

    זה קטע סאטירי, נכון?

    אחרי זה ישאלו אתכם ותגידו שמי שמבקר אתכם

    לא. הבין. את. הסאבטקסט.

    את בין השורות

    את בין הפסים של הפיג'מה.

    אבל זה לא משנה

    חגיגות הניצול האחרון יחפו על הכל.

    הוא יוזמן לתכנית אירוח

    ינופף עם יד גרומה

    יעני וויבינג גרומי.

    אחרי זה יישב בספת השאלות

    האסוציאטיביות

    ישען אחורה ויגידו לו

    נחש מי הקול הבא

    ואז

    ינבח כלב מאחורי הקלעים בגרמנית

    יא! יא!

    הניצול האחרון ישחק אותה מופתע

    (אבל רק ישחק אותה

    כי יש לו מישהי מההפקה)

    אני לא מאמין!

    הוא יגיד בגרימות

    זה שפילברג

    הוא יצעק, יתפוס את הראש

    שם מתחבאת לו המודעות העצמית

    והמנחה ירגיע אותו

    וישאל אותו

    למה קראתם לכלב אז, במחנה,

    שפילברג

    אז הניצול האחרון שהוא גם אמן שואה

    לא סתם ניצול יגיד-

    שכבר אז, במחנה

    השואה לא הייתה כמו פעם

    שהתחילו להגיע כל מיני עארסים

    וזה נהיה סתם מפוצץ ולא היה מקום לנשום

    כי הבעלים רצו לעשות כסף.

    כי הניצול האחרון לאכזבת כולם

    יש לו סיי

    יעני

    יש לו כן

    וההפקה נתקעה איתו

    ההפקה של העולם

    והוא לא ניצול מחמד

    כי

    הוא לא סתם ניצול

    הוא ניצול אמן שואה

    שהשתמש בכלי עצמו

    בשביל לזעזע את המערכת מבפנים

    ויש כאלה שביקרו אותו אבל

    לא הבינו אותו

    שהוא סאטירי. עם פסים

    מבפנים.

     

    הוא נשאר ניצול אחרון אחרי שבתכנית

    הרילאטי, פרוייקט  Yשוויץ

    סגרו אותו ועוד כמה ניצולים אחרים

    ובמשימה האחרונה נתנו להם

    סקוץ' ברייד

    ומי שהצליח למחוק את המספר

    מהיד

    ניצח.

    והוא נשאר

    עם פיסת עור עם מספר

    והוא שומר אותה בקופסת יהלומים

    ושומר

    ושומר

    ושומר

    שאם הגרמנים יבואו יהיה לו משהו לאכול.

    את עצמו.

     

    מוות ליום השואה האלטריניבית.

    והיום מנגן די ג'י הולוקוסט

    וכניסה חינם לחילים

    פלוס משקה ראשון.

     

    מה יהיה אחרי שתמות,

    ישאלו את הניצול האחרון.

    הוא יגרד את האוזן מאחורה

    תנועה שהוא עבד עליה עוד במידאנק מול המראה

    להראות טבעיות של יום צילום

    ויגיד

    שעכשיו אין כבר כלום.

    אין עבר

    אין הווה

    אין עתיד

    אין מזעזע

    אין מזדעזע

    אין פסנתרן עם אף ארוך

    אין תרגום סימולטני

    אין תפוחי אדמה אמיתיים כי

    הכל זה היום אורגני

    אין בדיחות שואה

    אין טריטוריה יהודית על בדיחות שואה

    אין יערות בברזיל

    אין סיוטים ליליים

    אין וילוז'ני הולך על חצץ ובוכה

    אין רגשות אשם של בלונדיניות ברלינאיות

    עם טייץ נמר

    אין משפטים בשידור ישיר

    אין שני שומרים מזרחיים ששומרים על אייכמן

    בזמן המשפט

    שמת לב שהשומרים של אייכמן במשפט היו מזרחיים-

    עזוב, אין לנו זמן ניצול, אתה תכף מת לנו פה

    ויש פרסומת של פולקסווגן

    ושאלתי אותך שאלה,

    מה יהיה אחרי שתמות?

     

    הניצול האחרון יסתכל על המצלמה

    ויגיד

    איזה מצלמה שלי? 4? זאת שלי?

    אוקיי, מה יהיה אחרי שאמות?

    כמו שאמר הפילוסוף הגרמני

    כלב שנאוצר:

    סוף פתוח הוא

     

    * הופיע לראשונה באתר Ynet

    תחרות הסיפור הקצר/שיר לשמיעה/מתארח באולפן השקוף של 24 הלילה

    יצא שיצא שבוע פרודוקטיבי שכזה. אז תודה לכולם.

     

    הלינק לסיפור הזוכה בהארץ, נמצא כאן.

     

    השיר "שיר תלאביבי חורפי" נמצא פה, לקריאה והאזנה בYnet (שימו ווליום, אולי זה ייתן עוד גשם קטן אחרון), אני חושב שעדיין לא היה באינטרנט של הגופים הגדולים (לא יו טיוב וכו') הקראה עם אודיו של שירה, אז קדימה, שמישהו ירים את הכפפה.

     

    והיום בלילה או יותר נכון לפנות בוקר, בשתיים וחצי-שלוש, אחרי ארוחת החג, אתארח באולפן השקוף של ערוץ 24, ואתן קצת ספוקן וורד שלי. המנחים יהיו תומר שרון, ועידן אלתרמן שכני לאתר זה. יהיה כיף.

    חג שמח.

     

     

     

     

    המצב הוא מצה ברייט; משהו על פסח/שולחן חג/חירות/אינדיבדואלים

     

     

    פסח, והמצב הוא מצה ברייט אחת גדולה; זה לצד זה, באופן צפוף מטוגנים במלח 'איפה אתה עושה את החג?', 'אבא, אתה כבר 20 שנה חייב לי אופניים מהאפיקומן', 'אני לא חייבת הסברים ללמה אני אוהבת להיות לבד בבית בחג; המאמר' ו-'נו, בוא נסיים את ההגדה כבר'. על שולחן אחד, תחת כיפת התיקרה, חג החירות מנסה להכיל בתוכו את הנסיון של כולם להיות יחודיים.

    בית אבא זו כמעט המצאה יהודית. לא שמעתי משהו כזה בשפה אחרת, וכיאה לכך- תפיסה אחרת. הבנאדם חוזר אחורה אל מקורותיו. כמעט תמיד. לא מקורותיו הדתיים דווקא, אלא ריחות הבית, הזכרונות, המוזיקה של המילים, השולחן של סדר הפסח. השולחן המשפחתי בסדר הפסח.

    אף פעם לא מתחילים בזמן (יש כזה דבר, זמן של ארוחת פסח?) והשולחן ארוך, אבל מתקצר עם השנים בצידו האחד; עוד מישהו מת. כסא אליהו הנביא מומשל לדברים אחרים שחסרים בלב; הלוואי ומישהו שמתגעגעים אליו היה פה. הברכות מועברות בקצב מסחרר- חלקם בשביל האוכל, חלקם מותאמות למילים הארמיות שבגלל שאתה לא מבין אותם ואתה חושב שצריך לקרוא אותן מהר.  המצב לא פוסח מהפסח של הדברים הקטנים. אתה מוזג עוד יין.

    יש לי מה להגיד על אנשים שלא אוהבים לבוא לארוחות פסח וראש השנה משפחתיות. תאמינו לי שאני האחרון שיבקר אנשים שרוצים את הלבד שלהם (היי, אפילו לעצמי אני לא מראה את הטקסטים שלי לפני שיגורם), אבל עדיין- התהדרות הפוביה כנגד ארוחות חג משפחתיות היא רק לאנשים שאין להם תשובות, או יותר נכון- לכאלה שחושבים שצריך לענות על כל דבר. החל מ'למה אין לך חבר/ה' ועד 'אז מה את/ה עושה עכשיו?' וחג הפסח הוא חג של שאלות ו-תשובות. על שום מה?

    על שום חזרה אל העבר בשביל ללמוד על העתיד. אני לא מדבר על פסוקי הגדה בומבסטיים, אני מדבר על ריאקציה, כמעט כוחנית שאני מאמין בה; המדיום הוא המסר, קרי, השולחן המשפחתי ייתן לך עוד דקה עם סבתא שבאה בימים, עם דודה מנג'סת שבסך הכל אוהבת אותך, עם אוכל שלא תמצא במקום אחר, עם שולחן ארוך שמכפה על התקצרותו בצד השני- עם ילדים חדשים שבאו אל העולם- של הפיסקה הקודמת.

    על שום ביטול הבהלה לבצק. לא יקרה כלום אם תעבור כמה ימים בלי בצק, כמו שלא יקרה כלום אם לא תעבור כמה שעות בלי טלוויזיה ביום כיפור; דווקא עכשיו בא לך קישלובסקי בוידאו? ובהתאם לכך- האם אתה כל כך רוצה פיתות מיפו בפסח או רק בגלל שיש לך את האפשרות הזאת?

    על שום מה? על שום קיבוץ הכלום לידי משהו. יחידים, אינדבדואלים דה לא שמעטה, גלותיים במציאות המוחית העכשווית, על שום הלגטימיות האינסופית לכל דבר שלא מחזיק מים, על שום התשובות שבאות רק לשם התשובה או רק בגלל האפשרות לתשובה אחרת.

    אז כן, צריך לשים מכנסיים מבד, חולצה לבנה מכופתרת, להגיע עם תשובות לשאלות שכבר אתה מכיר, לשמוע את אותם בדיחות, ולקרוא את אותה הגדה שלא משתנה (איך זה ייתכן?), תהיה המולה, ותמיד תהיה המחשבה שאם החברים שלך היו איתך בשולחן הפסח של המשפחה שלך הכל יהפוך לסדרה אמריקאית בה תמיד מישהו אומר לממישהו אחר "בוא תעזור לי לשטוף את הכלים" רק בשביל להגיד לו במטבח שהוא עושה לו פאדיחות (אגב, בסדרות אמריקאיות מסוג זה תמיד לילד יש מבחן באיות, אבל זה כבר נושא אחר).

    אז על שום הפסח הזה. חג החירות, האישי שעובר דרך המכלול עצמו, עם אינדבדואלים אמיתיים שלא צריכים לברוח מארוחות חג, אינדבדואליים אמיתיים שמוצאים את דרכם היחודית דרך המכלול בפרספקטיבה שונה. חג שמח.

     

     

    (מתוך 'ישראל היום')

    עכשיו ארבע וחצי בבוקר, שני מסוקים מעל הראש ומשפט שחוזר על עצמו

    משעה שתיים לפנות בוקר אני רואה ושומע שני מסוקים מעל הראש שלי. עם פנס שמאירים כמו במרדפים.
    הנחתי לזה.
    לאחר מכן צץ לו משפט שחזר על עצמו שוב ושוב, מרחוק, עם קצב קבוע.
    התקשרתי למשטרה.
    "יש פה שני מסוקים, מה קורה?"
    "יש אירוע בהיכל נוקיה, סליחה, גני התערוכה"
    "זה מסוקים של חיפוש, קרה משהו?"
    "לא, אמרתי לך יש אירוע".
    "יש קול שחוזר על עצמו שוב ושוב"
    "קול?"
    "כן"
    "ומה הוא אומר הקול הזה"
    "לא יודע, משהו כמו 'אני יודעת שאתה פה', אמרתי לו
    "מיד אני מברר אדוני".
    יש להם שקט מיוחד בחיוג 100. הוא בירר עם מישהו מעליו שכנראה אמר לו לחפף אותי.
    "לא, יש אירוע. אדוני, אתה צריך ממני עוד משהו?"
    "אני? לא".

    הקול המשיך והמשיך. לזה כבר לא יכולתי לסרב. זה היה מוזר מדי, לקחתי את האוטו והתחלתי לנסוע בעקבות המסוקים ומדי פעם עוצר בשביל לשמוע טוב יותר מהיכן הקול מגיע. הרגשתי כמו אחת הדמויות ב"מפגשים מהסוג השלישי".
    הגעתי לפארק הירקון ונכנסתי (היי, רק זוגות בוגדים עושים זאת), חושך מוחלט ובאופק פנס ואורות אמבולנס.
    נסעתי בעקבות הפנס אותו אחז מתנדב זק"א צעיר שהסביר לי שיש ילד נעדר, ומחפשים אותו כבר כמה שעות טובות.
    "מה זה המשפט שחוזר שוב ושוב ברקע", שאלתי אותו.
    "זאת הקלטה של אמא שלו"
    "ומה היא אומרת"
    "אסף תענה זאת אמא", הוא אמר והוסיף "העיריה המעפנה הזאת לא רוצה לפתוח את הפנסים שבפארק, כמה זה היה עוזר לנו". 
    "ומה היה פה?"
    "היה אירוע, מוזיקה חסידית. שמע, הבנו שההורים גרושים אז יכול להיות שהאבא בא ולקח אותו"
    "התקשרתם לאבא?"
    "היו פה חבר'ה שהתקשרו לאבא. אני פה עם הפנס".
    מישהו מגיע ברגל, מתל ברוך, מספר ששמע חריקת בלמים של רכבת לפני שעתיים, ומציע לבדוק. האמבולנס מתקרב והוא אומר להם את זה.
    "אתה, עושה ספורט בשעה כזאת?", שאלתי אותו
    "לא, אני עושה הליכות, סתם כל לילה, לא יכול לישון".
    עשרה לחמש בבוקר. נכנסתי לאוטו, הגעתי הביתה. עכשיו אין כבר מסוקים ואין הקלטה של קול.

     

    *הרשימה על צלילי העוד בהופעה חיה בברזילי עברה לפה

     

    כמה דברים קטנים על צלילי העוד בהופעה חיה במועדון הברזילי

     

     

    תל אביב של מחיאת כף היד הפתוחה נדחסה בברזילי בליל חמישי. "צלילי העוד" בהופעה. המועדון מפוצץ באנשים שמחים ממיתרי גיטרה, ממנעד קולי שכבר לא קיים, מקצב הבלוז המזרחי החוזר על עצמו, מפסדובלה, מרמי דנוך- זמר שנראה כמו זה שלידכם בבית הכנסת; אתם מתבלבלים בעמודים, הוא נותן לכם את הספר שלו, מראה לכם עם האצבע, לוקח את שלכם, ומוצא בשבילו שוב.  באיחור של שנים הגיעה התשובה לצביקה פיק ונושאי המגבעת. רק עם ענווה.
     
                                                                ***
    תל אביב של הטקסט הקריא יודעת את המילים. צלילי העוד מביאים את מה שהביאו גם אז; פיוטים של שבזי ושירה עברית של נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, והקהל מגרגר את המילים כשהוא מתענג עם צווארו אחורה. ונשאלת השאלה; למה לא עושים את זה היום? למה תבלבלי אותו-אני לא זמין-מקודשת וכל השירים האלה. הרי שירים כמו אלה של צלילי העוד עובדים גם על המח וגם על החאפליות; חרש, כבש, זוהי ספינה.
                                                   
                                                                ***
    תל אביב של פרק כף היד מתעגלת יותר ויותר. בחורות מרימות ידיים ומסובבות את פרק כף היד בתנועה שאף פעם לא הייתה במועדון הברזילי. אנשים רוקדים, אנשים שותים. יהודה קיסר, הבי בי קינג של הגיטרה הישראלית (רק פרייזים, כמעט בלי אקורדים) עומד עם הכובע ומנווט את הלהקה ואת הקהל. רמי דנוך מזמין אורח ועוד אורח; עלמה זוהר, דודי לוי, קובי אוז, ברי סחרוף, דיקלה, אקסום, הקהל רק צמא לעוד ועוד. הופעה של שעתיים.
     
                                                                ***
    תל אביב צמאת הפולקלור צמאה ליציאות של מילים. על הריצפה נותרות מילים מז'רגון שכבר לא קיים; רמי דנוך אומר לקהל שהוא "על הכיפאק" והקהל מחכה עם רשת דייגים של ליקוט פולוקלורי; "אתם קהל על הכיפאק" זה מפעם, ויש עכשיו להקה שמזיזה רגש חבוי בגוף, ובעיקר- עושה שמח על הלב, ואין מה לעשות עם זה מלבד להנות.

     

     

    *הצעה לסרט דוקומנטרי: 'צלילי העוד' מול 'צלילי הכרם'. איך לא עשו?
     

     

     

    *לעידכונים ורשימות חדשות מהאתר שלי לחצו כאן

    בליל טקסטואלי לא ערוך (טקסטים על מסך ענק/קבלת פנים בפצ'ה קוצ'ה)

    %d בלוגרים אהבו את זה: