ניקה ברזק (סיפור קצר)

 

 

ככה נפתחים סיפורים על בדידות. בדיוק ככה. כשמישהו לא קורא לך. כשאין אף אחד שיקרא לך. בנקודות. בלי פסיקים של אורך נשימה מחשבתית. רק נקודות. חוצות. מצביעות. מבהירות. ללא תזוזה. ללא רפיון.

הוא הסתובב עם מדי ב' של צה"ל. היו עליו עיטורים בצד החזה והוא הצדיע לכל מאבטח. הוא הלך מפינה לפינה והצדיע. אחד, אחד. הוא הוציא את הטפסים והראה להם רשימות של המלחמות בהן השתתף. הוא היה מבוגר, הם התייחסו אליו בחיבה. הוא מגיע כמעט כל יום, אפשר לראות את זה לפי ההבנה של הישַנים באישונים. לישַנים יש הבנה באישונים.

הייתי בתור ללשכת האבטלה. חיכיתי בשרוול שמנתב עד לֶבודק תיקים ללא תשובות. צריך להגיע עד לבודק, הוא פותח את התיקים ומעביר את מה שהאנשים שמו לו בסלסלה הקטנה, הכחולה. הוא מחליק את הסלסלות כמו מישהו שמחליק על פורמייקה מאות סלסלות ביום; לא מתייחס להן. אחרי זה אנשים שואלים אותו לאן לגשת, לאן ללכת מכאן, והוא אומר להם שהוא לא יודע. אתה יכול לראות שהוא החליט שהוא יענה ב'לא יודע' לכל שאלה. אתה יכול לראות את זה כי הוא מחפש נקודה באוויר, להתמודד איתה. תפקידו רק להגיד לך להוציא את הכל מהכיסים, זה תפקידו- להגיד לך להוציא את מה שיש לך מהכיסים ולשים את הדברים בסלסלה קטנה מפלסטיק. ולבדוק את התיק שלך. החלטה אסטרטגית של 'לא יודע' מונעת ממנו עיכוב בעבודה שמימלא הוא שונא. אני אבוא לפה ביום שאחד המכרים שלו יעבור בדיקת תיקים והוצאת כיסים, וכשהוא יפנה אותו לקומה הנכונה אני ארה בו בראש. בשניהם. אני אקח איתי את ההוא עם העיטורים. יש לו את כל האישורים לכל המלחמות שהשתתף בהן. אבל לא עכשיו. אעשה זאת בריקון סלסלה אחרת, כלשהי.

התקדמתי בתור, בשרוול של התור. נמשכתי דרכו כמו משחק מחשב שמוביל לאין מוצא ואז ימינה. ואחרי זה שמאלה. ואז שוב. זה שמאחורי אמר בטלפון 'ננסה למזער כמה שיותר את הנזק'. הוא אמר 'ננסה' בשבילו ובשביל הדובר בצד השני. אולי ככה הוא ממזער את עצמו, עם לשון רבים. מכניס, מנכס גם את הצד השני לנזק שכבר נעשה. הצד השני לא יודע על הגריפה הזאת, גריפת מיזעור הנזק של לשון רבים. הוא ניתק את פומית הפלאפון עם הסנטר ואמר 'לא מתקדם, לא מתקדם פה'. הוא ביקש השתתפות עם אישונים, לא נתתי לו את זה. אני חדש. לקחתי ימינה איפה שצריך והגעתי לשלב השלישי. הוא תיכף גם יעבור שלב.

הוצאתי הכל מהכיסים ונסיתי למרות הכל.

"לאן אני צריך לגשת עכשיו?"

"אני לא יודע", בודק התיקים אמר.

"תודה". בראש, בין העיניים. אני אבוא עם ההוא עם העיטורים.

לא ציפצפתי איפה שציפיתי ממני. לקחתי את הדברים מהסלסלה הכחולה והכנסתי חזרה לכיסים. נשפכתי עם כולם לעמדת המעליות. אנשים חיכו שם לגאולה ממסדית, חלקם התחילו בשיחות חולין של המתנת מעליות. אני לא פה בשביל זה. הכפתור מבקש את הקומה שאתה צריך ומסמן לך לאיזה מעלית ללכת. C2, אני צריך את C2. אנשים ניסו להצמד כמה שיותר לדלתות המעליות שקיבלו כדי לצאת מהן ראשונים, לעוד תור שיחכה להם. הם לא מחשבים נכון; ביציאה מהמעלית הם יהיו אחרונים, כי ידחקו לאחור, אבל כלום לא זז ממילא. אין תשובה מ-C2,אין תשובה מאף מעלית. רק מחכים. לחצתי שוב על הקומה אותה ביקשתי וזה הפנה אותי למעלית אחרת. ואז שוב, ושוב למעלית אחרת. זה לא אנושי כמה שזה לא אנושי לתת למעליות להחליט לאן לנתב אותך לפי מספר לחיצות. הלכתי לחדר המדרגות ועליתי ברגל. מישהי ניסתה לעקוף אותי, נתתי לה. היא אחזה במעקים בסיבובים בשביל שזה יהיה כמה שיותר חד, הסיבוב ההחזקתי. נפרדנו כל אחד בקומה שלו אז היא לא עקפה אותי. מעניין אם זה הפריע לה שהיא מיהרה סתם. היו שלטים למקרה של שריפה, היה כתוב בפרוש מהי קומת הקרקע. צריך לדעת לאיזה דלתות ללכת במקרה של שריפה. בכל מקרה כלשהו.

יצאתי מחדר המדרגות והפנו אותי לעמדה מספר 24. חני, זה היה שמה של הפקידה שהמודיעין אמר לי ללכת אליה; הוא בדק את מספר תעודת הזהות שלי ולפי זה אמר לי שאני צריך ללכת לחני, חני מחכה לי. היא כעסה על כל העולם, חני, אבל יכולת לראות שהיא מקצוענית. היו כאלה שניסו להצחיק אותה, לדובב אותה, אבל אני לא הייתי שלם עם זה. היא כעסה על כל היום הזה, כל פעם מחדש, כל יום מחדש. גם אם היא תתחיל אותו אחרת היא תמיד תסיים באותו מצב, זה לא משנה. היא כועסת על האנשים, על עצמה, על השאלות הרגילות, על ההנהלה שלה. על החיים שלה שניתבו אותה לעמדה הזאת. היא כועסת גם על האין ברירה. אבל אי אפשר לו, לאין ברירה. הוא האלוהים של התשובות השיגרתיות. היא שומעת את אותן שאלות אלפי פעמים, אבל לא יכולה לאין ברירה; הם שואלים את זה בפעם ראשונה. צריך לנטרל את האינפורמציה הזאת, את הדיאלוג האינסופי בין שואלי השאלות לבין עטירי הנסיון. בין החדשים לישנים, בין האישונים. חני לבטח עושה זאת כל יום מחדש, רבה עם עצמה עם משהו שרק היא יודעת עליו. בצד הקיר היו תמונות של הילדים שלה מצולמים עם גיטרה אקוסטית, אבל יכולת לראות שאחד מהם לא מנגן באמת. זאת הייתה גיטרה לימניים, אבל הבן שלה, זה המשתמש ביד שמאל, הצטלם איתה גם. הוא מחזיק את הגיטרה עם מיתרים בסדר הפוך, סדר הפוך של שמאליים- יש נגני גיטרה כאלה, של אין ברירה, שמחזיקים גיטרה הפוכה כי זה מה שנפל להם לידיים והם המשיכו משם, מהאין ברירה. לנגן במיתרים ההפוכים של האין ברירה. אלברט קינג.אוטיס ראש. יזהר אשדות. נושי פז. חני הגדילה את התמונות, אבל יכולת לראות שהיא שמה שתיים עם גיטרה כדי שלא יהיה קיפוח, שאחד מהם הצטלם איתה אז גם שני רצה. יכולת גם לראות ששניה אחרי הצילום הבן עם היד השמאלית יעזוב את הגיטרה. יש כאלה שכשהם מצטלמים הם בוחרים בקפאון בשביל להיות הכי טבעיים. זה יוצא להם הפוך ממה שהם רצו. זה יוצא להם בחוסר אצבוע.

נתתי את שמי וחיכיתי. חיפשתי את האיש עם בגדי הצבא והעיטורים שהסתובב בבניין כמו בכל יום כנראה. קראתי על אנשים שנוסעים מדי יום לשדה תעופה רק בשביל להרגיש פֶתח. כלשהו. בניין מס ההכנסה ולשכת האבטלה עושה את אותה פעולה. יש לו אישורים על מלחמות ישראל והשומרים כבר מכירים אותו. הם לא קרים אליו, הם עונים לו ומחייכים בלי עייפות בעיניים. שומעים את אותן עובדות כמו בפעם הראשונה ועונים עליהן כמו בפעם האלף שמנסה לא לשמוע את עצמה. הוא מצדיע להם והם משחררים אותו בהנהון ראש, והוא ממשיך למעליות. אני לא יודע לאן הוא עולה.

כתבתי את השם שלי מחוץ לעמדה של חני והלכתי לשבת. אין פה מספרים, אתה צריך לדעת מי לפניך, לעקוב אחריו, ולדעת שיש מישהו שעוקב אחריך. ווילי, לפני היה בחור בשם ווילי. אני מכיר אותו יותר טוב מאשתו. היא אף פעם לא ראתה אותו בתור ללשכת האבטלה, זה כנראה נותן לי יתרון עליה בנושא זה. רק בנושא זה.

ככה מועברים סיפורים על בדידות. בדיוק ככה. עם המתנה. על כסא שמחובר לעוד כסא ולשורה של כסאות, עם ברזל מלמטה. ללא אפשרות לתזוזה אישית. כשאתה ממתין למישהו שיקרא לך, כשיש מישהו שיקרא לך. עם עוד כמה אנשים, מחוברים. עם רגליים משותפות, עם קו אחד של מיספור שיש מרצפתי.

חני ניסתה כמה שיותר לעזור לאנשים. היא לא חייכה לרגע. אנשים עשו תחרות למי היא תהיה נחמדה, אבל אף אחד לא ניצח. למרות שהייתי זקוק לחיוך באותו יום, לא השתתפתי בזה. התפקיד שלי הוא לא לשבור לחיוכים, אני משאיר את זה לאחרים. רק הסתכלתי עליה, עליהם, על כולם. איך הם צובאים על מעליות, מחכים לשפיכה מהירה מהן, מנסים לקבל חיוך מפקידה של לשכת אבטלה. מביאים לה תעודת זהות, והולכים לשבת, להיות מופתעים מזמנם הפנוי, מתמודדים עם זה בתנועות גוף חדשות. התכופפתי לקשור את השרוך בנעל השמאלית. הסתובבתי ככה כל הזמן הזה כנראה. האין ברירה- הוא גורם לך לשים לב לשרוך פרום.

היו אנשים שם שנתנו לי תקווה. הם נראו מוצלחים ממני, אבל אנחנו כאן באותו חור. זה נתן לי להרגיש טוב שנוקזנו לאותו מקום. לפעמים אני לא מזהה פרצופים כשהם לא במקום שאני רגיל לראות אותם, אז גם פה זה אותו דבר, אבל הפוך; אני אזהה אותם כשהם כאן אבל לא את המוצלחות שלהם על פני במקום אחר. לידי ישב מישהו שבחר בסוג ישיבה שאין איתה מה להפסיד, אבל הוא בחר אותה. יכולת לראות את זה שלא נעים לו שהוא כאן אז הוא מנסה להיות טבעי כמה שיותר. יש כאלה שכשהם מתיישבים הם בוחרים בחוסר קפאון בשביל להיות הכי טבעיים, אבל זה יוצא להם הפוך. אני צריך להפסיק. אני חושב שאני צריך להתחיל לעשות משימות קבועות כל יום בשביל להפסיק עם זה, עם כל זה.

כלום לא זז. הוותיקים יושבים ומחכים לדעת אם ישנה עבודה שחני מצאה להם. הם מגיעים עם פנקס לחתימה. פעם בשבוע, באותו יום. קבוע. יש להם ימים עם שעות קבועות לזמן פנוי. הנסיון של האין ברירה לימד אותם תנועות גוף חדשות, של המתנה כפויה. לבטח יש פה חבורה של אנשים של אותו יום הגעה. האין ברירה של הקביעות מלמד אותם לפתוח בשיחה של הווה משותף. כפוי, של אותו יום, של אותה שעה. החדשים, כמותי, מחכים לחני.

"יש פה חדשים?", חני ניסתה לקצר תהליכים. כנראה שזה ככה כל יום. גם שישב מולה מישהו היא הלכה לרוחב עם עוד כמה נושאים. לקצר את מה שאפשר לקצר. היא לא הייתה מצליחה בחוץ לארץ, שם אי אפשר להצליח אם אתה מאלתר. היא לא מחייכת אפילו חיוך אחד, אבל אתה יכול לדעת שהיא מקצוענית.

"אני חדש", אמרתי.

"לא היית פה לפני כן?".

"לא". קצת נפגעתי שהיא לא יודעת. למרות שעוברים על פניה אלפי אנשים, הייתי זקוק לפגיעות באותו יום. לזיהוי של פגיעות.

"תביא לי בבקשה את תעודת הזהות שלך, ותמתין".

נתתי לה את זה וחזרתי לשבת. לקחתי את העיתון שהיה מונח בכסא שלידי. הוא היה פתוח על מדור רכילות. ניסיתי להמשיך כמה שיותר מהיכן שהעיניים האחרונות הפסיקו. בחרתי בתמונה של זמרת שאכלה במזנון דרכים. כתבו שהיא מתמודדת עם הפרידה שלה עם טוסטים עטופים בנייר פרגמנט, שעכשיו היא מחפשת פרגמנט אחר או משהו כזה. הם לא עוזבים אותם אף פעם, ואחרי זה עוד אומרים להם שלא יתלוננו כי זה חלק מהחבילה שהם בחרו. נייר פרגמנט של תשובות. פרגמנט של אין ברירה. בדף השני הייתה תמונה של מישהי יפה, תמונה מוזמנת בבגד ים, מהסוכנות שלה. כולם עם סוכנים. אני צריך סוכן. אני מרגיש שאני צריך להפריש למישהו את כל מה שיש לי בראש ולא מתנקז לי החוצה. אין לי מי שינקז לי את עצמי.  בדקתי אם לבחורה עם הבגד ים יש חבר, זה תמיד כתוב מתחת לתמונה אם היא 'אוחזת' או לא. למרות שיש לי את הכלל הזה שאם לבחורה יפה במדור רכילות יש חבר אז אני דווקא לא ממשיך לקרוא עליה, לא דיפדפתי אותה. לה יש חבר ולי אין ברירה. המשכתי להסתכל על ווילי עם עין אחת. לא ננתי לו לנשום, לווילי. הוא היה לפני. יש מישהו שמסתכל עלי כמו שאני מסתכל על ווילי, אז הקדשתי לו תנועת גוף כדי שיהיה לו מעניין. הלכתי על שיחרור כתפיים בתנועות מעגליות. אחורה, כי הזמן פה לא זז.

עמדה מספר 24, מחכים לעבודה במקרה הטוב ולחתימה נוספת במקרה הטוב יותר. אך אחד לא באמת יודע דבר חוץ מהשם של זה שלפניו ברשימה של עמדה מספר 24. ווילי נראה כמי שיודע דבר או שניים על מה שהולך כאן, לא הרפתי ממנו. אני אחריו והוא לא יכול לזוז ממני. אני אחריו, שומר עליו. בכדורגל לפני משחק חשוב מאמנים אומרים 'אם הוא הולך להשתין אתה הולך אחריו', לאלה שצריכים לשמור על הכוכב של הקבוצה השניה. לא נתתי לו לנשום, לווילי.

היה מישהו דתי שעמד ליד חני וניסה להספיק את התפילה שנחתה עליו. כבר לא יכולת לדעת מה נחת עליו, השעה של היום הקבוע בלשכת האבטלה בזמן שעת התפילה או התפילה שנוחתת כל פעם על היום והשעה הקבועה בלשכת האבטלה. הוא התפלל ובלי להסתכל מחק עם איקס גדול את כל השמות שכבר היו בשתי העמודות הראשונות. הוא הכניס את העט לכיסו.

מישהו אחר חיפש דובר רוסית בשביל אשה מבוגרת. הוא הלך בין השורות של הכסאות כמו מישהו שמנסה למצוא מניין. היא הלכה אחריו וניסתה כמה שיותר להוריד את זה עם התנצלות בהבעות פנים. זה לא נעים לה. אני צריך להפסיק עם זה, עם כל זה. הם מצאו מישהו שידע רוסית אבל פחד ללכת עם המבוגרת לעמדה שלה, האחרת, וככה יאבד את תורו. הוא חיפש את הווילי שלו ואמר לו שהוא אחריו. הם הלכו לעזור למבוגרת שלא יודעת עברית. היא הודתה לו כל הדרך עד לעמדה והוא הסתכל אחורה על הווילי שלו וסימן לו בתנועות שלא ישכח ושהוא אחריו. אחרי זה סימן תודה בתנועת ראש מהירה לאשה בשביל לגמור עם זה. עם כל זה.

למרות שהבחורה עם הבגד ים ברכילות של העיתון אוחזת בחבר, אני חושב שאני הסגנון שלה. יכולתי לראות את זה, אני לא יודע למה, אבל אני יכול לראות את זה שאני יכול להצחיק אותה. היה לה פוטנציאל לעיניים מצטמצמות כשהיא צוחקת, יכולת לראות את זה. השתעשעתי בזה שהיא תבין דבריםשאגיד לה, דברים כאלה שיכולים לגרום לה לצחוק וגם לחכות לי, להמתין לי שאני אגיע הביתה. שאני אגיד לה בטלפון שאני רוצה לבוא הביתה להרים לה את הסוודר וללקק לה שם כמו הדלקת סיגריה ביום חורף, כמו שאומרים סוד מתחת לסוודר בזמן רוח. אבל היא אוחזת. ככה אומרים במדורים האלה, 'אוחזת'. התרגזתי על עצמי שאם אני אשתמש במשפט הזה לבחורה אחרת, אמיתית, זה לא יהיה מוקדש עד הסוף- שתמיד אני אזכר שזה יצא לי בפעם הראשונה על מישהי מעמוד של רכילות. שזה היה מונח על הכסא שלידי, בחינם, בתור ללשכת האבטלה. החלטתי לא להגיד את זה אף פעם. במקום זה התחלתי סתם לשאול את עצמי כל מיני שאלות שסוחטות לי את המח. אני יודע שזה הורס אותי, ההתענות הזאת, אבל זה תמיד קופץ לי למח. שאלתי את עצמי את מי הייתי מציל אם היו אומרים לי לבחור בין שני אנשים שאני לא מכיר. סתם, שהם הולכים מולי ואני רואה מישהו מוציא אקדח ואז הייתה הפסקה לפרסומות והייתי צריך לבחור. במי הוא לא יירה. אני צריך עבודה, אני צריך להתחיל לעשות משימות קבועות כל יום בשביל לצאת ממני.

קמתי לעמדה של חני בשביל לצאת מזה. אני צריך להתרגז בשביל לצאת ממני.

"נו, מה קורה?"

"מה קורה?"

"כלום לא זז פה".

"איפה התעודת זהות שלך?"

"נתתי לך כבר".

"אני לא רואה אותה פה". היא הרימה את המקלדת והכל.

"אמרת לי לתת לך אותה, נתתי. היא אצלך".

"לא. תקשיב, נראה לי שנתתי אותה בטעות לאשה שהייתה פה עכשיו, לך תתפוס אותה".

"לתפוס אותה? תגידי לי, את עושה צחוק? אתם עושים פה צחוק מאנשים. מי זאת?"

"היו לה שקיות".

הלכתי לחפש את האשה השקיות. אני צריך ללכת אחרי אשה עם שקיות שמחזיקה לי את הזהות בלשכת האבטלה. אם אאחר למעליות היא תאבד לי, הכל יאבד לי. בין C2 ל B4, לשאר העולם, לשאר הקומות, לשאר התורים, למדרגות הנעות, לדלתות המסתובבות. חיפשתי אשה עם שקיות, אבל רציתי יותר לחזור לחני בשביל לצעוק. כדי לצאת מעצמי. להתלונן איפה שאפשר להתלונן. להפיל על מישהו את עצמי בשביל להפסיק עם זה. להפסיק עם כל זה.

"לא מצאתי אותה, מה זה הבזיון הזה".

איזה מישהו וותיק, נשען על העמדה. חיכה עם הטופס הכחול של ההתייצבות השבועית, נשף על מישהו אחר שישב מול חני. לא נותנים פה להיות לבד. לפעמים אני רוצה ליפול בחוץ לארץ, ברחוב, בלי שאף אחד יעזור לי. שיפסחו על פני, שיעברו מהר, עם מבט ממהר.

"שתדע לך שחני מספר אחד פה".

"אני דיברתי אליך?", הסתכלתי עליו. בראש, בין העיניים. עם ההוא עם העיטורים.

"היא רק רוצה לעזור לך".

"אנחנו מכירים?", אמרתי לו.

"לא".

"אז בוא נשאיר את זה כך".

הוא נעלב. יכולת לראות שאני אתחרט על זה, זה יצוף לי ביום אחר. שאני אבקש רחמים על משהו אחר ואקח את זה כעובדה שלא התנהגתי טוב ברישום הכללי, רישום כלשהו. ההתייצבות לחיים.  

"תקשיבי, אני לא מוצא אותה. אני לא מבין מה הקטע שלך, למה את מתנהגת ככה? אפשר לעשות דברים עם חיוך את יודעת".

זה אני שאמרתי את זה? הייתי זקוק לתשובה, כל תשובה. הייתי זקוק לחיוך באותו יום. בדרך כלל אני מקצוען עד כדי מוות.

"הנה היא הגיעה. גברת, הבאתי לך את התעודת זהות שלו בטעות".

האשה עם השקיות החזירה את זה לחני. עמדנו אני, אשה עם שקיות, אחד נודניק שבחוץ לארץ היה עוזר לאנשים לקום מהריצפה גם אם הם לא רצו, ואחד שיש מול חני.

"אני מנסה כמה שיותר לעשות את זה מהר", חני אמרה לי וקמה.

"כל החדשים שהביאו לי את התעודת זהות, לבוא אחרי", היא אמרה.

"גם אני?"

"לא, אותך עוד לא העברתי במחשב".

"אז זה אומר שאני בנגלה הבאה?".

"כן".

חזרתי לשבת והם הלכו אחריה. כמו בטיול שנתי. הם נגררו אחריה עד למכונה האוטומטית שעמדה בכניסה. לקחתי את העיתון וניסיתי להמשיך להסתכל על הבחורה מהרכיליות כמה שיותר מהיכן שהעיניים האחרונות שלי הפסיקו. היא עדיין עם בגד ים, אבל אנחנו כבר אחרי הריב הראשון. אנחנו בשיגרה. אני איתה בשעמום הזוגי, אני אוהב אותה בגלל הדברים הרגילים שלה. בגלל איך שהיא. אחרי הרבה זמן תפסתי אותה במטבח, מאחורה, בזמן שהיא בישלה ואמרתי לה שאני רוצה לזיין לה את החך של הכוס. זה הרג אותה, החך של הכוס. היא המשיכה לתת לי את הגב שלה, קימרה אותו ורק ביקשה שאני אכנס.

חני חזרה לבד, השילה מעצמה את כל החדשים.

"תקשיבי, אני יודע שאת צריכה להתעמת עם אותן שאלות כל יום מחדש, אבל את צריכה לדעת שאנחנו שואלים את זה פעם ראשונה".

"בוא, שב".

"אבל את לא יכולה להיות ככה".

"אני מצטערת אם ככה יצא. שנתתי לה את התעודת זהות שלך".

"אני מתנצל אם צעקתי מקודם. אין פה מספרים, אין פה סדר, זה רק ככה אצלנו בארץ הדברים האלה". באמת שאני מוכן למכור עזרה ברחוב על פני סדר בירוקרטי. ליפול עם טפסים מסודרים באמצע הרחוב ושאף סדר אלפבתי לא יתערבב. רק פציעה בראש ואי התייחסות מהמסביב.

"תקשיב, ראיתי אותך בהתחלה וחשבתי שאתה בנאדם טוב. אין לך מה להתנצל".

"מה זאת אומרת".

"עוברים פה המון אנשים, אני יודעת דברים. במה אתה עוסק?"

"עסקתי".

"עסקת, טוב".  

זה לא היה חיוך, אבל יכולת לראות. למרות שאלפי פעמים היטו לה את הפועל. יכולת לראות שהיטו לה את זה המון.

"למה לא עושים לך מספרים פה?"

"שאלה טובה".

עניתי לה במה אני עוסק. רוצה להאמין שעדיין. והיא לקחה אותי. לבד. למכונה האוטומטית אליה אצטרך חהגיע כל יום שני בין 8:30 ל11:00. היא הזינה את התעודת זהות שלי, והראתה לי את התהליך.

"עכשיו אתה, לבד".

שמתי את האצבע על המכשיר שיזהה אותי. לעולם לא אוכל לברוח יותר. זה העלה את הפרטים שלי, ומכאן רק שתי ברירות בהתייצבות השבועתית שלי; פתק עם ציור של פקידה לקבלת עבודה או ציור של בית עם שחרור חתימתי. פקידה או בית. בית או פקידה. אני אסיר בתודעה של עצמי, רק צריך לבוא לכאן פעם בשבוע בשביל להראות שאני קיים. להוכיח אליבי לאין ברירה שלי.

"תודה", אמרתי לה. הייתי צריך להודות למישהו באותו יום. הייתי צריך להודות על משהו, איכשהו, איפשהו. במה אתה מנפנף?

השאלה הזאת מרצדת בי כל בוקר. לכל אחד יש משהו שהוא מנפנף בו. במה אני מנפנף? אני מנקה כל יוםמשהו חדש, ישן, שנמצא בי. צריך להשיל בשביל להגיע לעצמך. גוף ועצמות של מחשבות. נשאר לך רק פקידה או בית. במה אתה מנפנף?

ככה מסתיימים סיפורים על בדידות. עם שאלה שמורידה ממך דברים. עם ירידה במעלית ואחרי זה למדרגות נעות. לבד. לדלת מסתובבת, לרוח פרצים שנכנסת למחשבות נרפות. בהליכה. בחזרה קבועה לאותו מקום מדי שבוע, בין שעות קבועות, עם מכונה לזיהוי טביעת אצבע. עם המתנה ליציאת פתק.

הלכתי הביתה וחשבתי על ההוא עם העיטורים שמגיע מדי שבוע. הוא מצדיע להם והם משחררים אותו. אחרי זה הוא עולה במעלית, אני לא יודע לאיזו קומה. חשבתי על ווילי שמגיע מדי שבוע ויודע כבר את כל התהליך כי הוא וותיק. על הזקנה הרוסיה שלא יודעת עברית, שהיא מבקשת תמיד תרגום ממישהו. חשבתי על הבחורה היפה מהרכילות שלא אזהה מחר וחשבתי שאם כל הפרידות היו ככה זה היה הכי טוב, שאתה לא זוכר אותה כי היא מגיעה עם תמונה משופצת מהסוכן שלה אל דף רכילויות, שזה נמחק לך מהמכונה של הטביעת אצבעות של האהבה.

הגעתי הביתה. בטלוויזיה היה שיר של הגבעתרון. שחור-לבן מסוג כהה-כהה. היא לא עזבה אותי אף פעם  באמת, הזמרת שמחייכת שם. כל הזמן מחייכת, הגבות נמתחות מעלה עם כל הברה, הראש קצת מתנענע.  זה עשה אותי עצוב שהיא לא יודעת כלום, שהיא לא ידעה כלום, אז, על מה שיהיה בעולם הזה בזמן שהיא חייכה בשירים. שהיא לא ידעה דברים, כל מיני דברים. שאם היו באים אליה שניים והיא הייתה צריכה לבחור את מי להציל מבינהם היא לא הייתה יודעת. בלי אקדח, בלי יציאה לפרסומות. שהיא חייכה סתם כל השנים האלה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: