משהו על מאבק היוצרים אמש בכיכר

הייתה הוראה לא להכניס אופניים. המאבטח אמר לי שאסור, ושרק עם אישור של שוטר. הלכתי לשוטר, בחן אותי; הייתי היחידי באיזור עם מכנסיים קצרים, אז הוא אמר לי שאני יכול להכנס. קיבלתי את האישור, אבל נתקלתי במאבטח נוסף, כנראה בכיר יותר מהקודם. היה לו קיסם בפה והוא עמד עם הידיים בכיסים. הוא עצר אותי ואמר לא. שזאת הוראה של ההפקה. ניסיתי כמה שיותר לא להתמקד בקיסם שלו; זה לחם בשביל מישהו שמקבל 'לא' ללא דיאלוג, אבל עזבתי את זה. למה אני צריך להשליך עליו קיסמים ועמידה של שריף והוא בסך הכל עושה את העבודה שלו? הלכתי מסביב. בכל זאת, אין לי מנעול.
"עצור בחור, בלי אופניים".
"למה?"
"אסור"
"למה"
אסור"
"לא נוסע איתם, הם יהיו לידי. אין לי מנעול".
"אמרו לי שאסור".
"אז תן לי לשים אותם פה, מעבר לגדר, מבפנים".
"יגנבו לך, אני לא-"
"תחליט, או שמפריע לך האחריות על גניבה-וזה עלי, עסק שלי- או שאתה לא רוצה כי אסור".
"כי אסור".
"טוב, שם פה, מבפנים, הנה שם. אין לי מנעול, באתי לתמוך".
"טוב, שם"
"הנה, פה".

                                                       ****
אנשים הסתובבו בין שני אוהלים; אחד עם 'שיטת השקשוקה' של מיקי רוזנטל, שני עם 'ביקור התזמורת'. סרט מעולה. נפלתי בדיוק בסצינה אורי גבריאל מסביר איך הוא הכיר את אשתו. מולו שלושה נגנים מצריים והוא מסביר להם איך הוא ניגן וראה אותה מהבמה וקפא. ואז יש פאוזה, מעין בקשה של דמות (גבריאל) להשתתפות מצידם של המצריים בקיפאון; הוא מסביר להם וקופא כמו ילד קטן. לא משנה מה- לאורי גבריאל יש את תנועת הפה האלכסונית הזאת כאילו תמיד נשאר לו שאריות של ערגליות בחך.
יצאתי משם וזיהיתי את השחקן רובי מוסקוביץ' שהשתתף בסרט, צוחק כשראה שוב את הסצינה הזאת.
"אם שחקן עדיין צוחק בסרט שהוא השתתף אחרי שנים זה אומר משהו על הסרט", אמרתי לו.
"נכון", הוא אמר.

                                                     ****
הכיכר היא אותה כיכר. אני לא בעד תיקונה, החלפתה, שיפוצה. אני רוצה אותה ככה, באמצע תל אביב, פאשיסטית. מסמלת עבר, לא רוצה חידוש בחיצוניותה- אני רוצה במה, כל פעם, לתוכן אחר. זה השיפוץ שלה, של הכיכר; הבפנים שלה שמשתנה כל פעם מחדש. אני רוצה בגין, דודו טופז, רבין, מכבי בכדורסל, תמיכה בטראנס, ימניים-שמאלניים, מדרגות, פסל מתחלד. תמיכה במאבק הון ושלטון, הכל. רני בלייר עם מקל עץ וזקן בוקע את הכיכר לשתיים, ואת המדינה המסועפת הזאת.
מבט על האופניים- הם עדיין שם. מחכות לי. לא קשורות.
המשכתי להסתובב. זיהיתי נודניק אחד שתפקידו הבסיסי הוא מאחורי המצלמה, אבל כל הזמן רק משתמש בניו ז'ורנליזם מצלמתי, פרונטאלי. בטח אם יישב בשיעור ראשון של כתיבה יוצרת אז המשפט הראשון שלו יתעסק בסיטואציה עצמה. למה להשליך קיסם על מישהו שאין לו? עזבתי את זה.

                                                     ****
באתי לתת תמיכה במשהו חשוב, חברים. עזבו עכשיו ריאליטי לא ריאליטי. הפקות מקור, הזנה מחודשת של ישראליות, של פרספקטיבה. זה הולך ונעלם. מצביעי הישראליות, מצביעי האנחנו, אם בדרמה-בידור-סיטקום, לא מקבלים את הפיתה למריחת רעיונתיהם.

                                                     ****
אין לי מנעול באופניים. האופניים שלי לא ערוכות למפגני תמיכה. אני מדווש להם את הצורה כמעט כל יום, ווליום רצחני באוזניות. שם על ריפיט את 'מנועים קדימה' של אלג'יר ושומע את השיר הזה כמה פעמים רצופות. שם יש ישראליות, שם יש במה בלי הון ושלטון, שם אנחנו; גיטרה חשמלית, תופים מעגליים, חייל גולני רוסי, אחות קטנה, פריפרייה, אצבעות קדימה, תחתונים, חוברת פורנו מערבית, דת יהודית, מעבר מזרחי טהור ויציאה לריף מערבי. מנועים קדימה. המדינה הזאת צריכה מנועים קדימה, ביצירה.

                                                    ****
על הבמה אונילי עשתה באלאנס וגרמה לי להבין כמה דברים. אתה צריך לראות בנאדם בבאלנס בשביל להכיר אותו באופן הכי טהור. באלאנס של אירוע כמעט ספונטני יכול ללמד אותך הרבה על בנאדם; היא עמדה על הבמה, ממש לפני הופעה ודיברה עם הסאונדמן במעין דיאלוג קסום של כריזמה חמודתית, ואם חשבתם ש'חמוד' לא יכול להיות כריזמתי, אז אתם לא יודעים כלום. הערות על מיקרופון אקו יכולים לבוא בצורה אחרת, לחיצה על סינטי מוג ובקשה לעוד אפקט עברה מעל האנשים. רק היא והסאונדמן בחלל לא ריק מאנשים, לא שלוש שעות לפני הופעה; רק פינג פונג על הכיכר, ליד אנשים, עם אנשים, בזמן אנשים.  אתה יכול לדעת הרבה לפי באלאנס של לפני הופעה, אתה יכול לדעת הרבה על בנאדם לפי הבאלנס שלו. אתה יכול לדעת הרבה על יצירה. צריך לעשות ביקורת באלאנס בעיתונים.
לקחתי את האופניים וחציתי את הכיכר, איפה שאסור, איפה שלא נותנים. עליתי על האופניים. המאבק.
 
 

*לעידכונים ורשימות חדשות מהאתר שלי לחצו כאן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ח ל י  On פברואר 27, 2009 at 4:04 pm

    רני בלייר הוא קוסם.

    והמאבק הוא על העתיד שלנו, לא פחות.
    זה על המסך ומחלחל אל החיים עצמם, לא פחות.

  • אורי  On פברואר 27, 2009 at 4:36 pm

    ובלי קשר, יצאת בזול. באמצע ההקרנה של אחד מהסרטונים שלי בא מאבטח באטרף ואיים שאם מישהו מאיתנו לא יזיז איזה זוג אופניים, הוא מבטל לא רק את ההקרנה אלא את כל הכיכר.

  • אסתי  On פברואר 28, 2009 at 10:32 am

    כל כך מצער אותי ששפעת השאירה אותי בבית. מצד שני קריאת הפוסט שלך הביאה לי את כל הצלילים והצבעים + בונוס מיוחד – הראיה שלך את כל הערב הזה.
    אז תודה רבה. עונג גדול היה האירוח אצלך..

  • אודי שרבני  On פברואר 28, 2009 at 4:04 pm

    תודה
    חלי מקווה שבלייר וכולם יצליחו

    אורי
    ראיתי באיחור בדף המודפס שהסרטים שלך הוצגו, פיספסתי כאמור
    איך היה?

    אסתי,
    תודה רבה, ובריאות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: