הופעה במרסנד קפה (וידאו)

הייתה הופעה מעניינת בהתחשב שאף פעם לא נגנו ביחד, גם לא דקה אחת. והם לא הכירו את הטקסטים.
ההרכב:

אודי שרבני- גיטרה חשמלית.

סיוון שדמון- בס

שני תם- תופים.

****
לפני ההופעה במרסנד כתבתי את זה:

בפינה מתחת לרמקול בבן יהודה פינת פרישמן

בבן יהודה פינת פרישמן ניסו להשאיר את זה כמה שיותר
עם שולחנות פורמיקה.
בחוץ, בפינה מתחת לרמקול שלא יכול להכיל את המוזיקה
ששמו לו, אני יושב.
משאית גרירה עוברת ממול-
אומרים שרובן עם מנוף גרירה בצד ימין
אני מזכיר לעצמי לחנות בשמאל.
עוגת תפוחים נכנסת חזרה עם לקוח שמבקש לארוז
היא לוקחת אותו על צלחת, הוא ממהר.
מישהו אחר יושב על אספרסו מעל חמש עשרה דקות
מתענג. באיטליה הוא היה מנודה.
אני מחכה למישהי שלא ראיתי לפני כן
היא תבוא לראות אותי מופיע
אני מקווה שהיא יפה
זה חשוב לי.

***

וביום רביעי , שבוע הבא
ב4.2
מופיע שוב בערב ההשקה של גיליון
A5
בסלונה, תרצה 17 ליד מתחם נגה
זה הפייסבוק של האירוע

***

*דבר נוסף, תערוכה של ספר נחושתן. תלכו, אני ממליץ בחום. ולא רק בגלל שהוא מהמשפחה שלי.

***

הנה הקטעים מההופעה במרסנד:


אהבתי (יותר) את החומר המוקדם שלך
למילים לחצו כאן


ואני לא יודע מה זה אומר
למילים לחצו כאן

המדריך לישיבה בבית קפה

למילים לחצו כאן

להופעות קודמות:

בקומפורט 13

באוזן השלישית

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אבנר  On ינואר 28, 2009 at 11:12 pm

    הארץ משתגעת והוא
    אין מה לאמר
    מצא את הזווית שלו
    פורמייקה ודימויים מעולם
    הכדורגל
    תרים דגל, אתה נבדל
    לא איכפת לו הוא לא
    שמע את השריקה את הצעקה את
    הזעקה הוא ימשיך לרוץ לכבוש
    ישאג לעצמו כמו ילד כמו ילדים
    אח עזה עזה
    לא רואים אותך מתל אביב

  • סנדי ש  On ינואר 29, 2009 at 2:53 pm

    לא יודעת אבנר

    לפעמים אלה שמדרבים בבלוגים שלהם על המצב ועל עזה בעצם לא מרגישים כלום
    כלומר זה שהם כותבים לא אומר שהם באמת חושבים מרגישים ושאכפת להם
    לפעמים זה כ"כ חיצוני ושיטחי שישר קולטים שזה סתם, שזה רק בגלל ש"צריך".

    לפעמים דוקא במופגן לא לכתוב על פוליטיקה ועל המצב ועל עזה זה יותר אמיתי, זה פחות יומרני, זה יותר צנוע
    לפעמים ההתרכזות בפורמיקה ובפרטים קטנים שומרת על השפיות.
    לפעמים הפורמיקה , דוקא היא ההתרסה

    אני לא יודעת אם כל זה נכון על אודי
    אבל דוקא לפעמים אפשר
    לקלוט רגישות של בנאדם משירים על פורמיקה ולא מעלק שירי מחאה על עזה

  • אבנר  On ינואר 29, 2009 at 5:57 pm

    אז כן מרגיש או לא מרגיש? מה נראה לך? בואי נראה מה היה פה בזמן שעזה היתה עזה – אה כן, האיש היה טרוד בהאם "שבוע סוף" גנבו לו קרדיט על מסטיק אבטיח. אפשר לחשוב! להתקטנן עם הסובארו ג'אסטי של תוכניות הסאטירה. פעם חשבתי שזו רגישות, אבל לאחרונה האיש פשוט משחק גומי עם עצמו.
    ועזה – אם לא צועקים על זה (כמו צ'יקי ושוטיו), אז לפחות לשתוק ועוד לשתוק אחרי כן. יש עוד דברים בחיים חוץ ממסטיק אבטיח והומור של שולחנות פורמייקה.

  • סנדי ש  On ינואר 29, 2009 at 7:01 pm

    וואלה אבנר, לא יודעת,
    לפי בלוג לא תמיד אפשר לדעת.
    גם אני בבלוג שלי לא כתבתי כלום על עזה
    (אבל גם לא על שום דבר אחר)

    בעיקרון זה שלמישהו יש בלוג לא אומר שהוא נהפך בהכרח לבנאדם שמתעסק בתכנים פוליטים או מדיניים או במוות ושתמיד צריכה להיות לו דעה ואמירה על כל דבר ציבורי.

    עברו על הבנאדם כמה דברים אישיים מרגשים ומשמעותים בחיים, אז הוא צריך לשתוק ולחכות? לא יודעת.
    יש לפעמים בבלוגיה לחץ חברתי מעפן להביע דעה על כל דבר ואם אתה לא מביע אתה כמעט מוזר או משהו כזה .אני דוקא רואה לפעמים הרבה צביעות אצל אלה שממהרים להגיב ולהביע, בקטע של "וואו, תראו איזה רגיש אני"

    חוץ מזה, מה הגבול? כמה זמן אחרי עזה "מותר" לכתוב על פורמיקה? שבוע?, חודש? 60 שנה?

    בקיצור, לא יודעת, זה מורכב

  • אבנר  On ינואר 30, 2009 at 8:03 am

    מה זה הבלוגיה? כאילו, אדם עומד באמצע הרחוב עם מגפון. כשיש סירנות והוא שר סרנדות (לעצמו) – זה קצת חסר טעם. ובכלל כל העסק הזה ש"עברו עלי דברים מרגשים ומשמעותיים בחיים" – ולכן אני אכתוב בלוג, היא איך לאמר, מגונה, כמעט מכוערת. כל העסק הזה של הבלוג כהמשכה של הזקפה באמצעים אחרים הוא די מיותר. בקיצור: זה שיש למישהו כתמים על הסדין, לא מחייב לעשות כביסה בחוץ.

  • סנדי ש  On ינואר 30, 2009 at 9:59 am

    עכשיו אתה מדבר על שני דברים שונים: בלוג כבלוג ובלוג בימי מלחמה.

    בלוג כבלוג- שהבלוגר יכתוב על מה שהוא רוצה, אפילו שאותך, או אותי זה משעמם. הדימוי של מגפון לא מתאים כי בלוג לא מרעיש, אתה לחלוטין לא חייב לקרוא אותו.
    לאנשים טוב והם מראים את זה , מה רע?
    יש לכל אחד 80 שנה לחיות פלוס מינוס אז למה להיות קשים.
    למה לא לשמוח איתם בכתמי הסדין?

    בלוג בימי מלחמה- זה מבאס שאתה קורא לאיזה קונפורמיזם, לישור קו, לצנזורה. כאילו במלחמה תכתבו רק על מלחמה, אחרת נקיא אתכם או משהו.
    זה מה שמביא לכל הצביעות והקלישאתיות מסביב כשכל אחד מרגיש מחויב לכתוב על המצב אחרת הוא לא יהיה מקובל.

    בקיצור, מבחינתי, העיתוי של הפורמיקה של שרבני בסדר.
    חוץ מזה הוא בכלל ערבי

  • אבנר  On ינואר 30, 2009 at 8:17 pm

    זה לא בלוג בימי מלחמה. זה בלוג בימי טבח. זה כמו לעשות מנגל ביום כיפור. בערך.
    על הטענה העקרונית "שהבלוגר יכתוב על מה שהוא רוצה" – ובכן, זה נכון, אז מה? ההחצנה של הצורך להקרא, להתכתב, לזכות בקהל – היא קצת מעייפת. יש בה תובענות. האם עדיפה ועדה מסדרת? לא בטוח. אבל גם דמוקרטיה זה כנראה לא גליק גדול. וזה סתם במקרה יוצא על בעל הבלוג הנוכחי – דווקא הוא מאלו שהרוויחו בצדק את המוניטין לבלוג אם לא למעלה מזה.

  • סנדי ש  On ינואר 30, 2009 at 11:42 pm

    מנגל ביום כיפור..גם לזה אנשים מגלים סובלנות..

    דוקא בעיניין ההחצנה וכד', פחות מעצבנים אותי בלוגרים אלא יותר ה'אנשים מהטלויזיה', אם נגדיר אותם ככה באופן כללי.

    יכול להיות שבאמת השתחרר לך במקרה על בעל הבלוג
    אבל נקוה שהוא באמת לא יתקלקל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: