ארכיון חודשי: ינואר 2009

הופעה במרסנד קפה (וידאו)

הייתה הופעה מעניינת בהתחשב שאף פעם לא נגנו ביחד, גם לא דקה אחת. והם לא הכירו את הטקסטים.
ההרכב:

אודי שרבני- גיטרה חשמלית.

סיוון שדמון- בס

שני תם- תופים.

****
לפני ההופעה במרסנד כתבתי את זה:

בפינה מתחת לרמקול בבן יהודה פינת פרישמן

בבן יהודה פינת פרישמן ניסו להשאיר את זה כמה שיותר
עם שולחנות פורמיקה.
בחוץ, בפינה מתחת לרמקול שלא יכול להכיל את המוזיקה
ששמו לו, אני יושב.
משאית גרירה עוברת ממול-
אומרים שרובן עם מנוף גרירה בצד ימין
אני מזכיר לעצמי לחנות בשמאל.
עוגת תפוחים נכנסת חזרה עם לקוח שמבקש לארוז
היא לוקחת אותו על צלחת, הוא ממהר.
מישהו אחר יושב על אספרסו מעל חמש עשרה דקות
מתענג. באיטליה הוא היה מנודה.
אני מחכה למישהי שלא ראיתי לפני כן
היא תבוא לראות אותי מופיע
אני מקווה שהיא יפה
זה חשוב לי.

***

וביום רביעי , שבוע הבא
ב4.2
מופיע שוב בערב ההשקה של גיליון
A5
בסלונה, תרצה 17 ליד מתחם נגה
זה הפייסבוק של האירוע

***

*דבר נוסף, תערוכה של ספר נחושתן. תלכו, אני ממליץ בחום. ולא רק בגלל שהוא מהמשפחה שלי.

***

הנה הקטעים מההופעה במרסנד:


אהבתי (יותר) את החומר המוקדם שלך
למילים לחצו כאן


ואני לא יודע מה זה אומר
למילים לחצו כאן

המדריך לישיבה בבית קפה

למילים לחצו כאן

להופעות קודמות:

בקומפורט 13

באוזן השלישית

אהוד ברק, מסתכל לאמת בעיניים (?)

 

 

 

רעיון: אודי שרבני

עזרה טכנית וביצוע: אילן פאר,  דורי בן ישראל מהמזבלה.

מפתקאות כיס של מובטל (6)

עכשיו זה כבר ברור; המלחמה הזאת היא רק בשביל להסתיר מדעת הקהל את זה שאין לי עבודה. היא לא הייתה 'מלחמת אין ברירה', היא לא הייתה 'מלחמת יש ברירה'. היא לא הייתה קשורה לשמאל, לא לימין, לא קשורה לבחירות. היא הייתה כדי שהעין הציבורית תוסט ממני. מזה שלי אין עבודה. הרי אנשים לא אוהבים להתמודד עם מה שמראש יפריע לאישונים שלהם. איך זה ירצד להם ממול, איך זה יזמזם להם כל פעם מחדש. לא ירפה. איך אגרום לאוכל שלהם להתקרר בזמן שיתעסקו בי; אני זבוב טורדני והם עם מקלות צ'ופסטיק מנייריסטיות שמובאים מהבית. הם חייבים לתפוס אותי. הם לא יכולים לתפוס אותי.
הם פתחו במלחמה במקום.
 
                                                            ****
בואו אספר לכם מה זה להיות זבוב טורדני. בואו אספר לכם מה זה להיות מישהו שמנסה לעניין אחרים במה שהוא רוצה לעשות, ליצור, לעבוד.  בואו אספר לכם מה זה להיות זבוב שכל הזמן יד מרחפת סביבו; מעגלית, לא מאיימת באמת כי אם סיבובית, לא מתייחסת, כמעט מתנשאת. תפקידה להזיז מ'הרגע', מ-העכשיו של בעל היד. כמו סידור שיערה שנופלת על מצח, לבעל היד. ואני בעל זבוב.
 
                                                            ****
– מה אתה עושה עכשיו?
– אין לי עבודה כרגע. אני כותב מעין טור שבועי על איך זה להיות מובטל.
– נו, אז יש לך עבודה.
– לא באמת. זה כמו לכתוב על כתיבה.
– אה.
– אה.
(פאוזה)
– את  באה לפה הרבה?
– אני בדיוק הולכת.
 
                                                            ****
ואני ממשיך להפריע להם. אני ממשיך להפריע להם על שולחנות הביליארד שלהם. על הלבד הירוק  שלהם. השיקלי, הדולרי, השטרלינגי. הם משחקים לי סנוקר עם האונות של המח. זה הולך לימין, ההוא  הולך לשמאל, אבל אני מסרב להכנס לחורים שלהם, לנח ברשת שנמצאת בתחתית החור. לנח עם שאר כדורים צבעוניים שהם ניקו משולחן הביליארד המחשבתי שלהם. כי הם לא רוצים לנצח בשביל הניצחון, הם לא רוצים לנצח בשביל ההנאה שבניצחון, לעזאזל- הם אפילו לא רוצים לשחק בגלל הדרך. הם רוצים לנקות מהר את השולחן מכדורים כי מחכה להם טרמפ בחוץ. הם כבר מכים בי על עיוור, בכח- כזה של חוסר סבלנות המנסה לחפות על דם שמשתלט על עורקים. אני כדור סנוקר טורדני והם עם מזוודה מנייריסטית של מקל ביליארד מקופל שהביאו מהבית. הם רוצים כבר לגמור עם הכל בשביל הטרמפ שיבוא לאסוף את עצמם אל עצמם, שוב. אני לא רוצה לחשוב איך הם אוכלים פלאפל.
 
                                                            ****
–          אהלן.
–          אהלן.
–          מישהו יושב כאן?
–          אתה. תגיד, זה אתה זה שכותב על איך זה להיות מובטל?
–          כן.
–          זה קצת כמו כתיבה על כתיבה, לא?
–          כן.
–          אולי נלך אלי הביתה?
–          אני מעדיף סקס טלפוני.
–          זה קצת כמו להתאהב בהתאהבות, לא?
–          כן.

                                                          ****
מישהו שהיה פעם משהו הלך מולי ברחוב. הוא לבש מעיל וזה יצא לו מהכיסים. הכל יצא לו מהכיסים. המחשבות שלו היו כמו נייר שעבר כביסה, שנשכחו בתוך כיס. מכווצות, מפוררות, עם אותיות שנמרחות על נייר. אותיות שעכשיו יצאו משורות הדף גם אם לא רצה בכך, גם אם הקפיד לכתוב בין השורות. הוא חלף מולי, וזה נפל לו מהכיסים. התפזר כמו קונפטי של אֶבֵל מחשבתי. הוא חלף מולי ביום שהוא החליט להרפות. לשחרר את כל מה שהיה לו באפסנאות העצמית. לוותר. זה יצא לו מהכיסים. אחרי זה אנשים דרכו על זה.
הוא המשיך ללכת איתי בראש כמה ימים אחרי זה. לא נתתי לו להתאייד, אפילו חשבתי עליו בכח בשביל שדברים לא יגמרו בחיים, בשביל שיהיה לֶמָה. אף אחד לא מכיר אותו חוץ ממני. הוא לא היה משהו שקשור לטלוויזיה, הוא לא היה מפורסם. הוא היה מישהו שהיה פעם מישהו. שיכל להיות משהו. הוא נתקע לי בראש כמה ימים ולא יצא. חשבתי לחזור אחרי כמה ימים לאסוף את אֶבֵל הקונפטי שפזור על הריצפה, לחבר את זה. מדי פעם אני חושב על זה.
 

 *הופיע בגירסה מקוצרת יותר.
(מתוך 'ישראל היום')

זה רק אני או שנדמה לי שהתכנית "שבוע סוף" גנבה או איך לומר, פילחה ממני איזשהו קונספט ומערכון?

זה רק אני או שנדמה לי שהתכנית "שבוע סוף" גנבה או איך לומר, פילחה ממני איזשהו קונספט ומערכון?
 
קצת אינפורמציה:
 
אמאש'ך אבאש'ך הייתה פינה מתוך "מסטיק אבטיח", העיתון המחתרתי שחילקתי עם חבריי ברחובות תל אביב, משם הפינה הזאת המשיכה למגזין 42 מעלות (שלאחר מכן שינה את שמו ל360 מעלות), ולאחר מכן עיבדתי את זה לסדרת מערכונים באתר וואלה! הנה כאן כל הסרטונים שלי.

הקונספט ברור: שניים יורדים אחד על השני בנושא אחד בלבד, סקטור אחד בלבד:  אינטרנט, כדורגל, שנות השמונים, חו"ל, מלצרות, מועדונים וכו'. רק בהקשר אמאש'ך, אבאש'ך. פרוק המשפט, וריקון מתוכן, וביחד גם את הקלישאה עצמה, מה שנקרא: מ8- עד 80, מערסים ועד אינטלקטואלים מאנפפים.  
יפה? יפה.

בעודי מנסה בימים אלה להפעיל את זה מחדש, אני מגלה שהתכנית שבוע סוף, די איך לומר, לא לויאלים אל מקצוע התסריטאות (אגב, אני ממש לא מאלה שהצטרף לכל אלה שאמר שהם לא מצחיקים, זאת אומרת, הבטן שלי לא הייתה מחוממת עליהם מההתחלה).
שימו לב לשני המערכונים בנושא הפלייסטשיין שנמצאים באתר של רשת כאן   (צריך ללחוץ על "מערכונים קודמים"), שגעון הפליי סטיישן, ו-שוד הפליי סטיישן הגדול באמאש'ך (את האחרון אפשר לראות גם פה), בשניהם אותו מוטיב חוזר.
ותגידו לי אתם אם זה לא קשור לסרטון שלי "אמאש'ך אבאש'ך והפעם אינטרנט".

חשוב להבהיר שאין לי בעלות על מערכוני ירידות, אין לי בעלות על מערכונים שיש בהם מילים כמו אמאש'ך או אבאש'ך, אבל, שני אנשים בסיטואציה משותפת, יורדים אחד על השני על אותו נושא (במקרה זה הוא עולם הפלייסטשיין ומעין גיקיות של מחשבים) אבל כשהירידות הן בהקשר אמאש'ך אבאש'ך על אותו נושא, הקונספט זועק, זה כבר, הלו חביבי, בוא נחשוב רגע. ובקיצור הנה, היישר מהמערכונים שלהם:
"אמאש'ך עכבר אופטי", "אמאש'ך פייג' דאון", "אמאש'ך סורק אופטי", "אמאש'ך ילדה תאומות איי בי אמ"? נו בחייאת דינאק. ואז כביכול להכניס דודש'ך, אחותך, רק בשביל לאזן? נו בחייאת דינאק 2.
 
אני בטוח שמישהו הסתכל הרבה על הסרטונים שלי, מה שאישש את המחשבה שלי דווקא היה סרטון אחר שלא קשור לאמאש'ך אבאש'ך, דווקא המערכון שלהם על"מפגש נוסח פייסבוק"  כשבסיומו השחקן שם כוס קפה בכונן הדיסקים הנשלף, הוא זה שהרים לי את זה שמישהו ישב שם וחשב שאנשים ישנים בעמידה. הרי אצלי ב'אמאש'ך אבאש'ך אינטרנט'  כתבתי "אמאש'ך שמה את הכוס קפה שלה במגירה של הקונן דיסקים", והנה זה שולב במערכון אחר שלהם, לא בסדרת מערכוני הפלייסטשיין.
 
 *תוספת מהשבוע האחרון:

אצלי באמאש'ך אבאש'ך דייטים נאמר: אבאש'ך אומר שהוא גר ביחידה נפרדת, כניסה מהחלון.

ותראו את המערכון שלהם בשם מפוטר היי טק חוזר לבית של ההורים

 

בוא נשמע אתכם.

 

מפתקאות כיס של מובטל (5)

מובטל בזמן מלחמה. מובטל קם בבוקר בזמן מלחמה. מובטל רואה טלוויזיה בזמן מלחמה. מובטל הולך לביטוח לאומי בזמן מלחמה. מובטל חוזר מסידורים בזמן מלחמה. מובטל לא מתגלח בזמן מלחמה. מובטל קם עם טרנינג שישן איתו בזמן מלחמה. מובטל ממשיך את רב היום שלו עם טרנינג שהלך לישון איתו בזמן מלחמה. מובטל לא מתייחס לפירורי ביסלי על טרנינג ששנשאר עליו. מובטל ממשיך לא להתגלח בזמן מלחמה. מובטל מתחיל ללמוד גיטרה דרך האינטרנט בזמן מלחמה. מובטל מרגיש הכי חופשי בימים של מלחמה.
 
                                                            ****
הפסקתי לשלוח קורות חיים. אין לי מה להצהיר על עצמי. אין לי יותר בשביל מי להצעיר את עצמי. המצב הוא משחק פינג פונג בין מצב כלכלי לפוליטי, משחק אינסופי בלי רשת באמצע. בלי מכת פתיחה. בלי נקודות. בלי התחלה אמצע וסוף. בלי התכוננות לדבר מסויים, בלי חזרה ממצב אחר. סיר מרק מחשבתי, עיסתי. המצב טרנינג עם פירורי ביסלי. גריל, מסולסל, קשור אחד בשני. לא פרום.
 
                                                            ****
אני חושב יותר ויותר על קורות חיים. אני חושב שיש דברים שלא כתובים בקורות החיים וצריך שיהיו כתובים. נניח, "הוא מציע קפה כשהוא הולך להכין לעצמו", או "הוא לא מרכל על אחרים שעובדים איתו" או "למרות היותה ממש יפה היא לא משתמשת בזה להשיג דברים", כאלה. הרי המסביב הוא שקובע, אל תשלו את עצמכם. ואם כולנו יודעים שהוא קובע, אז למה לא לפשט את קורות החיים לאמת עצמה? אני מציע קפה לזה שיושב ממולי אם אני הולך לעשות קפה לעצמי.
אני חושב יותר ויותר על קורות חיים בזמן מלחמה, וקורות חיים, שלא לומר "קורות חיים", זה דבר כמעט נוגד את הדת היהודית; חוסר צניעות, האדרה עצמית אינסופית גם אם היא מגיעה בנקודות עובדתיות כביכול. מישהו שכותב על עצמו 'זוכה פרס פוליצר לשנת 2002' הוא עיסה דביקה, מהלכת, שכן, למרות זכייתו בפרס זה- אין המעיד על עישתו. ואם אתה שומע את זה אותו דבר אז זה לא באמת משנה אם זה ס' או ש'; העישתי הוא עיסתי הוא עישתי. ואם אתה שומע את זה אותו דבר אז זוהי הנקודה העובדתית האמיתית. כמו מילה שרק קראת ואף פעם לא הגית; כשתגיע לראיון העבודה ותנסה להשתמש בה תראה שרק ידעת לקרוא אותה, לא לומר אותה. אתה לא תתקבל לעבודה כי אמרת שׁדרות ולא שׂדרות. והנה, במסדרון של הוותיקים, של קורות החיים האמיתיים תהיה לצחוק; "ההוא לא התקבל כי הוא אמר שׁדרות".
 
                                                            ****
חשבתי לבצע כניסה רגלית לתוך משרד. חשבתי לבוא עם פצצת סירחון, כזאת שקונים בחנות של טריקים. לפסוח על מזכירות שעושות ציפורניים (זה תמיד בסוף ציפורניים), לבעוט בדלת, לזרוק את הפצצת סירחון בזמן שהם יושבים שם בישיבה המשרדית שלהם, המסוכלת. לכוון על ההכי שנון של המשרד שיושב שעון אחורה על משענת אינסופית ורגליים פרוסות קדימה (זה תמיד בסוף פרוס קדימה), להסתכל להם בלבן של העיניים, ולסגור אותם. לנעול אותם. בריח המסריח של עצמם. לימים, לשבועות. לקחת את המפתח איתי ולבוא מדי כמה ימים- לעשות איתם משא ומתן מאחורי הדלת. לראות איך בהתחלה תומכים בי, אחרי זה מתחילים לבקוע קולות אחרים. איך דעת הקהל העולמי מראה אותי באופן רע: בנאדם שרוצה לעבוד, ערוך בסרטון יו טיובי מוצא בהקשרו. איך יפגינו נגדי ובעדי, איך כולם יתארגנו בפייסבוק: בתאריך כך וכך כולם מחליפים את התמונה שלהם בתמונה של אודי שרבני. עם טרנינג ופירורים של ביסלי. גריל.
 
                                                            ****
הלכתי לעוד ראיון עבודה שבוע שעבר. הכסא של זה שישב מולי היה מסתובב. הוא דיבר איתי והשתעשע באפשרות האינסופית של הסיבוב. כשהוא ביקש שאדבר קצת על עצמי, הוא כבר היה עם הגב אלי, בגן המשחקים שלו. לעזאזל, לא ידעתי אם הבדיחה היא עלי. אני כבר לא יודע אם אני קורא את הטורים שלי או שאני סתם שמח לראות אותי.

(מתוך 'ישראל היום')

 

שיר שמאור כהן צריך לבצע בהופעות

מצאתי רק את גירסת ה-דמו. בתקליט זה הרבה יותר טוב, ואפילו קצת מקלקל.

 שימו לב למעבר האיטי בהמשך השיר.

סאונדגרדן, no attention, מתוך down on the upside

 

הופעה בקומפורט 13/ אודי שרבני ואייל רוב/ וידאו

מתוך ערב של בסטרבות שנערך בקומפורט 13, ינואר 2009.

 

על הפטיפונים אייל רוב (סוליקו)

 

 

אין פה מספיק אנשים שקמים והולכים

למילות הטקסט לחצו כאן

 

 

טיזינג להצפת דלק

למילות הטקסט לחצו כאן

 

 

זה לקח לו שלוש תחנות עד שהתחיל לדבר איתה

למילות הטקסט לחצו כאן

 

 

ג'ילדה

למילות הטקסט לחצו כאן

 

אין פה מספיק אנשים שקמים והולכים

 

אין פה מספיק אנשים שקמים והולכים

בארץ הזאת.

אין פה מספיק אנשים שקמים והולכים

מכאן.

אין פה מספיק אנשים שיקומו, שיגידו

שלא טוב להם, מה שנותנים להם.

 

 

יש מספיק אנשים שנשארים

כי זה מה שיש.

פה.

יש מספיק אנשים שנשארים

שמפחדים, שמסתפקים

שנשארים בגלל שבאו כבר

אל מה שנתנו להם

ומה שנתנו להם-

זה מה שיש

או איך שאומרים

זה. מה. יש.

אבל אין מספיק אנשים שקמים והולכים.

בארץ הזאת.

כולם באים, רק באים

מתכנסים, מהנהנים,מתדיינים

מזדיינים בדעות בעד ונגד

מתפלשים בתשובות

אבל לקום וללכת, ממקום, ממשהו-

אין.

 

אין פה מספיק אנשים שקמים והולכים

מכאן.

ואנחנו עם שהולך, נודד, מחפש

אבל עכשיו נשאר.

בכלום.

 

איו פה מספיק אנשים שקמים והולכים

ממה שנותנים להם.

לקום וללכת, בשקט, בלי מצילות והורדת דגל

לא בהפגנתיות, לא בשביל מישהו אחר

לא קימה טיקסית, מוקדשת לאחרים,

לא קימה לשם הקימה

עצמה

אלא פשוט לקום וללכת.

ממה שנתון, ממה שבאו אליו

ממה שהביאו לך, ממה שיש.

עכשיו.

 

אין פה מספיק אנשים שקמים והולכים

ממה שנותנים להם

יש מספיק אנשים שבאים

ולא קמים והולכים.

 

 

 

 

* לעידכונים ורשימות חדשות מהאתר שלי לחצו כאן

Udi Sharabani

 

במסמך וורד 'איינשטיין' מובא כשגיאת כתיב. תודיעו למייקרוסופט שיסדרו.

שלושים ושתיים שנים ולא ראיתי את אריק איינשטיין. זאת אומרת, לא ראיתי אותו. שלושים ושתיים שנים ולא בהיתי אפילו פעם אחת בפרצופו שמונח לי סתם ברחוב; באבן גבירול, בוא נסכם על אבן גבירול.
שלושים ושתיים שנים ולא ראיתי אותו ב'כתר המזרח', או אפילו לא ב"כתר" הקיצורי, הממהר, המוכנס בפיתה, המונח על כסא פלסטיק של  'כתר'. המתכתב עם כתר. המתכתב עם מלכות. המתכתב עם אין עוררין. המתכתב עם מדרכה ישראלית, פשטנית, מפויחת, מוכתמת בעמבה, נוזלת כטחינה, מנוגבת בטישו הזה, המתכתי שמונח על שולחן. קופסת מתכת שאף פעם לא מלאה משני צידיה.
בחוסר כוכבות.
שלושים ושתיים ולא ראיתי את אריק איינשטיין.  לא הופתעתי אף פעם מפשטותו של אריק, ככה סתם, ברחוב. קונה סיגריות, פותח עיתון ונאנח. שלושים ושתיים שנים ולא פתחתי שיחה עם חברים ואמרתי "אתה יודע את מי ראיתי היום?".
אני עדיין תל אביבי אמיתי אם לא ראיתי את אריק, או לפחות ישראלי?  איינשטיין זה עם ארבעה יודים.
הוא לא נגלה לי ככה פתאום, כמו שאחרים נגלו לי. לא הופתעתי מאנושיותו ובמקביל (או בשלב שאחריו) מחוסר אנושיותם של האחרים לעומתו. שלושים ושתיים לא קיללתי אחרים בלב ועשיתי לו,  לאריק, הקבלה קטנה בלב. שלושים ושתיים שנים לא אמרתי "ואני אחד שאריק איינשטיין שאל אותו בזמן שיחה מה שלומו". שלושים וושתיים שנים ולא היה לי משפט נגד לבחורה שאפילו לא ספרה אותי במועדון דחוס עשן בנוסח "טמבלית, אם אריק איינשטיין יכול לענות, אז גם את".  שלושים ושתיים שנים ולא ראיתי את אריק איינשטיין ככה עם מכנס קצר של אמצע קיץ, לא רשמי, בתור אחד האדם. אריק איינשטיין עדיין לא נגלה לי.
לא ראיתי אותו ככה פתאום בבלומפילד. לא אמרתי לו "אין כמו פעם", לא העלנו זמנים טובים יותר, לא התרפקנו, לא דיברנו על מהלכים, על שחקנים שאף אחד לא זוכר.  לא כתבתי עליו שפעם ראיתי אותו, ככה, סתם פתאום. שלושים ושתיים שנים ולא ראיתי את אריק איינשטיין. אחרי הכל, אנחנו אנשים אודי, אנשים.

 

 מזל טוב 70 לאריק.

 

 

 

 

*וזה בנושא אחר, תזכורת למוצאי שבת הזאת.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: