מפתקאות כיס של מובטל

המצב, שלא לומר "המצב", איך אפשר לאגף אותו? הרי תמיד בסופו של דבר, בסופו של יום יגידו לי, לך, לכם, "תראה, זה המצב". כי לפני שבכלל התחיל ה'מצב' הוא כבר היה שם, מחכה, כמו תשובה של בחורה שיש לה חבר; אתה באמת חמוד, אבל יש לי חבר. זאת אומרת, דיאלוג- אין, אולי דיאלוג על המצב. רק זה.
ישראל 2000 תיכף ותשע, ידעה להערך אליו, אל המצב. כמו סדאם חוסיין והטילים שלו, ככה אל המצב; אתה מניילן את החלונות שלך, קונה מסקנטייפ בכמויות, שם סמרטוט רטוב עם אקונומיקה (מבין אחרי שנים שיצאת אדיוט), ורואה האח הגדול בחדרי חדרים כי "אני לא צופה בזה, פשוט אין משהו אחר לעשות במצב הזה". ומתכונן. לקראת בואו של המצב.
והנה, הוא הגיע. אנשים מפוטרים, מקוצצים, הולכים לשבת בבתי קפה ולא מבטלנות, כי אם בגלל מחסור בעבודה. אחרים, מחפשי העבודה שכמוני, מתגלחים, שמים חולצה בתוך המכנסיים, מחייכים לפני דפיקה בדלת, ונשלחים הביתה בנזיפה על שחצנות; תגיד, איך אתה בכלל חושב להתקבל לכאן? לא שמעת על המצב?
שמעתי. מה אני אעשה. אבל אין לי עבודה. באמת. אומנם אין לי משפחה לפרנס, אבל הפוסטר של צ'ארלס בארקלי שתליתי בחדר אצל ההורים כבר לא רלוונטי.  והוא מציץ אלי בלילה, וכמה פעמים אני צריך להזכר שאותו בארקלי לא יכל לאגף את הכדור ביד אחת וכל ההטבעות שלו היו בשתי ידיים? אין לי מה לעשות עם האנפורמציה הזאת. ואני, תקוע עם אינפורמציות שלא נותנות עבודה.
 
הלכתי אתמול לראיון עבודה. ישב מולי מישהו שדיבורו הוא שיהוק אחד גדול. אני לא יודע אם אתה מכירים את המניירה הזאת, אבל ישנם אנשים שנראה שכל שניה הם משהקים. עיניהם מצטמצמות באמצע משפטים, ישנו שקט של כמה שניות והם ממשיכים. אני אישית, לא אוהב את זה, אבל אני מובטל אז לא שמתי לב לכך. אני צריך עבודה, חביבי. אני רוצה לעבוד. מה אתה אומר?
הוא שיהק בין משפט למשפט. תוך כדי משפט. תוך כדי חשיבה, והסביר לי על המצב. אני לא כל כך הקשבתי כי הכסא עליו ישבתי היה ללא אפשרות לקיבוע השענותי. הוא כל הזמן הלך אחורה. אני לא יודע אם היה זה טריק, אבל איך אני אמור לשדר רצינות שאני מושען אחורה במניפולטיביות שכזאת? ישיבה לאחור, שחצנית, נכפית עלי ובאותו זמן תהיה זאת גם ישיבה של ארנב לכוד על ידי פנסי מכונית; תזוזה אחת לפה או לשם ואני נופל. ואז הוא התחיל לשהק על המצב.
"שמע, לא דיברתי על המצב"
"אבל זה המצב, ואנחנו נערכים בהתאם".
"הבנתי".
(שקט)
בהינו בקירות ביחד. ללא ספק, זה היה אחווה גברית נהדרת. שקט של שני גברים שכל אחד מחכה שהשני יגיד "טווווב, אז היה נעים". שני גברים שיודעים שלא יהיו פה צלצולי טלפון של "חבר במשבר" בשביל לסיים את הדייט הזה. שני גברים, אחד משהק, אחד לא.
שיחקתי לו את המשחק עד הסוף, לא מיצמצתי וחיכיתי שיסיים הוא את הפגישה. אפילו בדיחה אירונית בסגנון "אז אין מצב אתה אומר", לגבי תשובות על 'המצב' הסתלקה מראשי. נבעטה, יותר נכון.
בסוף קמתי והלכתי. אל השקיעה. אחרי הכל, מי שממצמץ ראשון הוא המפסיד. והוא שיהק. שוב. 'המצב' הוא המנצח. מעכשיו, ועד שלא יוכח אחרת. ואם לשפוט על פי סדאם חוסיין וסמרטוטים עם אקנומיקה על פתח הדלת, ולאחר מכן על פי באג 2000 בו אנשים נכנסו להיסטריה, התכוננו לקריסת מחשבים. אז יש לנו עתיד. לי. לכם. למשהקים. ולמצב.
 
(מתוך 'ישראל היום')

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חייש  On דצמבר 4, 2008 at 11:12 am

    או טור קבוע?

  • מיכל  On דצמבר 4, 2008 at 11:53 am

    תאור מעולה של הדמות, ומצחיק (ומציק, שיש אנשים כאלו)

  • דינה  On דצמבר 4, 2008 at 1:00 pm

    כבר היו לו תקופות רגועות עם פחות שיהוקים פר מילה
    אבל עכשיו, כנראה בגלל המצב, זה החריף, על גבול הצרבת.

  • אורי  On דצמבר 4, 2008 at 6:12 pm

    אולי אתחיל לקנות ישראל היום

  • עמיחי  On דצמבר 4, 2008 at 6:35 pm

    יש לך בעיה קטנה באבחון יכולות ומהירויות של בלמים, אבל אני מאמין שתסתדר

  • אודי שרבני  On דצמבר 5, 2008 at 11:30 am

    תודה לכולם

    חייש, למה חלטורה? אין לי חלטורות בחיים.

    מיכל ודינה,
    תודה

    אורי,
    זה מחולק בחינם, אבל
    (בסדר, בסדר, הבנתי)

    עמיחי,
    טוב. איך אתה באימון כושר?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: