זוהי התבדרות (פול וולר בהופעה חיה, סידני, 2008)

                                                            פול וולר לא
פול וולר לא מזכיר לי נעורים נשכחים כי גיליתי אותו מאוחר. לא שמתי יד סביב נערה על רקע שיר שלו. לא הגברתי שיר של הג'אם בהפסקת עשר של גלי צה"ל. 'סטייל קונסיל' תמיד נשמע לי כמו צמד מילים שאנשים אוהבים להגיד יותר ממה שהם מכירים, ולא אמרו לי כלום פתיחות כתבות על תקליט הסולו הראשון שלו כשהיו מוצמדים אליהן רפרנסים ישנים. פול וולר לא יכול לאכזב אותי כי הבטן שהוא גידל, קטנה מדי. היא בטן של מישהו שחי טוב, אבל הוא תמיד חי טוב. תמיד יש לו צעיף במקום, תמיד יש לו נעל מותאמת, תמיד התסרוקת שלו יושבת טוב. קליפ אחד יד שניה עם ריף משוגע שכאילו מתחיל מהאמצע עשה לי את זה; חליפת הטווס נמצאה.
פול וולר לא מזכיר לי נשכחות ומשם יכולה להיות רק עליה.
 
                                                כמה מילים על בריט פופ
כתרים לפעמים מושמים על ראשם של אנשים ברוורס. כמו שניל יאנג קם בוקר אחד ואמרו לו שהוא הסנדק של הגראנז' אחרי הלהקות של סיאטל, כמו שגיל סקוט הרון קם בוקר אחד ואמרו לו שהוא המציא את הספוקן וורד-  כך פול וולר קם בוקר אחד (עם תסרוקת מסודרת, כי פול וולר לא יקום עם שיער גרוע)  ואמרו לו שהוא הסנדק של הבריטפופ. זה היה אחרי שגל להקות בריטיות חדשות התעוררו לבוקר חדש (בוא נקרא ללהקות האלה נואל גאלגר) והיה להם תסביך אבא. וזה נמצא. ברוורס. ונשאלת השאלה: מה עושים כל האנשים שהמציאו זרם מסויים, אבל אין מישהו שאחרי זה יגיד להם מה הם. לאן הם שייכים כל האנשים הללו? אלינור ריגבי.

 
                                                כמה מילים על תאטרון אנמור
אני אוהב שהכתוביות של המופע, של הסרט, של ההצגה הן ככה. בפונט הזה. כמו בסרטים הוליוודים ישנים. והיום, פול וולר. אתה כבר נכנס לחגיגיות. גם בלי שאתה רוצה. המדיום הוא הפונט. המסר הוא גוף תאורה. תיאטרון אנמור הוא די ישן, הוא נמצא בניוטאון, חצי שעה מהיכן שאני גר עכשיו. תקרה גבוהה זה דבר שעושה לי טוב, מעליך יש קומה שניה של ישיבה ואתה מרגיש שפעם באו לכאן לה(י)מלט, או לכל הפחות לא להיות.
אנגלי שיכור עם חולצת ג'ינס ואוזניים בולטות ניסה למכור כרטיס בכניסה, אבל הוא לא באמת התכוון לכך. זאת אומרת, הוא ניסה להצחיק וכל זה. כנראה שזה מצחיק כי הוא צחק. עשיתי לו תנועה עם הראש כמו שאני עושה כשיש אנגלי שיכור עם חולצת ג'ינס ואוזניים בולטות שמנסה למכור כרטיס ומצחיק את עצמו. זה עובד כל פעם. לא רציתי לעשן באותו יום, אבל קניתי קופסא. הופעת רוק וכל זה. נכנסתי, קניתי בירה, יצאתי איתה בכיס המעיל בלי שיראו כי אסור לשתות פה בחוץ, בסידני, אבל אני לא אוהב לשתות אלכוהול עם שקית נייר חומה שמכסה כי זה גורם לי לחשוב שאני אחת מהדמויות של הקליפ של הנדריקס, קרוסטאון טראפיק, והדלקתי לי אחת. חיפשתי כוסיות שאולי יעמדו עם סיגריה של לפני הופעה. לא היו כאלה. סיימתי, נכנסתי פנימה. סתם, התחלתי לראיין אנשים עם המצלמה שלי. ובכן, זהו בידור. עצמי.


 
                                               כמה מילים על להקת החימום
להקה טובה, ה"או-לה-לה", האלה (לה –לה). אבל אם אתה זמר של להקה ומה שעולה למי שרואה אותך לראש זה שאתה מזכיר בובי גילספי מפריימל סקרים של תקופה מסויימת שמזכיר את כריס רובינסון מהבלאק קרואוז שמזכיר לך את רוד סטיוארט, מצבך לא טוב. או מצבך לא או-לה-לה. יש זמרים שאתה אומר לעצמך, רגע, אם לא היה לו שיער כזה הוא היה אותו זמר? באמת. זה כמו מיק ג'אגר שפתאום מחזיק גיטרה. זמרים כאלה צריכים להיות אך ורק ראשונים במשהו, ממציאי גלגל כי אחרי זה המצאת השיעתוק בעידן המודרני.  הלכתי לעוד בירה. איזה אנגליה חיפשה חבר שלה שהיא קבעה איתו. זאת אומרת, אין זכר ונקבה באנגלית אז שאלתי אותה אם הוא קרח בשביל לדעת. היא אמרה שכן, אז לא היה לי למה להשאר. היא הדגימה לי איך הוא נראה. מה כבר יש להדגים? קרח.
האנגלים האלה, מה שהם יודעים הכי טוב לעשות זה להדגים. תמיד כשהם מדברים הם מסבירים לך עם תנועות גוף מה היה. בעיטה לחיבורים תמיד תהיה אצלם יותר יפה. אולי בגלל זה הם חשבו שהם הכי טובים בכדורגל עד שלגיון הזרים הגיע לליגה שלהם. חוליט, זולה, קאנטונה.
 
                                                כמה מילים על ההופעה
The Changingman היה השיר הראשון. לפני זה, הוא עלה לבמה והתקבל בחום רציני. ערב שלישי ברציפות באותו מקום. הופעה אחרונה באוסטרליה לאחר כמה הופעות במלבורן. זאת שעכשיו התווספה ולא הייתה בתכנון. מחר יפן. מישהי עם פרח חמניה עמדה בקהל זכר לאימאג' מהקליפ של  wild wood, ויאללה, לעבודה.

וולר נראה קצת עייף, אבל שוכח שהוא עייף. הוא נהנה, אתה רואה את זה. בנאדם בן חמישים שרק השתבח עם הזמן (ואומר זאת אדם שבדק אותו ברוורס אז תעשו עם זה מה שאתם רוצים. לטוב או לרע), שהאיכויות הקוליות שלו משכו לג'ו קוקריות בתוספת הסטיבי ווינוודיות שממילא נמצאים שם. לבוש חולצת פולו, מכנסיים אלגנטיים ונעלים לבנות-שחורות סטייל נעלי סטפס או גולף. ותספורת, כמובן, תספורת מוד ידועה שהתאפרה עם הזמן וכשהוא הולך אל מאחורי הפסנתר היא מציצה כמו דמות מרחוב סומסום שהמציאו פסנתר בשבילה על מנת להסתיר את המפעיל. אבל לא באמת, כי וולר כל כך טבעי לפסנתר כמו שהוא מתאים לגיטרה חשמלית כמו שהוא מתאים לאקוסטית כמו שהוא מתאים לחולצה כמו שהוא מתאים לתוף מרים. פול וולר הוא האמן היחידי, ביחד עם ניל יאנג, שיכול לשחק כדורגל עם שתי רגליים אותו דבר; גם באקוסטי וגם בחשמלית הוא אותו אדם. וזה לא משהו שאפשר להגיד על הרבה אנשים כי חשיבה דיכוטומית של אנשים היא הרעה הכי חולה לשמיעה מוזיקלית.
השירים מבוצעים כמו שהם צריכים להשמע בהופעה חיה; לתת לקהל מה שהוא מכיר עם שוונצים קטנים בצד. גם מהג'אם כמה מ Stanley Road האלבום הנהדר שלו, כמה מ wild wood ,  כמה מ As is now, וכמובן Thats Entertainment שמהדהד בראשך הרבה אחרי ההופעה, הרבה בזכות הקריאות המסרותיות של הקהל בפזמון. לי חסרו אישית sunflower , והשיר שחשבתי שבטוח יהיה שיר הסיום, Whirlpool's End שהוא תאווה לאוזניים בהופעות חיות למי שרוצה להיות חרש. במקום זה, כשיר הסיום היה Town called malice  של הג'אם, חיפוי טוב. של מצב רוח אחר. של סיום מסע הופעות בכיף שהוסיפו לו עוד הופעה בגלל ביקוש.


הוציא לאחרונה אלבום כפול, וולר. כאילו שהוא בז להעלמות הקונספט האלבומי בעידן הכיווץ. dreams 22 מאחד כמה סגנונות ביחד, ג'אזי, רוקי, אינסטרומנטלי, אלקטרוני, ספוקן וורד. בדיוק כמו קצב החלפת הגיטרות שלו במהלך ההופעה. המון. לפעמים זה מכביד לך, לפעמים אתה מבדיל. בראיון שנתן למגזין ה'מטרו' אומר וולר שהוא מוציא באלבום הזה החוצה את כל מה שהוא שומע. את כל מה שהוא שמע והושפע. נסיון למסע עם המאזינים. הוא אומר, כמעט בהפתעה עצמית, שהוא נהנה לשמוע פולק וזה קרה לו בחמש שנים האחרונות, שזה כמו עולם חדש בשבילו. מי שמכיר את השירים האקוסטים של וולר יכול לצחוק כי, הלו, מה אתה לא שמעת את עצמך? בטח שיש שם פולק. אבל לפעמים בשביל לקנות חולצה לעצמך אתה צריך לבקש ממישהו אחר למדוד אותה. מה יש לו להגיד על שני חבריו מהג'אם שמסתובבים במסע הופעות עם השם של הלהקה? הוא אומר ש"זה פאקינג להקת קאוורים". שהרגעים הכי טובים של החיים נמצאים בקדימה. ובכן, זהו בידור.  
 

 
                                                            כמה מילים על סטיבי
סטיב קראדוק הוא גיטרסיט גדול כי הוא יודע להביא אותה. כמו שאהוד בנאי אמר על אלפנט. יודע להביא אותה. הוא רץ אל הפדלים והאפקטים מהיכן שהוא עמד באותו רגע על הבמה כאילו שהוא אומר לעצמו, וואלה, פה מתאים ווא-ווא, בהחלטה של רגע. וזה לא בדיוק אילתור, זה לדעת להביא אותה. סטיבי יודע להביא אותה. אני אוהב אותו מאז הריף הזה, של ocean colour scene ובתקליטים של וולר הוא עושה עבודה יותר ממעולה. הוא עשה לי את ההופעה הרבה יותר טובה ממה שיכולה הייתה להיות אם היה שם גיטריסט אחר, אבל זה כבר משפט אדיוטי ולא יכול להתקיים כי זה לא התקיים ואם בודהיסטים היו קוראים אותו הם היו סוקלים אותי באבנים. אבל זה גם משפט אדיוטי לחלוטין כי בודהיסטים לא סוקלים באבנים.


 
                                                            הקרח והג'נטלמן
היו כמה פאשלות בהופעה. בוא נאמר ככה; היו יותר מכמה פאשלות בהופעה. אקוסטית לא מחוברת טוב, פדאל דיסטורשן שהפסיק לעבוד באמצע, שוב חיבור לגיטרה שלא עבד, כל מיני קטנות שיכולות להוציא אמן מריכוז ולהוציא אותן למקום אחר- לפועל הבמה. במקרה של וולר היה זה קרח שיכול היה להיות שק חבטות אצל מישהו אחר. הפנים שלו היו רק מוכנות להיות שק חבטות כי יש אנשים שנולדו עם פנים לשק חבטות, ולעבוד במקצוע של שק חבטות בגלל, כן, שיש להם פנים של שק חבטות. אבל לא אצל וולר. לא כל פעם שחשבת שתהיה איזו דרמה וולר היה מעל זה. מעל הסיטואציה כמובן, לא מעל הקרח. ג'נטלמן אמיתי. סיגריה ומשקה ויש זמן והכל בסדר. ההופעה הייתה קצת מבולגנת. מעין קצת פריקת עול של סיום יבשת, אבל יש דברים שאפשר לחפות עליהם עם התנהגות. וצריך לראות את וולר לוקח הכל באיזי ובין לבין משלהב את הקהל עם שריקות עם שתי אצבעות לתוך הפה. וולר לא עשה עניין מהפאשלות הקטנות האלה; יש מורים שאתה מאחר להם לשיעור ואז הם מתחילים לעשות סימפוזיון ורק יורים לעצמם ברגל, סתם מתבזבז עוד זמן. יש כאלה שעושים לך תנועה עם הראש ואומרים לך להכנס לכתה תוך כדי המשך דיבור בלי להרגיש שהם פראיירים. פול וולר כזה. בניחוח בריטי הוא מביא בוסה בסוף לאיש הקרח שלא עמד על המשמר עד הסוף. הכל בסדר, אין אף אחד מעל המוזיקה. ובכן, זהו בידור. זוהי התבדרות. התבדרות תסרוקת מוד. גם של קרחים.

 
                                                            שלום חנוך
ואז הבנתי. זאת אומרת, אחרי שהסתכלתי בתמונות שצלימתי. איחרתי את הרכבת. זאת אומרת, חיכיתי לרכבת עם עוד שיכור ושיכורה אנגלית שבילו במקום אחר. לעזאזל היא הייתה שיכורה. הוא כל שניה אמר פאקינג, פאקינג. מחכים ואין רכבת. נתתי להם את מה שהם רצו. שיהיה. נתתי להם לצחוק במקומות שהם כיוונו להם. סתם, התחלתי לצלם את עצמי וכל זה. נתתי להם לצחוק על זה. היא הייתה שיכורה, לעזאזל כמה שמחר זה יום חדש. אחרי זה התחלתי להסתכל בתמונות, ככה הרצתי אותם ופתאום הבנתי שפול וולר זה שלום חנוך.

ראיתי איך הוא עולה לבצע את wild wood נטול גיטרה, עם סיגריה וכוס משקה ביד ושיער לבן בדיוק כמו ששלום עולה ועושה את מאיה. כמעט אותה שפת גוף. סנדקי כמו שלום חנוך.
לעזאזל, כמה שמחר זה יום חדש. 
 

לעוד הופעות:

איגי פופ

איאן בראון

*להרשמה לרשימת התפוצה של האתר שלי לחצו כאן

והכי חשוב:

אני מחפש עבודה. מישהו? משהו?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון ג  On אוגוסט 28, 2008 at 5:14 pm

    ואו, נפלא, נפלא נפלא נפלא

    לשלום חנוך השיער יצא ככה לא בכוונה, אין שם מחשבה מסודרת. דיבלול שהיה פעם תלתלים שחורים

    אבל פול וולר, הוא חושב על השיער שלו, השיער שלו מאורגן גם כשהוא הולך ומקליש ומלבין, זו רעמה מפוארת ומטופלת

    כי ככה זה להיות מוד. תמיד, תמיד, מסרק בכיס. סקס, סמים, רוקנרול ומסרק בכיס. הוא לא רק הסנדק, הוא גם יו"ר המועצה, ואני אהבתי את מועצת הסגנון לא פחות מאשר את הג'אם, ויותר מזה אהבתי לגלגל את השם על הלשון, למרות שהייתה שם זמרת שחורה מרגיזה נורא, שלימים התברר לי שפול וולר התחתן איתה, והיא נראית כמו אקססורי ראוי של מוד עם חזון אופנתי

    לכל כך הרבה איקונות פופ מלאו השנה חמישים, והנה עוד אחת, אולי הראויה והמוצלחת (והגבוהה) ביותר.

    הוא בן חמישים ונראה מצוין
    ונמאס לי קנא בך על כל ההופעות שאתה נוכח בהן

    באמת שאין לי כוח אליך שרבני

    בא לי לצטט דווקא את טירס פור פירס? מותר?

    kinck out the style
    bring back the jam!!!

  • מ  On אוגוסט 29, 2008 at 2:58 am

    מצחיק הראיון שראינת את השניים בוידאו הראשון

  • אודי שרבני  On אוגוסט 30, 2008 at 2:16 am

    שרון ג
    תודה
    האמת שלא הייתי בכל כך הרבה הופעות, אבל הנה- לא הכרתי את השורות של השיר שציטטת,
    רק לך אני מרשה לצטט אותם, שיהיה

    מ'
    תודה

  • יאיר  On אוגוסט 31, 2008 at 12:45 am

    שר משהו מ Cafe Bleu?

  • אודי שרבני  On אוגוסט 31, 2008 at 1:58 am

    לא שהצלחתי לזהות
    אני לא חושב

  • בוטסי  On ספטמבר 1, 2008 at 2:29 am

    שמערבני,
    אחרי קריאה של לא מעט סיקורי הופעות, רובן בשירותים, אני יכול לאמר לך שלקרוא סיפור הופעה שלך זה מבחינתי משול לסיבוב מאחורי הקלעים וחלוקת שלל עם הסולן..

    כתיבה מעולה, אתה חתיכת תותח.

  • אודי שרבני  On ספטמבר 1, 2008 at 10:54 am

    היי בוטסי
    תודה רבה
    כיף לשמוע
    מאוד

    הנה, קח עוד משהו
    סיפור הפעם

    http://www.notes.co.il/sharabani/11331.asp

  • חיליק  On ספטמבר 1, 2008 at 8:20 pm

    רק רציתי להגיד שנהדר
    תענוג לקרוא אותך כותב על הופעות, למרות שאיבדתי את עקבותיו של פול וולר אחרי הג'אם

  • אודי שרבני  On ספטמבר 2, 2008 at 12:16 am

    תודה חיליק
    חבל, יש לו אלבומי סולו נהדרים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: