חיפשתי לאן ללכת באותו יום

חיפשתי לאן ללכת באותו יום, אבל לא ידעתי לאן.
זה ישב בגרון. אחרי כמה זמן כבר ידעתי להבחין (אתה יודע להבחין) כשמשהו יושב לך בגרון. שהוא אמור לצאת. אתה יודע כמעט להקיש על הכפתור מתי אתה רוצה שזה ייצא לך משם, מהגרון; מגורען, ירוק, רטוב. אתה יודע לשחק עם ההתהוות. היום למשל, אני יודע שעוד יומיים אני אבכה. זה נראה לא טבעי, כנגד הטבע, אפילו שימוש מניפולטיבי ברגש; כיוון בכי. גיטרה דמיקולו. אבל אני כבר יודע יומיים לפני שזה יוצא, מתי זה ייצא.
חיפשתי לאן ללכת באותו יום. הלכתי וחזרתי רחובות שלמים. אנשים משתמשים במילה 'אבוד' בזילות. הם צריכים להשתמש במילה 'אבוד' במקום שראוי לה, ל'איבוד' להיות. לעזאזל, זה כל כך סתירתי שזה, כן, גם כן אבוד.
הלכתי. אני זוכר שיצאתי מהקלונוע (איך הלכתי לסרט באותו הזמן, אני לא יודע, זה נראה לי אבסורד. הייתי עם זקן של 30 וכובע ירוק. זה מה שאני זוכר), והתחלתי ללכת. זה ישב לי בגרון והתחלתי ללכת. כל העולם ישב לי בגרון אז, לא רק הבכי. כעס, שנאה, רחמים, זכרונות עתידיים בעיקר; כאלה שאתה מנסה לתפוס עוד לפני שאתה איבדת משהו מעוקל. קול. אתה מנסה לזכור קול שתיכף לא תשמע יותר בראשך, שלא תשמע יותר פיזית, ונלחץ עוד יותר מהמחשבה הזאת. אתה מהדהד את זה בכח ומקבל אפקט אקו בלתי חסין; אתה רץ עם לבנות של חרסינה בין חורים שצצים, שיצוצו, ומנסה לסגור. בשביל לסגור. שזה ישאר אצלך, בראש, בתודעה. קול, קול של קול. אתה בים נלחץ בטביעה ועושה פעולות  שרק מסבכות אותך יותר ובכך נסחף עם הגלים עוד יותר.
הלכתי לכיוון הקוליסאום. הוא עמד נטוש, קצת לפני בנייה מחודשת של מועדון של צפונים. עליתי והסתכלתי על בריכת גורדון ששחתה, מצידה, בתוך הבריכה של עצמה; של זכרונות של לפני סגירה. אף פעם לא הייתי בגורדון הזאת ואני תל אביבי מלידה. אף פעם לא מצאתי את חוף גורדון. כל הטיילת הייתה בשבילי חוף אחד שלם. ירוק. מגורען. רטוב.
קניתי בירה. אני זוכר שבחרתי טובורג כי יש לה פותחן. עישנתי כמה סיגריות ואחרי שסיימתי לשתות זרקתי אותו מלמעלה כי רציתי לשמר את הסיטואציה. לא זרקתי את הבקבוק כי זה יצא לי בעצבים, אלא כדי לשמור על זה. הייתי עייף. לא ידעתי לאן ללכת. כל הראש שלי היה מלא גרגירי חול קטנים שאין עליהן תשובות.
זרקתי את הבקבוק בשביל לשמוע את הרעש. זה היה כמו בכי שיומיים לפני זה אתה יודע שתבכה אותו. כי צריך לזרוק את הבקבוק. כמו שדפקתי בוקס בדלת של הארון ושברתי אותה במהלך ה 7  בזמן שדיברתי עם הבן דודה שלי. שברתי אותה כי זכרתי שאחד האחים שלי שבר את הדלת זכוכית  של האינטרקום כשהבן של מוסא ואילנה מת בלבנון. כמו הצעקה שצעקתי שהודיעו לי בטלפון על איתן. הייתי הטלפון הראשון ומצצתי מידע ושלא יגידו לי שהוא לא במצב טוב כרגע. צעקתי כי צריך. כי ככה צועקים שלא מאמינים. עד עכשיו אני לא יודע להבדיל על אז, על הצעקה של אז, אבל אני יודע למשל יומיים לפני על בכי מתקרב. איך שזה יושב בגרון. ירוק. מגורען. רטוב. מתהווה.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: