משהו על אובייקט סובייקט בראיונות עיתונאים

כמה מילים על דיבור מחמאתי עצמי.
אנשים מחכים שיגידו עליהם משהו. זאת אומרת, מדי פעם יש אנשים שחושבים על עצמם משהו, משהו טוב, וחושבים שמישהו צריך להגיד את זה, אבל אין מישהו. וצריך מישהו,
ולמה צריך מישהו? כי אם הם עצמם יגידו זאת על עצמם, זה יראה שחצני, אדיוטי, פתטי או יותר נכון יראה כמשהו שלא מחכה למקומו שיגיע, ומשהו "שלא מחכה למקומו שיגיע"  הוא משהו שנלקח לפני הסוף, לפני הישורת המכובדת. לפני הענקת התעודות. אבל מתי חלוקת התעודות, ולמה לחכות בכלל, ומתי לאנשים ירדו האסימונים עליך?
אני ("אני" כדיבור כללי, מזהה/מזוהה)  חושב על עצמי משהו, מה אני יכול לעשות עם זה? לא באמת, מה אני אמור לעשות עם זה? עם המשפט הזה, עם המחשבה הזאת, עם האפשרות הסופית, האחרונה, שאם אף אחד לא יגיד זאת על עצמי אני זה שיגיד את זה על עצמי? אני צריך לחכות אם כך. אני צריך לחכות  עד שיאכלני הדגים.
אותה אפשרות אחרונה שעומדת על צווארו של אדם שחושב מחשבות, או בוא נאמר, שחושב מחשבה אחת מסוימת, מצומצמת, מתומצתת עליו עצמו, מחשבה טובה, מה הוא יעשה את זה אם לא יגידו זאת על עצמו? אני מדבר על אנשים שפרנסתם תלויה בזה. על אנשים בראיונות. על אלה שחיים שלמים יכולים לעבור והדבר הזה לא יאמר, ובאמת ובתמים (לעזאזל) זה נכון. מבחינתם.  ולא מדובר פה על ענייני אגו ומחמאה עצמית, אני מדבר על אמת פנימית, כאובה כי היא לא יוצאת, שכבר אי אפשר לשאת וצריך לשחררה; יש הרבה מעפנים שמצליחים ("מצליחים") בעולם הזה ולא שווים חתיכת ציפורן אבל אתה- נאדה, ואין אף אחד שיגיד את זה כמקור חיצוני עליך, ובאמת- כמה מקס ברוד יש בעולם? ולמה לחכות לאותו מקס ברוד? מה גם שאותו מקס ברוד, שלא לומר מקס ברודיות הייתה אחרי המצב, אז איך תרוויח או יותר נכון "תרוויח" מאותו מקס ברוד שלך?
אז לבסוף הדובר יגיד את זה על עצמו ומה שיקרה זה שהוא ישלח לאסלה על ידי האמירה הזאת בו בזמן. ישלח לאסלה עטוף בנייר טואלט מסוג פתטי. מתוסכל. אין אפשרות אחרת לדיבור מחמאתי עצמי.
 
 
כמה עניינים על פתיחות
פתיחות של לפני משפט מה דינן? מה הן אומרות? הן באות לעגל, לעשות ריקוח. יישב מולך בנאדם ויגיד כפתיחה, את שלילת המשפט הבא שתיכף יגיד וזאת על מנת לשריין מצב נח. נניח "אני לא מאלה, אבל… " ואז ישלים את משפטו, את הדוגמא שלו, את דברו.
ואנשי הפתיחות, הו, כמה שהם מעייפים.  
אבל אותה פתיחה היא בשביל להוציא אותו מהסיטואציה, את הפותח? או אולי אותה פתיחה מרמזת דווקא שהוא כן מאותם אנשים שהביא כדוגמא? הרי אם חשב על האפשרות של המשפט הבא ובו בזמן שלל אותו אז הוא מהם, לא?
החדר הכי עגול בעולם נמצא שם.
בוא נסכם שזה לא קשור כבר בו, בוא נזרוק את זה, את הכל, על זה שממול; אם נתן פתיחה שוללת לגבי המשפט שיגיד מיד וזה הממול יכליל  אותו בדרכו העלובה לאותם אנשים (שהוא לא מאלה, או יותר נכון "לא מאלה")  שהתכוון אליהם נותן  הפתיחה אז הפתיחה, "כפתיחה" לא שווה דבר.  
בשביל מה צריך פתיחה של לפני משפט? בשביל מה צריך הערת שוליים שנמצאת דווקא כטקסט התחלתי ולא בסיום?
אפתח ואומר שצריך בגרות של זה שממול, השומע את הפתיחה. ובכן, זה לא תלוי בכך.

לסיפור קצר  בנושא

 http://www.notes.co.il/sharabani/18446.asp 
 
 
 
כמה עניינים על פליטה פרויידיאנית
מה שמוביל אותנו לדבר הבא, או יותר נכון לוקח אותנו אחורה לדבר הקודם; פליטה פרויידיאנית.
אנשים נהנים להשתמש במושג הזה כאילו זה איזה דג זהב שהם עכשיו דגו בירקון המסריח. דג הזהב הוא הפליטה הפרויידיאנית, והירקון המסריח ומלא הפסולת הוא הראיון/ השיחה  שהתקיימה עד אז, עד לאמירה. ואז? הו אז! לנוכח הפליטה, או יותר נכון "הפליטה", עטים השומעים במרוץ כמו אחרי ירייה בריצת מאה מטרים. מהר. להמשיל. לסדר. לארגן. לוגיקה. מסקנה. לאתחל מחדש. ומה עכשיו?
שניה, תשענו אחורה אחורה, כל קופצי שומעי הפליטות הפרויידיאניות,  בוא נלך לוגית. אני לא קשור לפסיכולוגיה וחקר פסיכולוגי, אבל חשבתי על זה; מה קדם לפליטה הפרויידיאנית? מחשבה. זאת אומרת, הפליטה היא מהירה זה נכון- כמעט קשה לתפוס אותה, אבל היא פשוט נאמרה בקול זה הכל (דיגדיש). ישנן אלפי מחשבות אחרות שקופצות במח, אל המח, אז מה איתם? אני אמור להבהל מהם? הם נאמרו על ידי, לעצמי, אני יכול עם כך להגיד; אוי, הייתה לי מחשבה עכשיו שקפצה לי אל המח, נוראה, מה זה אומר עלי? זה משקף אותי כי זה "נפלט" בלי סנסור, זו הרי פליטה פרויידיאנית, לא? היא נאמרה בראשי, היא דיבור, דיבור עצמי, ומשם- מה ההבדל בין אמירה קולית לבין מחשבה שנאמרת תודעתית? אין הבדל; זה רק בקול רם.
לא צריך בכח, זה מה שאני אומר. לא צריך לקחת פליטה פרויידיאנית ולהמשיל דרכה. לפעמים סיגר הוא רק סיגר? לפעמים סיגר הוא רק פליטת עשן עגול מהפה לקיצור אפיון דמות (של מישהו שמעשן ומוציא עשן עגול).
 
כמה עניינים על אנשים שמדברים אל עצמם
כן. אם אמשיך מפה בהקשר הפיסקה הקודמת, אומר שאין הבדל באמת בין אנשים שמדברים אל עצמם ברחוב לבינכם, לביני. זה רק בקול רם, אבל אז – זה כבר יהיה מוזר. אפסיק כאן אם כן. ("אפסיק כאן, אם כן").

לסיפור קצר בנושא

 http://www.notes.co.il/sharabani/30626.asp
 
 
כמה עניינים על צעד יתר
לפעמים הדיבור המלווה את הפעולה מעקר. קחו כדוגמא את התנהלותו של אסף הראל בתכנית הלילה שהייתה לו פעם אל מול ליאור שליין.
אסף הראל, בזמן תוכניותיו, לא יכול היה להשתחרר מבועת הקומיקס שליוותה את התנהלותו בזמן הגשת התכנית.
 מהי בועת הקומיקס? היא הקונספט הקרוי "תכנית לילה", וכשאני מתכוון לקונספט אני לא מתכוון למונולוג- פינה-אירוח-שיר וכו', אלא לכך שהראל לא יכול היה להשתחרר מההתכתבות עם הז'אנר הזה של "תכנית לילה". הוא לא העביר את תכניתו אלא כל פעם "קלקל" לעצמו כי הכתובית "מכירים את זה שבתכניות אירוח עושים" הייתה שם כל הזמן, באוויר, מעל לראשו. הוא כמעט לא חי את הסיטואציה כמנחה.
וליאור שליין? שלא תחשבו. ליאור שליין גם לו יש את זה, אבל הוא מצליח להחביא זאת. הוא לא משדר את הפעולה בזמן עשייתה. הוא עושה תכנית לילה, לא נותן לעצמו לברוח למחוזות ההם, הוא מחביא, שימו לב; מטא-טקסטואליות.
אם נניח נמשיל את אסף הראל וליאור שליין לדייט, יהיה זה אסף הראל שיגיד לבחורה "אני מתחיל איתך כרגע", או יזיז למישהי שיער מאחורי האוזן ויגיד "את מכירה את אלה שמזיזים את השיער לבחורה?" ומשם רק אירוניה עצמית תוכל לעזור (אגב, זה עובד, אבל מעייף ובגלל זה זה רק לדייט ראשון)  ואילו שליין יעביר דייט בלי לשדר את הפעולה. זאת אומרת, יהיו אצלו שידורי פעולה, אבל לא צעד יתר.
אותו דבר כתיבה. אותו דבר כי הכל כבר נעשה ומהטאפורה, בעיקר העיתונאית, נשענית על
מטאפורה קודמת  שהייתה בתוך סגנון של מישהו אחר. עיתונאים רבים- בעיקר צעירים- בעיקר בתחילת כתבות- משתמשים בדימויי עיתונאי שהוא "פתיחת כתבה". נניח, לא איך שהם מחכים למראיין שאיחר, אלא עם המתנה למרואיין שכבר התקיימה אין ספור פעמים קודמות.
צריך הרבה בשביל להגיע לשיטוח על מנת לבטל לופים. אני שם לב שזה מצטמצם. אם היה פעם חשוב לא מה להגיד, אלא איך להגיד אז בקרוב מאוד יגיע היום וכבר ה"איך" ימוצא על ידי כל האפשרויות ומשם תהיה חזרה אל כתיבה יבשה. עניינית. "אובייקטיבית". עובדתית.
-שלום. אתה המרואיין שלי.
-שלום, אתה המראיין שלי.
 
לסיפור קצר בנושא

 http://www.notes.co.il/sharabani/33261.asp
 
 
 
כמה עניינים על ליצן עצוב, ושליפה (צינית) על מגננות ציניות
 
ה"ליצן העצוב" מחכה תמיד לשליפה. לא יעזור לאנשים מצחיקים, כמעט תמיד, זה שממול ישלוף את ה-"ליצן עצוב". כאילו לא חסר דימויים בעולם.
לעזאזל.
ה"ליצן העצוב" לא נותן לאנשים מצחיקים להיות הם עצמם. לא ברור למה, אבל "בכל ליצן שמח ישנו ליצן עצוב", ככה אנשים אוהבים לסדר לעצמם את זה,  דבר שמעיד על כך שאנחנו לא מתעסקים במה שיש אלא במה שמניע.
ואני שואל למה לא הפוך? למה לא:  "בכל ליצן עצוב ישנו ליצן שמח"? הרי אם קיים המשפט הראשון, אז גם המשפט השני יכול להיות קיים, למה אנשים מנכסים לעצמם חשיבה כזאת שזה שממול, שמצחיק אותם, הוא ליצן עצוב בתוכו?
אולי בשביל להתמודד עם עצמם, לסדר להם מחשבות. כמו גם "זה הכל מגננות" לגבי בנאדם ציני, דבר שהוא סידור קוביות ציני משל עצמו, אם תחשבו על זה.
 
הומואים זה דבר עיתונאי בלבד (על עיתונאים מוציאי כותרות)
לפעמים נדמה לי שאין באמת הומואים בעולם, יש רק את היחס אליהם, העיתונאי, ומה שקורה זה שהם פשוט כמו מייקל ג'יי פוקס מ"חזרה לעתיד" נעלמים בזמן שלא שואלים עליהם ואז מגיעה השאלה "ומה אתה אומר על הומואים" והמייקל ג'יי פוקס שלהם מקבל בחזרה את העתיד ואת העבר; תמונת הסטילס כמו בסרט, מתחילה שוב להתמלא.
ובכן, מה אתה אמור לענות על "ומה אתה אומר על הומואים"?
תצא טוב, כלומר "תצא טוב" אם תענה יפה והכל יהיה שקט (מייקל ג'יי פוקס המטאפורי יראה בך אייקון עם תחפושת של מלח, כמעט בכח פשיסטי).
או שתצא טוב, כלומר "תצא רע" אם כמה מחברייך הטובים הם וכו'. (מייקל ג'יי פוקס המטאפורי יגיד תודה באמת, אתה משהו אתה).
וכו'.
אני בכלל בעד לקחת את המילה "וכו" ולשנות אותה מתאור המשכי אל משהו שהוא דבר עצמו. נניח "הלכתי למכולת וקניתי וכו'. ה-וכו' היה מאוד טעים.
בכל מקרה, אם נחזור לענייננו, אם כבר אז-
ומה אתה אומר על נהגי מוניות?
ומה אתה אומר על חלבנים?
ומה אתה אומר על מחפשי מתכות בחוף הים?
ומה אתה אומר על מתגלחים נגד כיוון הזיפים?
ומה אתה אומר על מאכילי יונים?
ומה אתה אומר על קוני סיגריות בשקל?
ובכן,
ומה אתה אומר על וכו'?
 
אני צריך לשחק בהרכב (ואחרי זה ב"משנה" יופיע המשך המשפט בשביל לסגור מצפון עיתונאי)
כדורגלנים, בעיקר כדורגלנים, לא יכולים להגיד בארץ שהם צריכים לשחק. למה? מאוד פשוט, הכותרת למחרת תהיה "אני חושב שאני צריך לשחק בהרכב". אפילו עם סימן קריאה. ומה יותר טבעי משחקן שלא משחק ומרגיש ממורמר שיגיד שהוא חושב שהוא צריך לשחק בהרכב? זה הדבר הכי טבעי בעולם. אבל המאמנים בארץ, הם קוראים כותרות, הם לא קוראים את הבפנוכו ששם יש שאלה קטנה, פשוטה, שימו לב:
-תגיד, אתה חושב שאתה צריך לשחק?
-כן, אני חושב שאני צריך לשחק בהרכב.
נסו להגיד את זה בקול נמוך: "נראה לי שמגיע לי לשחק בהרכב".
סבבה, לא?
 נסו לשאול את עצמכם את זה כמו, נניח, "אתה שותה עם סוכר את הקפה?".
פשוט לא? אלמנטרי לא?
כן. זאת אומרת- לא. מה שקורה זה שעורך העיתון גוזר סיומות ופתיחות ושם משפט מפורק מתוכן, תלוי באוויר כמו סלוגן; אני צריך לשחק בהרכב! דבר שגורם לכדורגלנים בארץ תמיד לשריין את תשובתם בנוסח; אני חושב שמגיע לי לשחק בהרכב אבל המאמן הוא זה שקובע.
לא? באמת? המאמן הוא זה שקובע? לא ידענו.
לך תבנה הרכב  ממשחקי חתול ועכבר שכאלה.
 
 
משהו אחרון כמעט ולא קשור.
לאחרונה זה תוקף מכל עבר; אנשים מתלבשים. צילומים של אנשים. בוקסות. מדורים. באירועים. ברחוב.  איך אנשים מתלבשים. מאיפה הם קנו את הבגדים. שלא לומר 'פריטים' כי היום זה הכל 'פריטים' ואז מאיפה קנית. ומגיעים לארוע. ויש צלם. וזה שיקי. וההיא שיקית. וההוא בהפוכה לשיקי. וההוא מודע. וההיא לא מודעת שהיא בהפוכה. וההוא קורבן מדי. וההוא פועל רומני בשביל להשלים את השינקנאי (זה עוד קיים? 'שינקינאי?') שבעמוד ליד. וההיא משחקת אותה לא מתלהבת. וההיא דווקא כן מחייכת; מרשה לעצמה דווקא להראות שהיא הצליחה בזה שהתפס צלם אותה. ו'פריט', מאיפה הפריט! תגידי! כוסאמק ארס, מאיפה הבאת את הפריט! הפריט, בשווא מתחת לפ'!
ואני אומר, בוא ננסה שאלות חדשות במדורים האלה;
– איזה שיר היה ששמת את הצעיף הזה?
– על מי המכנס הזה יראה טוב יותר ממך?
– על מי חשבת שקנית את החולצה הזאת?
– האם היית מוותרת על החולצה שלך לעומת, נניח, להנצל מרקטת קסאם?
– האם הנעל שלך מזרחית או אשכנזיה?
 
 
זהו.
*הכותב מחפש עבודה.
 
 
 
 

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • סנדי ש  On מרץ 1, 2008 at 8:41 am

    מצחיק משעשע ואוהב אדם..
    שרבניות במיטבה..
    בהצלחה עם העבודה

  • Eva  On מרץ 1, 2008 at 12:43 pm

    מופת

  • אלקה זלצר  On מרץ 1, 2008 at 7:45 pm

    ומהסיבה הזו דנה ספקטור ודומותיה יפשטו רגל בקרוב. הכתיבה שלהן הולכת לאיבוד בתוך ים מטאפורות שנונות (במקרה הטוב), כך שדרושה עזרתו של עורך מיומן מאוד כדי להוציא ממנה פואנטה. לפעמים גם עורך מיומן מאוד לא יעזור.
    עדיפה כתיבה פשוטה. ישירה, לא מצטעצעת. נגמרה לנו הסבלנות כבר לשטויות האלו.

  • אורנה  On מרץ 2, 2008 at 6:19 pm

    כתוב מצוין, תענוג לקרוא. גם לי היו הרהורים לאחרונה על הבולטות שיש עכשיו בעיתון שאני קוראת למתלבשים, התלבשו, יתלבשו וכו'. איך קרה שהשאלה מי לבש מה,מתי ולמה נהיה חלק כל כך חשוב מ"העיתון לאנשים חושבים" ?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מרץ 2, 2008 at 8:13 pm

    אבל אהבתי את התגובה הזו: "

    ומהסיבה הזו דנה ספקטור ודומותיה יפשטו רגל בקרוב. הכתיבה שלהן הולכת לאיבוד בתוך ים מטאפורות שנונות (במקרה הטוב), כך שדרושה עזרתו של עורך מיומן מאוד כדי להוציא ממנה פואנטה. לפעמים גם עורך מיומן מאוד לא יעזור.
    עדיפה כתיבה פשוטה. ישירה, לא מצטעצעת. נגמרה "
    הסבלנות כבר לשטויות האלו.

    כתיבה ישירה ופשוטה.
    ודי עם דנה ספקטור ונטעלי זלמן
    מספיק
    דנה, תפרשי, זה כבר לא זה
    את מוכשרת,אבל סחטת את כל המיץ מהדבר הזה שנקרא "כתיבה אישית". זה נעשה פתטי

  • אודי שרבני  On מרץ 3, 2008 at 3:33 am

    אגב-
    לא אמרתי כלום נגד כתיבה אישית אני בעד
    התכוונתי רק שהדימוי הוא אל כתיבה ולא אל הסיטואציה,
    כמו בצורה הכי פשוטה נניח: "מכירים את זה שהכותב מחכה למראואיין שעה"
    או
    "אני בטוח ששאלו אותך כבר, אבל"
    וכו'

  • שרון ג  On מרץ 3, 2008 at 12:49 pm

    (זה עוד קיים? 'שינקינאי?')

    ובכן, זה קיים
    כל עוד קיים רחוב שינקין, יהיה קיים הביטוי "שינקינאי".
    אודי, מתי כבר נלך להזדנגף? (: סמיילי

  • אודי שרבני  On מרץ 4, 2008 at 2:38 am

    תודה ממקודם
    לסנדי
    eva
    אורנה (אורנה?)
    ואלקה
    שרון ג', תודה נלך להזדנגף ונתפייסה נתפייס
    ולזה/זאת בלי השם
    אני אשמח להסביר מה שלא היה מובן

  • בסיסט מופנם  On מרץ 9, 2008 at 12:53 am

    מה שכתבת בנוגע לכתיבה כל כך נכון. דוגמא טובה לדעתי זה עיתון העיר שהוא היום 90 אחוז בלתי קריא בגלל השטויות האלה. כל יום שישי פותחים עיתון כדי לדעת מה קורה, ואחרי 15 דקות הראש שלך מתמלא בחרא כתיבתי נוזלי מהסוג הגרוע ביותר שבא לך להקיע, ואז אתה הולך להרגע עם קצת דה מרקר (או גלריה).

    דרך אגב – פגעתי 13 בטוטו שבוע שעבר.

  • רונית  On מרץ 22, 2008 at 4:25 pm

    "שהיא הצליחה בזה שהתפס צלם אותה"
    או שתפסתי אותך?
    כרגיל מה שקורה אצלך בראש סמיך לי מידי, אבל מצחיק.
    וכן, אינפלציית טורי הלבוש מעצבנת. אחלה הצעות היו לך.

  • אודי שרבני  On מרץ 22, 2008 at 5:06 pm

    תודה רונית
    לגבי מה ששאלת, איך אומרים?
    "אין תגובה"

    מה זה "כרגיל", מתי ואיפה.

  • גיאחה  On מרץ 25, 2008 at 4:31 pm

    ואם אתה עדיין מחפש עבודה, אחרי הטור הזה אני מוכן לשלם לך משכורת חודשית (משרה מלאה + הטבות) ובלבד שתמשיך לכתוב ככה כל הזמן 🙂

  • אודי שרבני  On מרץ 25, 2008 at 4:48 pm

    תודה גיאחה

    כמה אתה משלם, מה ההטבות,

    בקרוב משהו מוזיקלי, הופעה שהייתי בה
    תהיה מוכן הא?

%d בלוגרים אהבו את זה: