I PUT A SPELL ON YOU של אלן פרייס ובין ארבע גירסאות

ההבדל בגירסה של אלן פרייס לעומת הגירסאות האחרות זה שהוא נאחז.
הוא נאחז בבחורה, הוא מאמין שהיא עוד שלו, שהיא עדיין שלו, והוא מתחיל לאיים עליה שהוא יכשף אותה. שהוא יטיל עליה כישוף. ינחית עליה אותו, יחזיר אותה אליו, ימנע אחרים ממנה, אבל יש משהו בקול שלו, בנימה, בעליות ובירידות שבין האיום שהוא יכול לכשף אותה- או יותר נכון באמונה שהוא יכול עדיין להטיל עליה כישוף לבין זה שהוא חושב שהיא עדיין שלו שגורם לשיר להיות מזוגזג בין שני קטבים אלה בצורה הכי אנושית.  

הגירסה של אלן פרייס היא הכי אהובה עלי עוד מילדות.

                                                 I PUT A SPELL ON YOU
אתם מכירים את השיר הזה. זה אולי אחד השירים עם הכי הרבה קאוורים אי פעם, אבל הגירסה של אלן פרייס היא הכי אהובה עלי. היא קסומה. היא פרוצה. היא סדוקה. היא נעה בין שחצנות לבין רגשי נחיתות. היא מצב אנושי.
השיר הזה, שנכתב על ידי סקרימינ(ג) ג'יי הוקינס הוא כולו אינסטיקנט ראשוני של תהליך פרידה. של איחול רוע ראשוני ואי קבלת הפרידה. הוא מדבר על שיוך. הוא מדבר על בעלות. הוא מדבר על סיבה סגורה בלי המתנה לתשובה; כי את שלי.

 


 
סקרימינ(ג) ג'יי הוקינס הקאברטי (שאם אתם לא יודעים לאיזה גן מרלין מנסון ולפניו אליס קופר הלכו אז כדאי שתרשמו), המציא את השיר הזה מחדש, שימו לב- עוד בביצוע הראשוני שלו. לכאורה זאת סתירה כי הוא ביצע אותו בפעם הראשונה, אבל הוקינס היה כל כך מפתיע ומפחיד שזה נראה כאילו הוא באמת חוצן שלקח את השיר (שוב, "לקח") ועשה איתו משהו חדש אחרי. זה לפחות המחשבה שלי.
אבל השיר בביצוע של הוקינס נשאר בראוותנות. בפוזה של הכישוף. זה נראה כאילו לא באמת מעניין אותו שיש שם מישהי ממולו, וגם לא משנה אם תהיה שם מישהי אחרת, העיקר זה הוא והכישוף. או יותר נכון; האפשרות לכישוף.
 
גירסה אחרת שאהובה עלי היא של Creedence Clearwater Revival. ושם באמת זוהי הגירסה הרוקרית ביותר, אפילו ובעיקר מבחינה מחשבתית; יש שם גבר שאומר שהוא יוריד כישוף וזה נראה שהוא יעשה את זה. עם כל נוצותיו. עם כל הסולואים שלו. עם כל מעבריו. הוא מנצח. הוא אפילו לא ייצא מופסד לאחר מעשה כי הוא לא מורכב מדי; כי את שלי.

 


 
עוד גירסה אהובה עלי היא של נינה סימון. וכאן אנחנו כבר נלקחים למחוזות אחרים; הטלת הכישוף מדומה למשפט שנאמר או נזרק פעם אחת באיזה ויכוח וכביכול נשכח ונינה סימון, לא שוכחת. שימו לב למבטה הכמעט אפטי בתחילת השיר ועד לדקירה וסיבוב הסכין בסיומו. אפשר להמשיל את הגירסה הזאת של נינה סימון לשקט רועש. כמו מריבה שאחד מהצדדים לא עונה, או לחילופין בקורס מדיטציה בו השקט מוחצן מדי ורק גורם לרעש.
 

אבל אלן פרייס שר כאילו הוא דקה אחרי שנזרק. חודשים אחרי שנזרק. שנים אחרי שנזרק. הוא שר כמו אחד שממאן לדעת. כמו אחד שממשיך להדחיק. כמו אחד שחושב שעדיין יש ביכולתו להטיל את הכישוף שלו עליה. האיום של אלן פרייס לא שווה נשיפה וזה מה שעושה את השיר.

 


השיר נפתח באורגן המוכר של אלן פרייס, ההאמונד האלמותי הזה. מי שהיה האורגניסט של ה"אנימלס" אחת הלהקות שאני הכי אוהב בעולם עם הזמר הכי טוב אי פעם (אריק ברדון- גם רוברט פלנט והאוולין וולף ברשימה) הוא אחד משלושת נגני האורגן שאני אוהב (וכן, יש לי פטיש להאמונד, עוגב, וצ'מבלו) לצד ג'ימי סמית, ג'ון לורד וריי מנזרק, הנגינה שלו כמעט באכית. מעגלית; השיר נפתח ונסגר באותו מקצב כמו סוגר את כל איומי הכישוף האלה ומשאיר אותן רק בתוך הראש. כמו מישהו שמסתובב ואומר "חכי, אני אעשה את זה עוד", כאילו זה הדבר שנותן לו תירוץ לחיות. לנקום. להמשיך לחלום. מאמין בעולם אותו הוא בורא; אלן פרייס פותח וסוגר את השיר הזה אותו דבר ומשאיר את הלופ העיסתי הזה בתוך עצמו. היציאה לסולו היא כמו פתיחה לאופטימיות. תראו איך הוא מדלג בהתחלה ואז מתחיל לרעוד. כמו רעידה שאדם שמאמין ומגיע לאמת שבסוף, לאותה אמת שלא רצה להגיע אליה ונופל. אלן פרייס נופל בסוף.
אלן פרייס לוקח את השיר הזה ומעביר אותו בגאונות, את האיום של הטלת הכישוף הוא סוחב כמו ילד עם חלומות בהקיץ, כמו נוקם, כמו אומר "תחזיקו אותי".   

 

 
 
 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On פברואר 23, 2008 at 5:07 pm

    מאז עולם מאוד אהבתי את הביצוע של קרידנס קלירווטר ואחר כך של נינה סימון ועכשיו אתה מתקיל אותנו כאן עם אלן פרייס שהוא נפלא…

    שלא לדבר על הקטע המופרע הראשון שהוא מדליק ביותר

    נורא נהניתי ואני לא מדברת על כך שלקחת אותי שלושים שנה אחורה לימים קסומים של נעורים.

  • Joov  On פברואר 23, 2008 at 7:21 pm

    כאספן נלהב של גרסאות כיסוי ל i put a spell on you
    אני חייב לציין את זו של ניק קייב. אמנם הקליפ בלינק הזה מעפן אבל הביצוע, הו הביצוע…

  • אלון  On פברואר 23, 2008 at 7:24 pm

    צ'מבלו, לא צ'מברלין.
    אלא אם כן יש לך פטיש למר "שלום בזמננו"

  • אודי שרבני  On פברואר 24, 2008 at 11:46 am

    תודה אסתי. כיף לשמוע, שמח שעשיתי לך קשה עם עוד ביצוע…

    ג'וב,
    קייב כמובן. בביצוע קייבי טיפוסי

    אלון,
    צודק. מה פתאום "צ'מברלין", לא יודע מאיפה זה צץ, או כמו שאומרים בכדורגל שהכדור לא נעצר טוב:
    "ברחה לי"

  • נירית  On פברואר 24, 2008 at 11:19 pm

    של נטשה אטלס?
    מגניב.

  • אודי שרבני  On פברואר 25, 2008 at 4:19 am

    מכיר
    שמעתי אותו כמה פעמים. בננוצ'קה בעיקר לפני שנים… אבל אלה הפייבוריטים שלי

  • יהונתן  On פברואר 26, 2008 at 10:28 am

    סקירה מעניינת, כתיבה מרושלת

  • אודי שרבני  On פברואר 26, 2008 at 1:35 pm

    טלוויזיה מחורבנת
    ארוחה מפטמת
    מצלמה משוכללת

  • יהונתן  On מרץ 2, 2008 at 5:45 pm

    בקצה הטיילת
    שם שמש זולגת
    אל ים של תכלת
    עוד מימי קהלת

    (תתעלה על זה, שמנמן)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: