עיניים פתוחות- תריסים סגורים (כתבה על השכונה שלי, הדר יוסף)

כמה שעות אחרי שהתחלתי לשוטט בהדר-יוסף, אני עם קרסול בגודל תפוז. רצועה מיתולוגית  ממחנה אימונים בהונגרייה (משהו כמו עשר שנים אחורה) קפצה להגיד שלום.
 סיבוב על האופניים של יום שישי לא יכול (מבחינתי) שלא להסתיים במגרש הכדורגל של המתנ"ס השכונתי, ועם מתנ"ס בשם "בית-פרנקפורט" זה בטח לא יכול להסתיים טוב; אף פעם לא הבנתי הורים עם שם משפחה כמו אבוטבול  שקוראים לבן שלהם "שון" או משהו כזה, אז לבטח לא 'פרנקפורט' בהדר-יוסף.
אם הרשתות של השערים במגרש יכלו לדבר.

צילומים, עמית ישראלי.

ומה הן היו אומרות? הן אכלו ממני מספיק חרא. לאו דווקא פצצות מחמישה מטרים כי אם גם ליטופים מניפולטיביים; הקשתה קטנה מעל השוער שרק נוגעת ברשת כמו משחק מקדים. גם  השוערים של הקבוצה היריבה, מצידם, אם הם יכלו לדבר. אבל אין פה היום אף שוער שיוכיח זאת.
השכונה לא כמו שהייתה.
 אני לא נלחם באכזבה של תוכן המשפט הזה, אלא במשוואת המילים הזאת. משוואה, שכל אדם מבוגר יורה מפיו באיזה שלב בחייו כמו אינדיאני זקן; עצם אמירתה מדפיסה את עברו לשם הסתכלות בלבד ומחסלת את המושג אובייקטיביות. וסובייקטיביות?  גם היא לא מה שהייתה  פעם.

 
                                                            ****
 המושג הזה, שכונה, הוא משהו שעוד מעט יפסח מאיתנו, אומנם כבר הרבה זמן שזה רחוק מאיתנו, אבל כיום כשהשכונתיות  מוחזרת  בכח וזאת על ידי משחקי חברה ליליים בשדרות רוטשילד, אז זה אומר שכבר הרבה זמן לא ביקשנו חלב מהשכן, אלא התמודדנו עם חוסר האינטראקציה במסווה של פיצוציה זמינה; אתה צריך לשים נעליים, חולצה, וכסף מזומן בשביל חלב.
בהדר יוסף (עדיין) אפשר לרשום במכולת.
ומה זה בעצם, אותו רישום מכולת?  זהו המבחן הנכון ביותר להגדרה "שכונה". 
הדר יוסף היא השכונה האחרונה של צפון תל-אביב. כמו אתיופי אכול מנהגים מבית אבא שרוצה לפרוץ קדימה, כמו קו הגשם  שנפסק בהדרגה (בקטע אחר, השתמשתי דווקא בקו גשם שנפסק בלי הדרגה. יחי הגזר ושני צדדיו), כמו התיכון, ליידי דיוויס, שחוצץ את השכונה עם נאות אפקה- יריבת הדרבי הסוציאלי; אינטגרציה של 500 מטר.
שכונה קטנה, שהיוותה בתחילה מקום מושבה ליהדות גלותית שבאה ללב תל-אביב.  שמות של  רחובות עם ריח של זקנים בתוכה; קהילת וורשה, קהילת לודג', קובנה, קייב, סלוניקי. רק האסוציאציות של השמות האלה גורמות לך  להסתגר בבית מאחורי תריסים מוגפים עם רובה ולחפור מנהרה סודית, אולי אפילו לאגור אוכל.
אחרי זה כבר הכל השתנה. אפילו  אומרים ששמעיה אנג'ל התחבא במקלט ברחוב האפרתי.
הדר איל פארש.
בשנות השמונים 'פושטקים' הייתה מילה חזקה.

  

  

 

 
 
                                                                ****
אני מגיע עם האופניים למגרש של המתנ"ס ושואל אם יש קבוצה מעָלה. תמיד יש פה קבוצה מעלה שמחכה עם סטופר שמתווכחים עליו, ותמיד איזה רב שמנסה להספיק כמה הנחות תפילין של לפני כניסת השבת; בצמוד ישנו מקלט שהפך לבית-כנסת ובימים אחרים, ימי חול, המפסידים שמחכים בחוץ (2 גולים או 10 דקות) מורגלים לבקשה החוזרת ונשנית להשלמת מניין. היה פה פעם גל גדול של חזרה בתשובה, בעיקר של אלה שלבשו חולצות של מטאליקה וסלייר.
אני עולה למגרש ומתחיל לחוש את הבטון שמתחת לרגליים, יריקה-שתיים לצדדים להכנסת הגשמיות, ואני בפנים.

                                                                ****

לאלה שלא מכירים, חגי הוא ה"הוא שהולך עם חליפה וכובע בארט" בהדר יוסף. הקבועים של בית הכנסת 'יוסף הצדיק', כמובן מכירים אותו, אבל לכל השאר הוא "ההוא שהולך עם חליפה וכובע בארט". יש גם אחרים שמכירים אותו בתור "חגי, נו, הבן של רוזה". בן 31 וחצי, האח האחרון שנשאר בבית עם ההורים, אליהו גם התחתן.
בכל מקרה, לכאן או לכאן, כולם יודעים מי זה חגי.
הוא נמצא בבית הכנסת משבע בבוקר בערך ועד הערב. הוא גם שייך לוועד בית הכנסת, אבל כבר שבועיים שהוא לא הולך לשם בגלל בעיה בשיניים. יש לו כאבי תופת במה שנשאר לו בפה ובשאר רק שורשים. שמואל, גבאי בית הכנסת, לא יודע לאן הוא נעלם, אמרו לו שהוא לא מרגיש טוב, אבל חגי לא מגיע בעיקר בגלל שהפלאפונים מצלצלים. הם מצלצלים באמצע תפילת שמונה-עשרה, באמצע הנחות תפילין, באמצע ערבית, לפעמים מישהו שוכח לסגור את הפלאפון שלו ביום שבת.  הם מצלצלים בתוך הפינה שלו, בתוך המקום שהוא מרגיש הכי טוב, אולי הכי מוגן.
אבל כבר שבועיים שהוא לא מגיע.

רוזה, אמא של חגי, שלא הסכים להצטלם

                                                                ****
עם תיחום מלבני, הדר יוסף נמצאת בעצם בלב של הכל אבל אף פעם לא עד הסוף. היא נסגרת בצפון עם רחוב מבצע קדש, בדרום עם שטרית, במערב עם בני אפרים ובמזרח עם פנחס רוזן. תיחום שלא הרבה שכונות מקבלות. תמיד קשה להצביע איפה שכונה מתחילה ואיפה היא נגמרת, אבל פה יש מלבן ברור. אתה יכול ללכת לחפש כדורי טניס בשדות שמסביב למגרשים בשיטרית, אתה יכול לחצות דרך מבצע קדש לעשירים של אפקה, אתה יכול לעלות בבני אפרים על קו 21 לעיר הגדולה ("בקו 21 יש תמיד כוסיות") ואתה יכול דרך פנחס רוזן לבחור בין רמת-גן לרמת השרון. איך שבא לך.
 
                                                              ****
חגי ישן עם עיניים פתוחות.
אומנם תריסי העיניים שלו נסגרים בסביבות שלוש וחצי-ארבע לפנות בוקר, אבל העיניים נשארות פתוחות. בעיה  תורשתית שאצלו היא הכי מזוקקת.  "בבוקר זה נפתח, כאילו לא קרה כלום", הוא אומר. 
אני שואל את עצמי אם לשאול אותו איך זה לקום בלי לפקוח את העיניים, בלי המושג הזה, אבל אני מוותר. רוזה אומרת שזה כמו פרח שישן ובבוקר נפתח בלי שיודעים שישן.
אני חושב על זה שאומרים על  מישהו שמת שהוא מסכן, אבל מסכן הוא כבר לא- הוא מת. הוא מסכן מסיבה אחרת: הוא לא המשיך לחיות.  המסכן הוא מי שנשאר להתמודד עם האובדן. אז גם פה: מפחיד למי  שרואה את חגי ישן, לא לחגי שישן עם העיניים הפתוחות.
ונשאלת השאלה מה עצוב יותר? המצב הנתון שלך או האפקט שנשקף אליך מסובבך, שמוזכר לך כל פעם מחדש?
                                                            ****
איזה פישר בן 19, כנראה איזו תקווה מסוימת למישהו, משחק איתי בקבוצה ולא עושה הגנה.
אני עוד שנייה מוריד לו אחת אם הוא ימשיך עם הדריבל האדיוטי שלו עם הכדור, אבל אני מפחד שאולי יש לו גב. תמיד יש פה למישהו גב. והיום? מי פה יודע מי אני בכלל? פעם הייתי שרבני מהכדורגל, הייתי מלך השכונה, ה-שחקן של בית פרנקפורט, של דוד ילין, של ליידי דיוויס, מחורר רשתות, רוצח קפוא פנים,  כל המבוגרים היו בוחרים בי לקבוצה שלהם, והיום? אני מחשב חישובים שאולי  לאיזה ילד יש גב.
עוד כמה ימי שישי להשתפשף חזרה והפיסקה האחרונה לא רלוונטית בגרוש. אבל הקרסול, לעזאזל עם הקרסול.
 
                                                            ****
חגי מרוגז כי האנשים מבית-הכנסת לא עוזרים לו עם העניין של השיניים. הוא נמצא שם כל יום במשך שנים, והבטיחו לו. רוזה אומרת שהוא ילד תמים, וממהרת לתקן: "ילד, אני עדיין קוראת לו ילד". אני מתקן אותה חזרה ואומר לה שזה לא קשור לגיל.
מדי שנה, ביום כיפור, כשהמזמור "עננו" מושר, מזמור שהוא  מעין תחרות סמויה בין יושבי בית הכנסת, כזה שניתנת בו  אפשרות בכל שורה חדשה, כל פעם  למישהו אחר לשיר ולהפגין את יכולתו הקולית (לפעמים שניים מתחילים לשיר עד שאחד מהם נשבר, כמו משחקים "מי מחייך ראשון") משאירים לחגי סולו מבויש, נותנים לו להרגיש טוב.
 אותי מרגיז שהוא לא מתרגז שלא מרגיז את יושבי בית הכנסת שהוא שבועיים כבר לא מגיע, שלא נראית איכפתיות, אפילו של במסווה של כעס.
חגי אומר שעדיף לו לא להגיע, שיותר טוב שלא יצאו לו מילים על האנשים עם הפלאפון.
 
                                                            ****
 
לא בכדי צילמו בהדר-יוסף את "נווה-חמציצים" של פלטפוס: יש פה דמויות, אבל  כאלו שנעצרו רגע לפני שהן עובדות  את הייצוג שלהן, לפני שהן משועבדות לעצמן.
אם בסיפורי מנחם תלמי וקובי אוז האותנטיות  דופקת  בדלת ומבקשת מהדמות שלה להיכנס לקפה ולדבר, אז כאן יש טריקת דלת בפנים, אין כתבות יומן של יום שישי.
אריה ראבאק, "דג המים" (איז הופ- שיר השכונה. א.ש) יחפן מיתולוגי שכונתי עם שיער וזקן ארוכים ולבנים,  שקוראים לו ראבאק כי הוא אומר כל הזמן ראבאק, לא רצה לדבר איתי.  אומנם לפני שהוא סילק אותי הוא מלמל שהוא יזרוק עלי כסא, אבל היה זה מלמול יבש, אפילו בלי רוגז. זאת  הייתה מנטרה שכנראה עבדה בעבר, וכיום היא נאמרת כדפוס חוזר רק בשביל שלא יזיינו לו את המח. בתוך תוכו הוא יודע איך להשתמש בעצמו, אבל רק עד שם.
אני לא איפול במלכודת דמויות מוטי קירשנבאום כי גם אם אני רוצה, הם לא יתנו לי.
וזה ידידיי, אנחת רווחה מסוימת. אבל אני עוצר כאן ולא ממשיך לשיח הכתיבתי- פנימי, כי יש דברים שלמדתי להתגבר עליהם, כי ישנה  מלחמה שאני לא אנצח בה אף-פעם.  כי עצם מודעותי לסכנה שבנפילה למלכודת לא פותרת אותי מהמלכודת. המלכודת כבר לא נתונ
ה בידי. היא בידכם.
דודו טופז לא יכול להוכיח שהוא חילק מקררים  בגלל טוב ליבו. מצד שני, הוא גם לא יכול להוכיח שהוא  חילק מקררים בגלל הרייטינג.
 דודו טופז, עצמו,  לא יכול להוכיח כלום.
 
                                                                        ****

הפלאפל  של אציר מת ביום שאציר מת. הוא למעשה גסס לפני זה כשאציר שינה את שמו ל'אדיר' בשביל תחרות פלאפל בתוכנית טלוויזיה, אבל בכל זאת.
ברטו מהפיצוחים עוד מהנהן בראשו, אבל יודה מהשקשוקה והפול, ארז ועזב את השכונה. הגיעו חדשים במקומו, והם בסדר, אבל הם לא שואלים באופן אוטומטי "בצל, ירקות, חמוצים?", כמו שיודה היה שואל למרות שלפני זה אמרנו לו לשים הכל. ("תראה איזה קטע- אני אומר לו לשים הכל, אבל בכל זאת הוא ישאל")
אין לי מושג איך מזל מחנות המתנות מוצאת משהו בבלאגן של החנות שלה,  אבל עדיין. אבשלום מהאופניים שיומיים לפני יום-כיפור אצלו גרוע יותר ממסעדה בלי מקום פנוי, התרחב, אבל  את מולר מהטוטו הילדים של היום כבר לא מכירים; זקן שקופץ בלי רגל בין הטוטו-לוטו וסוכריות גומי וכל זאת בלי קביים.
סמי המכולת עוד רושם.
 

 
                                                                        ****
ההבדל הגדול בין ההיום שלי לבין הפעם שלי, מסתכם בבעיטות העונשין, או יותר נכון בטקסיות בעיטות העונשין, או יותר נכון במודעות לטקסיות שמסביב לבעיטות העונשין. אם פעם היו יודעים שבעיטות עונשין זה שרבני ואף אחד לא נוגע בכדור, אז היום, אותה טקסיות של לפני בעיטת העונשין בה הבועט חותם את מעמדו (שוב) נראה לי מעייף. עם הזמן עזבתי את החולצה מספר 10 ועברתי ל-14. ממנהיג שנאחז בקרנות המזבח אל זה שמסתכל על המנהיג שנאחז בקרנות המזבח, שמודע לפתטיות של ה-10.
מתוך המשחק אל המביט שמשתתף במשחק.
 
                                                                        ****
 
עזבתי את חגי ורוזה  וקבעתי לדבר איתם שוב בהמשך השבוע. חגי יושב עם כאבי שיניים ויש מישהו שיושב מולו, שואל אותו שאלות, אולי רוצה להרגיש בשבילו. יום לאחר מכן הוא לא רצה לדבר איתי, הוא אמר שהוא עצוב בגלל יום הזיכרון. ביום שאחרי הוא צעק לי לעזוב אותו. רוזה אמרה שהם עצובים וזה לא זמן מתאים.
הבונבוניירה ההתנצלותית שלי שהתה בתיבת הדואר שלהם  משהו כמו יומיים, הייתי בא ובודק. ביום שלקחו אותה, כבר הייתי צריך לשלוח את הכתבה.
 הדר-יוסף עוטפת אותך כמגננה מפני הכרך הגדול,  אם אתה מבחוץ, אתה נהנה מהשקט מפני הבחוץ, מהאפשרות להגיח.  אם נולדת שם, אתה יכול להתמכר לכמעט של הבפנים,  צריך רק להיזהר מהחממה שלך, לפעמים חממות שורפות.

 
*צילומים עמית ישראלי.
 

*לקבלת עידכונים מהאתר שלי ורשימות חדשות לחצו כאן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יגאל חמיש  On ינואר 3, 2006 at 11:01 pm

    הנה תוספת קטנה משלי: http://www.notes.co.il/yigal/7170.asp

  • גרי אפשטיין  On ינואר 3, 2006 at 11:40 pm

    אוהב את זה שהחומוס של יודה מונח תמיד בקופסא של השחר העולה. חשבנו אני וזאת שאני רב איתה כל הזמן לקנות שם דירה אבל יקר רצח. ככה זה שהשכונה מגלה שהיא שווה מהו.
    בתור אחד שגדל בשיכון (?) ל' אני מגלה עם הזמן שזה לא אתה שמשתנה אלא הכל מסביבך. במקום שאופיר שניידר השתין על הראש של רפי ציטבר עומדת עכשיו פיליפינית עם עגלה.

  • דרור פויר  On ינואר 4, 2006 at 12:18 pm

    יפה לאללה

  • בועז כהן  On ינואר 4, 2006 at 12:31 pm

    אין כמו השכונות הישנות של שנות השבעים ותחילת השמונים.

    איכשהו, נראה לי שאחרי מלחמת לבנון זה השתנה. כמו כל החברה הישראלית.

    השדות, הפרדסים, המגרשים הריקים, הדיונות של החול – כל אלה הולכים ונעלמים ב-20 השנים האחרונות. הכל אורבני, בטון, סלולאריים, מסנג'ר, SMS. איפה הימים שעודד היה בא ונעמד מתחת לחלון, מחכה שייגמר הסולו של דייויד גילמור ואז צורח: תפתח את הדלת כבר!"

  • אודי שרבני  On ינואר 4, 2006 at 3:32 pm

    תודה לכולם
    יגאל, זה ממש קטע מצחיק האיחוד הדר יוספי הזה באתר אליטסטי

    בועז,
    טוב שלא שמעת גריטפול דד בהופעה חיה, עודד היה הופך למומיה

    גרי…
    מה יהיה עם עולמנו המשותף? שניידר שיחק איתי שנים במכבי תל אביב…
    אני אגב שוקל לכתוב סיפור קצר על הכותב והטוקבק שקיבל בטעות מרפק. מה אתה אומר?
    http://www.notes.co.il/sharabani/13619.asp

  • גרי אפשטיין  On ינואר 4, 2006 at 10:02 pm

    בסוף נגלה שיש לנו אותם ההורים.
    כתוב את הסיפור, תוציא אותי יפה, שרירי ומהפנט.
    מתי משחקים?

  • דייר המשנה של היו"ר  On ינואר 6, 2006 at 11:57 pm

    עשר מנות של דיוק במילים, תפיסת הרגע ויכולת בעיטה בשתי רגליים ירדו לעולם.
    אודי שרבני קיבל שבע מהן.

  • הליבוט  On ינואר 8, 2006 at 3:00 am

    אבל רגע,

    אם אתה מקפיא את כל אותם טיפוסים בתנוחה האופיינית להם..

    ולמי, בסופו של יום, מסייעת מנטרת החומוס-צ'יפס-סלט?

  • בועז  On יולי 24, 2006 at 11:56 am

    אין ספק שזו אחת ההגדרות הכי רלוונטיות להיותה של שכונה – "שכונה".

    לך תנסה לרשום משהו בקניון, נראה אותך.

  • אריאלה  On נובמבר 26, 2006 at 9:49 pm

    היום יש רק פרוייקט מגורים.
    לא סתם פרויקט מגורים, אלא פרוייקט מגורים יוקרתי. כולם יוקרתי.
    ככל שהבניין יותר רב קומתי, השכנים יותר זרים.
    היום גם לא צריך לפגוש אותם בישיבות ועד, כי
    אין ועד. יש חברת אחזקה ש"חוסכת" את האינטראקציה בין השכנים.

    תודה אודי. יופי של רשומה

  • אודי שרבני  On נובמבר 27, 2006 at 1:04 am

    תודה אריאלה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: