משהו על "פיספוסים". סיגרים. חיבוקים.

       

          תגיד, ראית פספוסים אתמול?

          לא, בדיוק החלקתי על בננה והלכתי לעשות צילום. מה היה?

          התחבקו בסוף.

 

תגיות מוצמדות: 

סיגר בננה החלקות פתיחת פסקאות

(מתוך: "תגיות מוצמדות, פתיחות בשנות 2007")

 

 

                                                          ****
 
אז בוא נמשיך בסיגר. מה שטוב בחוק העישון החדש הזה, הוא שיגאל שילון לא מופיע יותר בתכניות אירוח עם סיגר (דלוק, לא דלוק זה לא משנה). באמת, היה לזה ניחוח מבושם, מלא בעצמו, מנפנף, נהנתני. לא הבנתי את זה אף פעם. אבל מה שכן הבנתי הוא שאין לי בעיה עם יגאל שילון מעבר לכך. אני יכול לא לאהוב מתיחה אחת, אני יכול לצחוק מאחרת, אני יכול לזהות מתוח עם מכנס מופשל יתר על המידה, אבל בגדול, מה קרה? מתיחות. מה איכפת לי איך יגאל שילון ארגן את זה? איך "מושון שלנו" חיכה שעה בעציץ להוראות מחדר הבקרה. ואל תטעו, בכל מערך לוגיסטי יש "מושון שלנו". זה הרי תמיד בסוף מושון שלנו. לדורותיו.
בסוף.
וזה בדיוק העניין עם "פספוסים", הסוף שלהן, להלן; החיבוקים. זכור לי משחק אסוציאציות של סוף ראיון בין קובי מידן לסופרת אורלי קסטל-בלום בו נזרקה המילה "פיספוסים" לאוויר, והיא אמרה "חיבוקים. מה הם מתחבקים שם כל הזמן". החבוק הוא פיזי, אבל הוא יותר מזה, הוא הכנעות למערכת, הודאה לאומה שאתה כמו כולם.
 
                                                            ****
אני בעד סופים שמערערים מצב נתון. שהבנאדם לא הוא; לא הפרסונה הציבורית. זה  שלא קיים בעזרת פילטר אחר, אלא נמצא בהווה. הווה שמערער את עצמו, את הצופה, נסיון נואש לתיעוד הווה. והנה הוא חלף לפסקה הבאה, ההווה.
נדלג על זה שזה לא מעניין לראות סתם אנשים מהישוב נמתחים. אין להם סיגר, וגם אם היה להם, לא הייתי יודע מה הביא אותם להחזיק סיגר, ובקיצור; הם לא מפורסמים. אבל רגע, גם סתם מפורסמים זה לא מעניין אותי לראות נמתחים. מה איכפת לי?  את התגובה של אייל ברקוביץ' למתיחה אני יכול להריח שעות לפני כן, טל ברודי יישאר חמוד ויתערער בדיוק כמו שאחשוב, יובל המבולבל והשימוש הבארטזי-נישוקי בפדחתו יגיע, ליא קניג תתרגז אבל לא תישאר תקועה בעצמה, אז בעד מה אני?
 
                                                            ****
שי ודרור, מתי כספי ושלמה גרוניך, גבי גזית מהעונה העכשווית. מה משותף להם? הם נמתחו על ידי שילון, אבל מה עוד משותף להם?  הם לא מהעם. שלא לומר "מהעם". הם שנונים, ציניים, מבריקים, מוכנים לכל תרחיש באופן תמידי, כמעט תמיד מעל הסיטואציות,
אבל מנוצחים על ידי השיטה, על ידי האח הגדול. והשיטה היא פספוסים.
החיבוק הרחב, המערער, שהם לא יכולים לו הוא "פספוסים". הוא חזק מהם, ואם אהיה קלישאתי; המציאות חזקה מהם. ואלה אנשים שבדרך כלל מעל המציאות (דרך המדיומים השונים), עושים את אומנותם הלא יומיומית ועושים אותה טוב, אבל החיבוק הסופי, זה שלא נותן להם ללכת, זה שמוריד אותם אל העם, הוא הפספוסים האמיתי. כמו נער שרואה ברחוב איזה מישהו מפורסם והולך להגיד לו משהו בעוד חבריו מפצירים בו שלא, אבל הוא "מוציא אותם מהסרט שלהם, למה מה קרה? כמוני- כמוך", כך היא פספוסים במיטבה. בחור ערס שזורק מילה לאורלי ווינרמן בבוגרשוב ומשכנע עצמו שבחו"ל הוא נראה כמו איטלקי.
 
                                                            ****  
והנה, זה פותח עוד שתי אפשרויות לזה שנמתח. איך להגיב. לכאורה דפקו אותך, אבל אתה תצא קוץ בתחת אם תראה שאין לך הומור עצמי. שלא לומר "הומור עצמי". הרי הומור עצמי מחוייב על ידי אמנת הסלברטיס. אסור להם הרי להיות הם עצמם, הם חייבים לעבור פאזה בסוף המתיחה ולהתחבק, והחיבוק כופה עצמו, והחיבוק חזק, עם סיגר בוער; בום! הבחירה בהומור עצמי פועלת והכל בסדר ומשם? משם זה כבר עולם שעובד לבד, באופן אוטומטי. לא שייך לא לי, לא לך, לא  ליגאל שילון ולא לפספוסים. מעגלי.  והביקורת פה, אם לא הבנתם היא לא נגד המותח, אלא כנגד הנמתח. אז אני רוצה מזה עוד, אבל אני רוצה סינון, אני רוצה את אלה שלא רוצים להתחבק בסוף, אבל נכנעים לשיטה. את הממסדיים הלא אחוקיים עם מכנסיים למטה. תביאו לי את אלה.
 
                                                            ****
 
 

 

          תגיד, אתה קורא וואלה! מדי פעם?

          סתם משחקים אותה אלה בזמן האחרון.

 

תגיות מוצמדות;

הומור עצמי סוגר מעגל זה טריק עלוב

 

(מתוך: "תגיות מוצמדות, סופים בשנות 2007")

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי  On אוקטובר 10, 2007 at 2:10 pm

    זה הדוב שמחבק אותך בסוף. פספוסים היא תכנית אלימה, והחיבוק בסוף הוא אקט שמסב את האלימות לכדי פעולה סחבקית לא מזיקה, הרי כולנו מהחבר'ה, כולנו אוהבים צ'יזבטים, כולנו צולים קרטושקס על מדורות, סלב'ז ועמך. פספוסים היא נדבך חשוב מתרבות הסלב'ז המתפתחת – כור ההיתוך האמיתי, שבו כל ידוען לומד מאיפה משתין הרייטינג, ישר לתוך הפרצוף שלו. פספוסים היא הנקמה המתוקה של עמך, צרכן הסלב'ז, שלא יכול לשאת את שבירת העקרון הקומונרי של החבר'ה, ומאלץ את הסלב להיות חלק מהחבר'ה. פספוסים היא הצ'אפחה האולטימטיבית.

  • צביקה  On אוקטובר 10, 2007 at 4:24 pm

    כן
    זה פיספוס גדול מאד שאנחנו ממלאים דף כל כך ארוך במילים על אחת התוכניות הרדודות ביותר בטלויזיה הישראלית
    תת רמה
    נישוקים הדדיים ו…כן חיבוקים
    חגיגת רייטינג
    מביישת
    עונה 15

    צ

  • joy  On אוקטובר 11, 2007 at 10:23 am

    הסיבה ששי, דרור, גרוניך ודומיהם מגיבים בשנינות, בדריכות ובמוכנות לתופעת הפספוסים היא כי הם עצמם חיים חיי הבל, זיוף.
    סלב'ז זה עם כזה. וכל אחד במדינה הופך לסלב. גם יוצר הופך לסלב, בסופו של דבר.
    וכולם חיים תחת מעטה כזה, וילון של בורות שמכסה את עיניהם.
    איזה מן עולם זה שבו אתה מכין את עצמך למצב בו מישהו "עובד עליך"?
    ולמי לעזאזל אכפת מהסיגר?
    וכל החיבוקים בסוף… אם הייתי נמצאת בסיטואציה הזו, סביר להניח שהייתי שולפת אקדח מהכיס ויורה בכל המשתתפים…!
    עולם תפל.

    יום קסום שיהיה!
    אושרה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: