"הבדיעבדים"/ הדמויות

הדמויות
 
גידי
בן 28 גר עם ההורים. בדרך כלל סגור בחדר שלו, לאט לאט רואה שאי אפשר כבר לחיות על פוטנציאל בלבד. החיים סוגרים אותו; פוטנציאל זה משהו שאפשר לנפנף בו ולחיות עליו רק לפי גיל, ככל שמתבגרים הגבול מטשטש לפתטיות. הגבול דק.  
גידי עובד בתור ברמן, סביבו כל מיני מלצריות צעירות ומלצרים צעירים; הם הוא מה שהיה פעם- בעבודה זמנית, לומדים וכו'- עדיין "מותר" להם ומשחקים על פוטנציאליות.
גידי עם הזמן אוהב להביך אנשים אחרים שממולו; משחק אדיוט מושלם פה, מדבר במבטא שם, לעיני לקוחות, אנשים ברחוב, שיחות "מה אתה עושה היום" מבחילות אותו והדרך שלו "לנצח אותם" (הוא מרגיש צורך לנצח כי הוא לא שלם עם עצמו כמובן ומודע ליכולתיו אז הוא מנווט זאת למלחמה עם הסביבה) היא לא לשחק לידיים שלהם, אלא ליצור פער בינו לבינם; כמה שיהיה יותר מוקצן לצד הגרוע  כך תנתן לו אנחת רווחה בינו לבין העולם, כי כאשר "יעלו עליו" ויאהבו אותו ("וואו, אתה בעצם לא דביל/טיפש/ערס כמו שחשבתי") הוא יושווה למה שיחצן והדרך אל נקודת האפס, האני האמיתי שלו ממנה הוא מפחד ( קרי, אדם רגיל) תהיה ארוכה יותר ובכך יש לו יותר זמן אוויר מול העולם שכן אם יתחיל בנקודת פתיחה של הוא עצמו, משם אפשר רק לרדת. בטקטיקה שהוא בוחר זמן הירידה יותר ארוך. טריקי.
 
 
 
הקבצן
הוא דמותו, או לפחות אופציה, של גידי אבל שנים קדימה; ברח מהחברה, אבל בעצם הוא עבד של החברה כי הוא כל הזמן "לא נותן" לחברה, לחיים, את מה שרצו. הוא היה פוטנציאל, אינטליגנטי, חכם, אבל מתישהו נתקע במשחקים הללו. סימבוליקה (לא עבה, אבל עדיין) לגידי בעוד כמה שנים אם לא יתעשת.
הוא עובד בתור קבצן (אחלה כסף "אם עושים זאת נכון")  מדי יום יוצא עם  מזוודה למקום עבודתו; בגדים מרופטים, איפור ללכלוך, וכו') ועושה כסף. הוא מצלם קבצנים אחרים ומחקה אותם, את תנועות הגוף, וכו'.  עם הזמן אנחנו לומדים שישנה קבוצה שכזאת שכולם כמוהו, קבצנים מזוייפים תחת אידיאולוגיה. גידי יבין זאת, יתלהב לחבור, אך בסוף יתנער, ייבהל. 
הקבצנים בעצם נכנעו לחיים, אבל מנגד, הם "ניצחו" את הסביבה; מרימים  להנחתות לאנשים שמצידם נופלים שוב ושוב; איך מתייחסים אליהם לא טוב, איך מרחמים ועושים בעצם דה-לגיטיציה כוחנית. איך שוב ושוב האנשים בסופו של תהליך מבינים שאלה ממול "הם לא סתם קבצנים כמו כולם, אינטלגנטים!" וזה הכסף הגדול של הקבצנים בעצם, הוכחת הדבר, הראייה של הרגע בו האסימון נופל שוב ושוב.
 
שחקן הסרטים הדוקומנטריים
שחקן הסרטים הדוקומנטריים, גם הוא חובר לגידי. הוא משתתף באופן אובססיבי בסרטים דוקומנטריים לפי נושאים. מתראיין בלי סוף כל פעם בדמות אחרת, מכניס את המצלמה ליוצרים האלה והם חושבים שהוא גיבור סרטם. הם כמובן לא יודעים שבסרט אחר הוא גיבור של מישהו אחר.
בכך, השחקן מייצר לעצמו חיים אמיתיים כל פעם מחדש (הרי אם זה נמצא בסרט דוקומנטרי יש לו קייס לכך שזה אמיתי. הסרט הוא ההוכחה)
בסופו של תהליך, לאחר שהכל מתפוצץ  הוא תולה מודעות על עצים "מעוניין להשתתף בסרט דוקומנטרי". אם כבר אז כבר.
 
בעל חנות האינטרנט (אולי עבודתו הבאה של גידי לאחר פיטוריו?)
בעל החנות, גם הוא חלק מהחבורה. לאחר בסוף כל יום, הוא עובר ממחשב למחשב, ומחבר סיפור מכל מחשב; מקש ימני מהעכבר של כל המחשבים  וקופי פייסט מחובר של כל אלה שישבו אצלו באותו יום לכדי סיפור  משותף של אותו יום. כל ערב יש לו סיפור אחר והוא יוצא בעקבות מה שיצר. מבצע כביכול בשביל לקוחותיו את הסיפור.  קופי פייסט לקופי פייסט לקופי פייסט.
 
דורית
הבחורה איתה התחיל גידי בתחילת הסרט, לא מתקשר אליה בכדי שהיא תמשיך להיות רלוונטית כמה שיותר זמן; אם הדבר נמצא בתודעה ולא יוצא אל הפועל לטוב או לרע- הוא מקבל חיי נצח.
בסופו של הסרט יתקשר אליה, אחרי שעבר את כל התהליכים עם הקבצנים, הגיבורים של הסרטים הדוקומנטרים ויהיה בשל לצאת אל העולם.
סצינת הסיום בגן השעשעועים; (לוקיישן במכשירי הכושר בפארק יהושוע)  שניהם זה מול זה הולכים על המכשיר זה מול זה ולא מדברים.
 
הדיבור של גידי
מדי פעם, בתוך הסיטואציות, גידי יוצא לברייק ומדובב בעצם את העתיד, זה לא V/O כי אם הוא אומר לעצמו בו בזמן "ואז היא אמרה" (לפני שהיא אומרת משהו) הוא מייצר את הבדיעבד (איך ידובר על הסיטואציה) בזמן התרחשות הסיטואציה או קצת לפניה. בכך, כמו כל רעיון הסרט עמוס אנשי הבדיעבדים, הוא לא חי את החיים עצמם, אלא את הערגה, הסיפור שאחרי, הכמיהה להסתכלות אחורה בפרספקטיבה היא שנותנת חיות לדבר. החיים עצמם לא מספקים את אותם אנשים, אלא האחרי- הא החותמת לכך שיש חיים. 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חן  On אוגוסט 9, 2007 at 12:29 pm

    קרה לי:

    מכר מפעם: 'אז חן, מה את עושה היום
    ?
    חן: אני מובטלת
    .
    מכר מפעם: באיזה תחום את מובטלת
    ?

  • איילי  On אוגוסט 9, 2007 at 12:35 pm

    נשמע סרט מעולה, אני תורם עשרה שקלים חדשים לתקציב ההפקה. לאן לשלוח?

  • נועה  On אוגוסט 9, 2007 at 2:19 pm

    אהבתי במיוחד את הדמות של גידי. מאוד אני, וכפי שלמדתי להכיר מהבלוג- גם מאוד אתה.

  • עומר.  On אוגוסט 9, 2007 at 3:07 pm

    כן, באמת יש תחושה שזה מזכיר אותך.
    פעם מישהו הסביר לי על פוטנציאל: ללכת לשרותים, הוא אמר, אחרי שאכלת חומוס, זה כמו הציונים שלך- אתה לא ממצה את הפוטנציאל.
    לא נראה לי שזה מה שהוא ניסה להגיד, אבל המוסר השכל הוא שצריך גם תיזמון טוב. בין השאר.

  • סנדי ש.  On אוגוסט 9, 2007 at 5:27 pm

    אהבתי את דמות האם..

  • אורי  On אוגוסט 9, 2007 at 8:31 pm

    זה הרבה יותר ברור ומושך מהקטעים האחרים שקראתי שקשורים לזה. מאוד אהבתי את שחקן הסרטים הדוקומנטרים. בהצלחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: