איגי פה

חצות וחצי ואני עם צפצופים באוזניים. צפצופים באוזניים בשעה כזאת משמעותם אחת; היית קרוב מדי לרמקולים ואם ציינת את השעה במשפט הקודם, אז אתה מבוגר מדי לצפצופים.
איגי (והפאקינג) סטוג'ס סיימו עכשיו להופיע. הופעת רוק. מה קוראים אותה הופעת פאנק. מה קוראים אותה הופעת דיסטורשן. מה קוראים אותה הופעה טובה. מאוד. קצרה, אבל  מאוד טובה.  

 

                                       

                                       איגי פופ, אתמול.   (צילום מתוך "וואלה!")
 
                                                כמה מילים על האנגר
האנגר 1 הזה, של גני התערוכה, איפה שיש תערוכות, הפתיע אותי. שלום, אנחנו לתערוכת הפנאק.  יש מזגן, זה קודם כל. יש שני ברים, זה קודם כל. יש סאונד טוב, זה קודם כל. סאונד שלא נותן לאמירת סאונד האקו הישראלית, "היה סאונד חרא",  לצאת החוצה. אולי זה מערכת ההגברה החוצלארצית, אולי זה הידע, אולי זה סתם גיטרה שעוברת טוב. ההאנגר 1  זה מקום טוב להופעות מחו"ל, ובתנאי אחד; כשהוא מלא. מבט שניים אחורה עם חישוב של הופעה לא מכניסה ודינו של ההאנגר 1 לא טוב. המשפט השכיח ביותר בקרב אנשי הקהל היה "בונ'א, המקום מפתיע". בתור לשירותים או בתור לנקניקיות.  ואם "בוא הנה" מתקצר ל"בונ'א", זה סימן שזה מפתיע. כמה לא מפתיע.
 
                                                כמה מילים על  איגי
איגי קופץ כבר על השיר הראשון. מקרקר את ריקוד הכרבולת שלו, מענטז את ריקוד האינדיאני שלו, מדבר את ה"פאקינג" שלו, עושה את העבודה שלו. הסטוג'ס עושים את העבודה שלהם; סקוט אשטון, רון אשטון, ומייק וואט עברו כמה דברים מוזיקליים בחיים שלהם, ואיגי פופ, הא כן, גם הוא.
זמר בן שישים, אף פעם לא יכול לעמוד בפני עצמו, תמיד הוא יהיה מושווה לגילו, אבל מה לעשות שאיגי היה ככה גם לפני חמש שנים, ולפני עשר שנים,  ולפני חמש עשרה שנים, ועשרים שנה, ולא אני לא אתן לכם 'וכואים' כי התופעה הזאת צריכה להיכתב עד הסוף; ולפני עשרים וחמש שנה ולפני שלושים שנה. איגי פופ הוא תופעה. בנאדם גרום, כולו גרום, עושה סטייג' דייבניג. מה תגיד על זה? מקסימום "אבאש'ך עושה סטייג' דייבינג בהאנגר 1".  הוא הולך מעוות, עבודת מיניסקוס או מה שזה לא יהיה גורמת לו ללכת כמו בעל מכולת שכונתית עם רגל מעץ, צליעתו מתפתחת יותר ויותר עם המשך ההופעה והוא קופץ מולך, איגי הוא כלב פינצ'ר שנראה מוכה. כזה שלא מפחד מאחרים (מהגיל ותפקידו) ונובח נביחות מול כלבים אחרים, מבושמים.
                                                כמה מילים על פוגו
עבר זמן רב מאז שנכנסתי לפוגו. אתמול זה היה, זאת אומרת, אני מניח שהייתי אתמול "המבוגר הזה מהפוגו", אבל הייתי.  זה לא משנה. דחפתי, מירפקתי, ניגחתי, היה מעניין סך הכל. עם הזמן, הפוגו כנראה התמתן, נהיו לו חוקים חברתיים לא כתובים, מעין עזרה לזולת שלא כתובה בשום מקום; דחפת מישהו לפני שנייה והוא נפל? אתה נותן לו ריספקט ומקים אותו. פעם זה היה עובד על שנאה בלבד, רוע, הוצאת אגרסיות. טוב, עבר הרבה זמן מאז הפוגו  וקבלתו בישראל. אתמול למשל, היה אחד גדול, עם חולצה לבנה שדפקתי בו מרפקים מה קוראים "ילד שהתפתח מהר" שדפקתי בו מרפקים, אבל זה היה בגלל שהוא עמד באמצע ושיחק אותה שהמעגל שלו אז דפקתי בו כמה. פוגו זה לכולם או מה?  פאנק זה דבר חברתי או מה?
 
                                                כמה מילים על ג'ינס
איגי פופ, אם ישכילו משרדי פרסום, הוא האיש הנכון לפרסומות ג'ינס. הוא פשוט לובש רק את זה. תמיד. משחק עם הרוכסן, יש לו את השתי אלכסונים האלה מהמותן, בקיצור זה יושב עליו טוב. פרסומת מהלכת. מה זה קשור לאתמול? זהו, שאם אתה רוקר, פרסומת  לג'ינס דינה ביקורת של אחרים להתמסחרות האובייקט גם אם הוא לא התמסחר כלל. זה טבע העולם. ראה הנרי רולינס וGAP . כל מיני מצקצקי לשון אוהבים לארוב בפינה, להכין משפטים מוכנים מראש. לא אוהב אותם, את כל אלה המאשימים במסחור. הם בדרך כלל גומרים גלמודים לבד מול המראה בבית, מסתכלים על עצמם ואומרים "אהבתי את העבודות היותר מוקדמות שלו", אבל איגי והג'ינס שלו לא יכולים, כך זה נראה, אפילו ליפול לשם, לידי האחרים וציקצוקם כי הוא נולד עם הג'ינס. הוא נולד עם ריקוד האינדיאני, הוא איגי פופ. שם שכולו 'רדי מייד', אפילו יותר ממישהו שנניח היה  קורא לעצמו איזי ליסינג. 
 
                                                כמה מילים על מנהל הבמה
עמד שם אחד, מנהל במה. לא יודע מה קוראים אותו, לא יודע מה משלמים לו, אבל להביט בו היה הופעה בפני עצמה. הוא דומה לקרי ואן אריק, או לפחות לאיזה אחד שעבר כמה 'רסלמניה' בחייו, מדי פעם הוא נצמד עם האוזן למגברים, פיזית, באמצע ההופעה, וסימן לסאונדמן להרים או להגביר את הגיטרה. הוא החזיק את המיקרופון וגלגל אותו לאיגי בזמן שזה האחרון רקד או קפץ מהבמה, הוא שמר עליו מאחרים, אבל הדרך שלו הייתה כל כך נעימה, כל כך אנושית שרק בנאדם אוהב אדם יכול להתנהג. כמה יו טיובים אחורה הוכיחו שבשיר NO FUN  איגי פופ מבקש להעלות
אנשים מהקהל אל הבמה, ובהופעה עצמה הוא אכן עצר את המוזיקה בשביל לבצע את זה. רוטינה, שטיק, תקראו לזה איך שתקראו לזה, אני קורא לזה הנאה, כמו השיר עצמו. לראות (שוב) את שומרי הסף הישראלים, רק מחפשים בלאגן, כמו אותם  מטיילים שמסתובבים בחו"ל ומתנהגים כמו חארות בגלל שהם יכולים להישען על פורקן צבאי, תבניתי, כלשהו, אל מול אותו מנהל במה אלגנטי, שעבר הופעות רוק יותר מכולם ביחד, זה כתבה בפני עצמה.
 
                                                            כמה מילים על הקהל
היה קהל. היו ילדים, היו מבוגרים, מה קוראים אותם בוגרי סצינה, היו מוזיקאים, היו וי איי פיאים אוכלי חינם, היו אנשים שאוהבים מוזיקה. ההופעה של איגי פופ, כמה שזה ישמע אבסורדי, תפסה רוחב ענק של מיני אנשים, ואת זה היה כיף לראות. מבט למסכי ההופעה הקצת מטושטשים, הוכיחו לך שאתה בחו"ל, לערב אחד; יש שם זמר שירד אל הקהל כמו הופעה שנחתת עליה בערוץ גבוה אי שם בשלט.  היו אנשים שזה בא להם בדיוק בזמן. כל מיני אנשים.  קובי אור שוב החזיק שקית.
 
                                                            כמה מילים על ההופעה
הופעה מעולה. אני אמשיך עם דעתי שאי אפשר להגדיר מוזיקה במילים אלא רק במטאפורות ובכך ההגדרה לא תהיה הדבר עצמו, אז אסכם ואומר שזאת הייתה הופעה נהדרת. מאכזבת בגלל שהייתה קצרה, חסרו שירים כמו SEARCH AND DESTROY  LOST FOR LIFE, , ועוד, אבל הבנאדם בן שישים, אז יאללה, שיהיה.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ערן  On יולי 8, 2007 at 7:29 pm

    עם כמה מכרים וירטואליים עשיתי פוגו אמש?

  • אודי שרבני  On יולי 8, 2007 at 8:39 pm

    או ווה, ערן
    זאת באמת שאלה טובה
    זה היה מצחיק אם היית פוגש מישהו ואומר, היי מה נשמע, אני מ"זה מסתובב" ואז נותן לו אחת לבטן ושולח אותו חזרה למעגל…

    נהנית אגב?

  • robert  On יולי 8, 2007 at 9:45 pm

    להגביר להגביר להגביר להגביר.
    זה שיר אהבה זה.

  • אודי שרבני  On יולי 8, 2007 at 10:06 pm

    נהדר רוברט, שיחקת אותה

    שימו לב למנהל הבמה שכתבתי עליו

    אחלה הופעה

  • ערן  On יולי 8, 2007 at 10:06 pm

    איך היה אפשר אחרת?
    בפוגו שרדתי עד החצי, בכל זאת אני כבר לא בן 17.

  • שרון רז  On יולי 9, 2007 at 9:37 am

    באמת מדוע הוא תמיד מחזיק שקית? טוב, אני מניח שזה חלק מהקסם. זאת אומרת הוא לא יכול להיות בלי השקית ולהירגע עם ידיים חופשיות או בכיסים. בן אדם רגיש שמקשה על עצמו עוד יותר עם שקית.

    בכל אופן תודה על הכתיבה, אהבתי את עניין הג'ינס. הוא אכן פרסומת זזה האיש הזה. הנה מה שכתבתי בפורום מוזיקה אלטרנטיבית ב-וואי-נט על ההופעה:
    http://www.ynet.co.il/home/1,7340,L-1722-285-21187259,00.html

  • חיליק  On יולי 9, 2007 at 6:42 pm

    אני לא יודע איפה אתה היית, אבל הסאונד היה נוראי (כמה ישראלי מצדי, אה?).ובכל זאת, הופעה נהדרת, גם אם קצרה (הבנתי, אגב, שהם אף פעם לא מנגנים קטעים מהשלישי, זה איזה עקרון שלהם).
    לגבי הרוחב שההופעה תפסה – צודק. אצלי זה קפץ לעין בשמות המגוונים יחסית של הלהקות על החולצות של האנשים מסביבי.
    מנהל הבמה הזכיר לי את סיזיפוס – ניגש כל פעם לסדר את הסטנד של המיקרופון, רק כדי שאיגי שוב יעיף אותו קיבינימט אחרי דקה.
    קובי אור חזר אתי בקו 21 אחרי ההופעה, כל הזמן חיכיתי שמשהו יקרה. לדעתי, המשותף לו ולאיגי פופ הוא ששניהם נאלצים להתמיד, כל אחד בתפקיד עצמו. האקסצנטריות שלהם (השקית אצל קובי, הקפיצות אצל איגי) היא שעושה אותם למה שהם.

  • אודי שרבני  On יולי 9, 2007 at 7:31 pm

    היי שרון,
    תודה.
    נהנית ורואים את זה.
    לגבי השקית, אין לי תשובות.
    חיליק,
    לא יודע, האקורד הראשון נשמע לי ממש טראבלי, אבל התרגלתי. לא יודע, הרגשתי טוב עם הסאונד.
    לגבי השמות של החולצות, זה באמת רעיון מעניין לסקירה, על פי הרוחב של השמות.
    קו 21, זה קו שאני מכיר בעל פה אגב…

  • ערן  On יולי 11, 2007 at 1:20 am

    נדמה לי שההימנעות משירים מהתקליט הזה היא בגלל שג'יימס וויליאמסון הוא לא חלק מהאיחוד הזה. יש משקעים בלהקה מהתקופה שהוא היה איתם. לפי הבנתי בעיקר לאשטונים. וממילא קטע כמו סרצ' אנד דיסטרוי דורש שתי גיטרות, שאין בהרכב הזה.

    בהזדמנות הזאת עוד מחשבה שעלתה לי בעקבות ההופעה:

    מישהו אמר לי שההופעה הזאת שינתה אצלו משהו באופן כל כך יסודי, שהוא לא יוכל יותר לראות הופעות רוק באותו אופן. כאילו שכל מי שיופיע מולו עכשיו יאכזב אותו, כי הוא פשוט לא איגי פופ. ועניתי לו שזה דווקא מצוין לדעתי. אולי היו בקהל כמה פרפורמרים לעתיד שאולי יקחו מההופעה הזאת משהו לעצמם. לא את השטיקים, אלא את המחויבות הטוטאלית לצורת הביטוי הזאת.
    יש סיפור יפה על איגי שעוד לפני הסטוג'ז, כשהיה מתופף בלהקה שנקראה האיגואנות נכנס לאובססיה על בלוזיסטים משנות ה-30 ונסע לחפש כמה מהם בשיקגו. כשהוא ראה אותם מנגנים בטבעיות מוחלטת הוא הבין שהוא לעולם לא יוכל לנגן ככה בלוז בלי להישמע חקייני. לצורך העניין נגיד הרולינג סטונז, כמה שהיו טובים במה שעשו, בסך הכל העתיקו את הרוב מאמני בלוז כמו האולינג וולף וכאלה. אבל מה שאיגי הבין זה שהוא צריך למצוא דרך לבטא את עצמו באותה טבעיות שבה הבלוז הוא הדרך של הכושים הזקנים האלה לבטא את המציאות הפשוטה של החיים שלהם. שהוא צריך למצוא, אם תרצה, את הבלוז הפרטי שלו. והוא מצא אותו לא בבקתות העץ של מיסיסיפי או ברחובות של שיקגו אלא במפעלי המכוניות ובנוף התעשייתי של דטרויט. אפשר לשמוע את זה אצלו עד היום. אשכרה אפשר.
    ב'רוקדים ברחובות' של הבי.בי.סי הוא סיפר שהצליל של מכבשי הפלדה במפעלי הרכב היה ההשראה הכי גדולה שלו – מתכתי, רועש ומעצבן. ככה הוא הגדיר את זה. ואני חושב שזה מה שמגדיר אותו הכי טוב. האיש הוא תבנית נוף פארק הטריילרים שבו הוא גדל. הוא אף פעם לא יצא משם, וזה מה שמשאיר אותו אמיתי ומרתק.
    זה גם השיעור הכי גדול שאפשר ללמוד ממנו, וצריך לקוות שהיו כמה מוזיקאים ישראליים שלמדו את זה במוצ"ש

  • אודי שרבני  On יולי 11, 2007 at 1:21 pm

    שמע ערן,
    באמת, גם זאת ההרגשה הייתה לי ולחבריי. לאן נלך עכשיו? אין היצע של כזה כח מתפרץ

    אני זוכר את הדימוי שלו, של איגי, מהתוכנית בבי בי סי (תוכנית אדירה. נמצאת ברשת?)
    ו"הבלוז הפרטי" הוא באמת פותח דלת מחשבתית וגורם לך לעשות בלוז גם אם הוא לא בלוז, וזאת הדרך.
    לגבי הפלישה הלבנה נוסל סטונס, זה חלוק אבל אני מבין על מה אתה מדבר בהחלט. זה לא ה-דבר עצמו, כי אי אפשר להגיע לדבר עצמו.
    ואז אתה מתוסכל, ולמצוא את "הבלוז שלך" זה פתרון נהדר, אפילו שזה לא בלוזי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: