תמונה וטקסט, טקסט ותמונה (43)

        

 

שלושה עומדים. כנראה ששניים מהם הם זוג בחיי היומיום, או משהו דומה לכך.  היא מסתכלת על המצלמה, נשענת עליו. נהנית מהרגע הממחיש כלום; שיגרה של כיף. עוד שאכטה ועוד שאכטה והים כחול. יש שם בסיס.
אחד מהם, האמצעי, זה עם הבחורה מאחוריו, משענתה של הבחורה, מסביר לאחר איך לשאוף את זה. הוא עושה תנועת אחזקה מהזן הממצה, השואף עד פילטריות; אגודל ואצבע מורה סוגרים חזק. כן, ככה. אתה צריך לקחת את זה באופן ממצה. אתה צריך למצות את הסוף.  תיכף גג העולם, חלונות גג העולם והוא כמעט ולא ממתין לסיום השאיפה של האחר; מסביר ומבקש באותו הזמן. תן לי, אני אראה לך. ארבעים שנה אחרי התקליט הזה, הצילום הזה, בקשה לשאכטה הינה עבירה על החוק הלא כתוב; אתה צריך להמתין שיעבירו לך. אסור לבקש (עכשיו קח, נשאר לך הדבש).
הוא נראה פרוע, האמצעי. משדל. כזה שחי לפי מצב רוח, מהאנשים התלויים במנגינתם, במציאתה.  לפעמים יש סוגים שונים של 'היום', במיוחד בצילום של תפיסת רגע. והיום, בצילום הזה, הוא במצב רוח טוב. כן, הוא במצב רוח טוב. הוא בלפני. הוא ארבעים שנה לפני.  היום, לא.
השמאלי, הגבוה, לבוש טיפ טופ. ככה היו אומרים פעם, טיפ. טופ. לבושו  יישאר בשבילו עם השנים. קבוע. רק בשבילו. מה שהיה טוב לפעם, יישאר טוב לתמיד. אבל בשבילו. אנחנו נבוא אחריו. הוא יגיד שאמרו את זה קודם, לפניו, אבל אף אחד לא אמר גם אתה זה. נראה טוב, השמאלי. הוא כנראה היפה, המבצע. מסורק למשעי. ככה היו אומרים פעם, למשעי.
לילה טוב.
קידומת שם העצם זה דבר חשוב. קידומת שם העצם בעולם מוזיקלי תפקידה חשיבה קדימה. היא מתנפנפת על צילום התקליט, הצבעתית,  כמו שבחו"ל, כמו האלה "ששם" באנגלית, כמו האלה "ששם", בשבילם. כמו אלה שהתחילו משהו פה. כמו חלונות, שהם גבוהים. ככה סתם ללכת?
הסיגריה עוד לא משתחררת אל האמצעי. שנייה אחת מצולמת מונחת בפאוזה אינסופית. הם עומדים באותו רגע שתמיד אנשים ינסו לחזור אליו. הרגע עצמו. הבחורה עדיין שעונה. זאת אומרת, היא תשתחרר, אבל היא תמיד תישאר שעונה גם אם היא לא תרצה. אפילו גם אם כבר התנתקה, היא תישאר היחידה שנשענת עם כיוון הכיתוב; החלונות הגבוהים בתקליטם החלונות הגבוהים. מוקסמת מהרגע, היחידה שמסתכלת אל הנצחת הרגע, אל המנציחה, המצלמת, המתקתקת, השואפת גם היא  רגע מועבר ברגע. האמצעי ימשיך ויסביר את אופן השאיפה, יחכה להחזרה, השמאלי ימשיך לקמץ לחיים. יש שאכטות שלא נגמרות.
 
החלונות הגבוהים, "החלונות הגבוהים",  1967
צילום, אלונה איינשטיין.

 

*לשאר הפרוייקט לחצו כאן

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On יולי 3, 2007 at 10:40 pm

    מצויין

  • אור אליאב  On יולי 4, 2007 at 9:18 am

    יש משהו קרימינאלי בבחורים האלה ולעומתם ג'וזי מייצגת את התום והנעורים הנצחיים.
    "אתה צריך לקחת את זה באופן ממצה" משפט ענק
    עם דבר אחד אני לא מסכימה, אסור לנג'ס על העברה, אבל גם אסור לתת למשלוח להתקע, או כמו שמאיר אריאל ניסח זאת יפה בדואט ההזוי עם בוב דילן "don't beggar that joint my frind, pass it over to me".
    אל תתמהמה עם הגוינט ידידי העבר אותו הלאה…

  • שירן  On יולי 4, 2007 at 8:30 pm

    "מבקש אדם אך כושלות רגליו
    לא יכול למצוא את אשר אבד"
    מהתקליט נראה לי מתמצת את הרגעים שהיו ולא יחזרו- לא להם ולא לנו.

  • אודי שרבני  On יולי 5, 2007 at 12:59 pm

    תודה מיכל
    אור,
    תודה גם לך. לגבי ההעברה,
    פעם כששמעתי את המושג הזה "שאסור להעביר", זה גם נראה לי חוק טרחני ואדיוטי. מסכים עם מאיר.
    (אבל נשאר בסיגריות)
    שירן,
    כן, רחל המשוררת. זה אומר משהו שלמישהו "אין שם משפחה"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: