ארבע מארבע (סיפור)

קמתי בשעה שכולם ישנים ויצאתי להחזיר לי את התמימות. דחפתי לתוך התיק כמה דברים שיזכירו לי בעתיד הווה שיהיה מקובל עלי ומילון כיס עצמי-עצמי. הדלקתי את הרדיו, חיכיתי לתפילת הבוקר של גלי צה"ל, שמעתי אותה עד סופה, חצוצרה, עוד קצת לשיר של אושיק לוי, יריתי בכלב שלי בשביל לא להתגעגע לאף אחד, ויצאתי מהבית. שם, יהיה טוב.
הכי מוזר שלא ידעתי מה ארצה אם אפגוש קוסם שיודע לעשות הכל (1) .
הכי מוזר שהתהלכתי חופשי בלי פיקוח בעולם הזה תחת מחשבה שיש בכלל כזה קוסם. דברים מסוג זה גורמים לי עכשיו להזיז את הכתף הימנית בצורה לא רצונית.

ביום שהתחלתי לדבר לעצמי קצת פחדתי, אבל מהר אמרתי לעצמי שאני עושה ניסוי, ככה בשביל להירגע. וחוץ מזה, גם ככה זה לא עניין גדול; הדיבור הפנימי ממילא קיים, אז רק התווסף לו קול. מוסיפים היום "פאקינג" בין ביג לדיל? שיהיה.
מה שמצחיק בדיבור בקול (היום אני יודע את זה), זה שהוא מקיים עולם חיצוני. לא שלי, אלא שלהם; כל מיני אנשים התחילו להסתכל עליי ולעשות צוק-צוק-צוק עם הלשון, בעיקר אלה שהכירו אותי מלפני כן. מצחיק אותי שפתאום הם חושבים שהם אלה שרואים אותי, מקיימים אותי על ידי ההבחנה הזאת. אידיוטים, זה אני שרואה אותם עכשיו. לא שחצנות או משהו כזה, אבל שיגידו בכלל תודה. התחלתי בתנועות ידיים (אהבתי לקחת תנועות של וויכוח מתלהם), אחרי כן זה כבר המשיך. "אינרציה" קוראים לזה? שיהיה.

כל מה שחשבתי שברור ומוצק התפורר לי בין הידיים (2).
זה תפס אותי באמצע הלילה. אין לי על מה להסתמך, אז לא הלכתי לישון בשביל לא להתעורר; ציפייה לבוקר שיעיר אותך ויטען בפניך שאין לך קביים זה לא משהו שאוכל לעמוד בו. ציפייה לבוקר שיעיר אותך ויראה לך שאתה היית הקביים של עצמך זה רק לאנשים בודדים אז לקחתי את התיק והתחלתי ללכת. עליתי לכיוון המכולת השכונתית וגנבתי שוקו ולחמנייה לדרך. עוד חודש זה ל"ג בעומר, אז הארגז שבחוץ לא תוקן עדיין, וגם חוץ מזה, אני היחידי שאוכל את הלחמנייה הזאת, עם הבצל השרוף למעלה. גרובשטיין מהמכולת מזמין רק אחת כזאת בשבילי, אז זה לא נקרא גניבה; למעשה גנבתי מעצמי, אומנם לא שילמתי, אבל אם לקוח קבוע גונב לחמנייה קבועה שרק הוא אוכל – זה לא נחשב.
סיימתי עם השוקו, לא לפני שניפחתי אותו והנחתי אותו לפיצוץ של מישהו אחר. אולי עוד כמה שעות ילד וילדה יחזרו מבית הספר ובמהלך שיחה הוא ידרוך על זה בלי שהיא תדע. פיצוץ השקית, שבירת הקרח. בהלת ההתחלה החדשה, מצב סימבולי. סידור סיטואציות לאנשים אחרים זה משהו שאני טוב בו.
הדלקתי סיגריה.

הרחובות של חמש בבוקר מזדחלים, אבל מקבלים לאט חיוּת. כמה מכוניות חוזרות מבילוי ועושות רעש; לא ברור אם המוזיקה הקבועה היא בשביל לא להירדם או בגלל שהמסיבה נמשכת. תמיד, איפשהו, יש איזו מסיבה שנמשכת. כמה מבוגרים שהולכים לבית כנסת מחזיקים טלית ביד, אחרים מעדיפים לשמר תנועות מבית אבא; טלית מתחת לבית השחי מעידה על מבט נערץ בעבר. כמה ספורטיביים לא מלידה פותחים גם הם את היום, תנועות של משקולות דמיוניות מעידות על החלטה של אמצע החיים; הם הולכים עם ידיים מורמות עם כל צעד. הנה, פה היה הבית של אדוארד, עכשיו זה גן ילדים מהסוג שמצריך חנייה מדרכתית של ארבעה ווינקרים. "אפשר היה לעשות עם זה משהו," עיקמתי את הצוואר בשביל לנסות לראות אם אפשר להוציא מזה בקבוק. קיוויתי שבקרוב ההשפעה של הוודקה אבסולוט תרד ממני ואני אגמור עם החרא הזה לתמיד; אני עדיין רואה וודקה אבסולוט בכל דבר.

עד לא מזמן עבדתי בתור קופירייטר צילומי – כך לפחות אני קורא לזה – של הוודקה הזאת, וכל מה שאני רואה זה רק בקבוקים של אבסולוט. מאות רעיונות שלי מתנוססים על דפי כרומו, "גורם לך לחפש את הבקבוק," עניתי פעם למישהי ששאלה במה אני עובד. אחרים קוראים לזה "ארט-דירקטור" ויש כאלה שמוסיפים גם "קופי", אבל זה רק לאנשים שטובים עם אחריות של שמות, כאלה שבאמת למדו את העניין הזה, או לבעלי שנאה עצמית משיחות בר של הצגה עצמית. כך לפחות מתחלקים חברי המשרד שלי, לשם אני בא לישיבות. אני רק אומר להם מאיפה אפשר להוציא לוגו של בקבוק, והולך הביתה. ורואה בקבוקים. והולך לישון. ורואה בקבוקים. וקם. ולא רואה וכו'אים.

             Eggs cooking on the hot pavement.

זה קרה לפני שבוע. פיסקתי רגליים של איזו בחורה והתחלתי לשחק לה שם למטה בשביל לראות אם אני יכול להוציא מזה לוגו של אבסולוט. היא לא ידעה מה אני רוצה, אבל בסוף גמרה מזה. למחרת בבוקר, כשהלכתי לחוף תל ברוך לחפש הדגמה למשרד, לקח לי קצת זמן לשכנע מישהי, סבטה, לבוא להיות מצגת. עבודה זאת עבודה.
"שלום אדוני, מאה חמישים."
"לא, אני לא בשביל זה."
"אדוני, אותו מחיר הכל: דיבורים מלוכלכים, ביד, מציצה, חיבוקים, תחקיר לסרט סטודנטים. הכל זה מאה חמישים."
"תקשיבי, אני צריך אותך לשעה, אבל אני משלם לך בוודקות." נו, יאללה, תביאי את הרגיל.
"וודקות? בגלל שאני רוסיה? לך, לך מפה." הביאה. אפשר להמשיך.
"לא, באמת. בקבוק אבסולוט עולה, כמה? שבעים שקל, אני מביא לך חמישה. את יודעת מה? שבעה בקבוקים."
"מה אני צריכה לעשות?" סבטה היא חזרה לעשות תנועות חושניות, לפחות לפי דעתה.
"כלום. רק לשכל רגליים. אני צריך להראות שאפשר להוציא ממך לוגו של אבסולוט שם למטה."
"מה?"
"חבל על הזמן," הסתכלתי בשעון, "אני אסביר לך על הדרך. סגרנו? שעה וחצי לא לעשות כלום תמורת שבעה בקבוקים."
"רק שתדע שיש לי אקדח, סכין, וביפר."
"טוב."
"שמונה בקבוקים".
"שמונה."
"יש בטעם וניל?"

סבטה נכנסה למכונית והתחלתי לנסוע. הסברתי לה מה העניין, היא צחקה ואמרה "אתם האנשים עם החליפות, אתם הכי גרועים." למרות שהקפדתי לא ללבוש אף פעם חליפה בשביל שלא ליפול למשפטים מהסוג הזה, זה כנראה מגיע גם בג'ינס. סבטה לקחה את המשענת לאחור והתחילה להתאמן בשיכול רגליים לפי השרטוט שהבאתי לה. היא כיוונה מראה מלמטה ואמרה שכנראה יש לי יותר מדי זמן פנוי, אבל אני צודק.
אני עם זונה באוטו שמתאמנת בשיכול רגליים בשביל להוציא לוגו של אבסולוט, אבל אני צודק.
הייתה לה הערה נכונה של אור וצל שקיבלתי אותה אז עצרנו בסופר לפי דרישתה, "עדיף בשבילך שאני אגלח למטה, שיראו את זה יותר בברור". חמודה, סבטה. נתתי לה שטר של חמישים והיא וחזרה עם קצף וסכין גילוח.
אני עם זונה באוטו שמגלחת למטה בשביל לעזור לי להוציא לוגו של אבסולוט, אבל אני נוסע לאט כדי שהיא לא תפספס שם למטה.
דיברנו קצת בדרך, היא אמרה שאבא שלה היה מנקה רחובות ברוסיה והם שומרים על המקצוע הזה. בהתחלה לא הבנתי, אבל אחרי זה עשיתי "אה" עם הראש לאחור וצחקתי. ניסיתי בתמורה לתפוס בשבילה תחנה רוסית ברדיו, אבל היא אמרה לי שאני לא צריך לרצות אותה ושזה בסדר גם ככה, בלי מוסיקה, ושלא תמיד צריך פסקול לחיים.
התאמתי בראש שירים בלי שהיא ידעה במשך כל הנסיעה עד שהגענו.
"אתה בטוח?" שאלה לפני שירדנו מהמכונית.
"מה זאת אומרת?"
"לי אין בעיה, אבל…"
"מה הבעיה? עבודה זה עבודה."
"אתה יודע מה? אתה צודק. זה גם מה שאני תמיד אומרת."
נכנסנו למעלית. הימרתי שזה יגיע בערך בקומה השביעית, אבל כבר בחמישית סבטה הרימה את הראש אל תקרת המעלית וראתה דרך המראה, אותנו, פוטנציאל למודעת אבסולוט.
"תראה! אם מסתכלים…"
"אל תתחילי עם זה," קטעתי אותה. "בשבילך." יצאנו מהמעלית, ונכנסנו לחדר הישיבות. היא ירדה מזה מהר, סבטה. זה היה טוב מאוד בשבילה; החדשים הם הכי מסכנים.

         

"סליחה על האיחור, תכירו, זאת סבטה," אמרתי ולא הסתכלתי לראות עיניים כי מה כבר יהיה שונה ממה שתיארתי לעצמי? אם אסתכל עליהם לבטח הם יצטרכו לאלתר מבט למעני ועוד אחרי זה לשאול את עצמם אם שמתי לב לכך. זה סתם עול בשבילם, עול הטבעיות, אז לא הסתכלתי.
הושבתי את סבטה על השולחן ואחרי כמה ניסיונות הוצאתי בקבוק. זה לקח קצת זמן; שלפתי מהכיס את השרטוט שהראה שהרגל השמאלית צריכה להיות עם הברך לבטן והימנית מעליה, שלוחה קדימה באופן ישר, אבל לא התחשבתי בהריונות קודמים. אני חושב שגם אמרתי איזה "קדימה סבטה, את יכולה!" קטן, אבל בסוף זה הצליח.
"יש לנו בקבוק," צעקתי כשאני על הברכיים. "יש בקבוק, הוצאתי בקבוק," המשכתי, אבל אף אחד לא אמר מזל טוב. היה שקט.
"נו, אל תעשו כאילו אתם מתביישים עכשיו," סבטה נחלצה לעזרתי. "אני לא יכולה להישאר ככה הרבה זמן, אז זה לא בדיוק הזמן להיבהל מלראות דרך החור שלי את העבודה שלכם," היא הוסיפה. בימים אחרים הייתי אומר לסבטה להישאר בשקט כי אני לא אוהב שנחלצים לעזרתי, אבל כנראה שהיה לה קשה, פיזית. אחד-אחד הם עברו והסתכלו כמו אל תוך מנעול של דלת. אחרי זה הם התיישבו, לבטח היו הנהוני ראש, ואז הבוס אמר שזה ממש גדול וחתרני.

"אתה מפתיע אותנו כל פעם מחדש," הוא הסתכל על האחרים בשולחן. התקרבתי לאוזן של זה שישב לידי וראיתי שאם מקפלים לו את התנוך אפשר להוציא ממנה משהו. הוא זז מהר, נבהל.
"הוצאתי בקבוק. אמרתי לכם שאני מוציא מזה בקבוק," הסתכלתי על סבטה. היא נראתה פחות זונה, או פחות רוסיה, או לכל הפחות הרימה את האגודל וחייכה.
"שמע, יש לך וויז'ן אחר, אנחנו יודעים את זה. הרי בשביל זה הבאנו אותך לכאן," הבוס התחיל לזמזם את זה מראש השולחן. נזכרתי שהיה איזה יום אחד שהוכחתי לו שאי אפשר לדעת אם מגיע 'אבל' לפי מצלול המשפט שלפני (אהבתי אז לדבר בטון אחד ולהוליך שולל אנשים בעולם), אז חשבתי שהוא רוצה להוכיח לי בחזרה.
"אבל אנחנו לא נוכל להוציא את זה לשוק," הוא המשיך והבנתי שלא רק אני הולך עם סיטואציות בכיסים. שמחתי קצת בשבילי שאני לא בודד, אבל מיד התעשתי.
"בקבוק. ראית או לא?"
"ראיתי."
"נו. זה הכל," סידרתי את זה כפשוטו כי זה מה שצריך בחיים.
הייתה שתיקה והם הסתכלו אחד על השני. הפעם גם אני הסתכלתי עליהם, סקרתי את כל האישונים שלהם, אחד-אחד מבלי להחמיץ, ובסוף זה הגיע. מישהו אמר שאולי כדאי להוציא את זה לשוק בצורה מחתרתית ושכאילו זאת תהיה פארודיה על אבסולוט. "כן, אבל בעצם זה יהיה שלנו," הוא נכנס לזה בצורה מוקצנת, אפילו הוסיף תיפוף מסקנתי על השולחן. "כן, כמו עם נייקי שעשו מודעה עם הנעל ששרדה פיגוע!" הוא כבר שכנע את עצמו, אפילו למעני.
סימנתי עם הגבות לסבטה לקום. "בלאד," היא אמרה, "סוּקה, בלאד." הוספתי. כל האידיוטים האלה שמתמודדים בשבילי על השתיקות שלהם, אני מרחם עליהם. אמרתי שאני לא מרגיש טוב ויצאתי מחדר הישיבות. הייתי חייב פעם אחת להשתמש בתירוץ הזה. תמיד קינאתי באלה שאומרים את זה למרות שהם עצמם יודעים שכולם יודעים שזה לא נכון; גם זה סוג של שחרור. הורדתי את סבטה בתל ברוך לא לפני שעברתי בבית והעמסתי עליה בקבוקים. שלוש וניל, אחד תפוז, שניים רגיל, אחד פלפל ואחד אוכמניות.
"שיהיה לך בהצלחה," סבטה הצמידה את שקית הוודקות אל החזה.
"תודה," אמרתי.
"אני מקווה שעזרתי."
"עזרת. מאוד."
זה היה רגע אינטימי בין שני המקצועות העתיקים בעולם.
שילבתי לראשון והיא קראה לשאר החברות שלה, חילקה להן בקבוקים לזמן ההמתנה המדברית שבין לקוח ללקוח. כשהסתכלתי עליהן דרך המראה האחורית, חשבתי על זה שיש אנשים שחיים חיים שלמים בלי להזדהות עם עצמם, כי אולי יש איזה סרט או ספר או שיר בעולם שהם לא מכירים או יודעים על קיומו; למרות שב"אוונטי פופולו", זה וויסקי, וכאן זה סוג אחר של משקה – החול, הוא אותו חול.
התחלתי בתנועות ידיים (אהבתי לקחת תנועות של וויכוח מתלהם), אחרי כן זה כבר המשיך. "אינרציה", קוראים לזה? שיהיה. לא החשבתי את הנסיעה באוטו כי אולי יש לי דיבורית. אז רק כשהגעתי הביתה זה באמת התחיל.

ארגז חדש של וודקות חיכה לי מחוץ לדלת. כשהתחלתי לעבוד שם, התניתי את זה בכך שאני צריך בקבוקים בשביל שייצאו לי רעיונות טובים. "אני צריך את הבקבוק אצלי בפה. את הטעם, את הטעם – אחרת זה לא ילך", אמרתי. אידיוטים. סטוקים של בקבוקים שיצאו לי כבר מכל החורים ממשיכים לזרום לבית שלי עם אותו שליח "פדקס" סמוק לחיים. הבאתי לו כמה פעמים בקבוק מתנה ומאז, כל משלוח אני מקבל אותו עם עיניים של קוקר ספנייל; מנסה לחשב מרווחי זמן מסוימים של קבלת בקבוק, כאלה שאני לא מודע להם. פעם אחת חלמתי שהוא עומד על ארבע ואני זורק לו בקבוקי אבסולוט ריקים והוא רץ להחזיר אותם עם השיניים. ההיזכרות בחלום, כמו אצל חלומות אחרים אצלי, הייתה מפחידה יותר מהחלום עצמו. ראייה – אבסולוטית – בה יש חיפוש אחר לוגו של בקבוק דרך רקע מסוים, כבר התחילה לקבע לי חלומות ליליים; שיזדיין פרויד, בתקופה שלו לא הייתה וודקה אבסולוט וכל מה שהיא מסמלת, גם "פדקס" לא היה. אנשים צריכים לבסס דברים ללא רוח זמן ומקום; "פשר החלומות" זה ספר שצריך להתעדכן לפי שניות, לפי התקדמות הטכנולוגיה, אז לא הלכתי לישון כדי לא לקום ולהתאכזב. אחרי יומיים בלי שינה כבר לא הייתי עייף אז זה הפך יותר קל. האזנתי בעיקר לרדיו.

כל האנשים הבודדים, מאיפה הם באים? (3) .
מכאן. האנשים של הקונסולה בסרטים הדוקומנטריים המוזיקליים הם הכי בודדים. במאי הסרט התיעודי מגיע אליהם ומנסה להחזיר אותם למקום שאותו הם אף פעם לא עזבו. אנשי הקונסולה אף פעם לא הולכים. לשום מקום. שנים אחרי, הם יושבים מול המצלמה, מאות כפתורי הקונסולה מונחים לפניהם והם מעלים ומורידים אותם בדיוק בזמן; ממשיכים לסחוב בתוכם כניסות תופים, מעברי רמקול, תזמון של קולות רקע גם אחרי שכולם המשיכו. תמיד הרי כולם ממשיכים לאן שהוא. הזמרים, הלהקות, כולם המשיכו.
היום שתיתי יין לזכרך ילדונת (4).
אני זוכר שהתחלתי לדבר אל השדרנית. בראיון שקראתי איתה, עם השדרנית, היא התוודתה שהיא חירשת באוזן אחת ואת הביטלס שלה היא מכירה רק מצד אחד; הקלטה בסטריאו, כמו שלהם, מחלקת את תפקידי הכלים לצדדים ולאותה שדרנית לא נותר אלא לשמוע דרך אוזניות השידור רק צד אחד שלהם בזמן השידור. התיישבתי על הכורסא. היתה לי וודקה, אז התיישבתי על הכורסא וחיכיתי להקדיש לה השמעה. במשך שבוע הסתגרתי בבית והייתי מוכן עם יד אחת מהודקת על אוזן שמאל בשביל להקדיש לה השמעה סטריאופונית; כל התחלת שיר גרמה לי להדק את היד חזק יותר בשביל להגיע למצב חירשות מושלם בשבילה. כל פתיחה של שיר אחר הרפתה את ידי.
"השמיעה הבאה מוקדשת לך, שדרנית יקרה," הרמתי כוסית בתחילת כל שיר. יום אחרי יום, אותה רצועת שידור, אותה שעה, אבל כוסיות הוודקה נשארו מלאות, פזורות. "זה בסדר, אני כאן בשבילך," אמרתי עם כל שיר שלא הגיע. "אף אחד לא זוכר שאת שומעת רק צד אחד שלהם, אבל אני כאן, מחכה. בשבילך. את יודעת, אני אפילו לא רוצה לחשוב על שאר הלהקות שהקליטו בסטריאו, איך שאת מפסידה בזמן השידור מכלול שלם של משהו, אפילו סתם מעברים בין רמקול לרמקול, זכר להתלהבות הפקה מוזיקלית מכפתור חדש. כן, זה אומנם נותן לך מקום לדמיון אבל בינינו, 'מקום לדמיון', מתקיים כשאתה לא מקבל הכל, אז אני כאן בשבילך." אמרתי את זה בכל פעם לפני כל שעת שידור. הימים חלפו, אבל הקדשות השמיעה שלי לא יצאו אל הפועל. לפעמים אנשים צריכים שישמעו בשבילם דברים. כוסיות הוודקה התחממו, נשארו מלאות; 'לחיים' אחר 'לחיים' שלא נשתה. היא לא עשתה לי חיים קלים, השדרנית.
ביום הרביעי, ניסיתי לגמד את העניין, שתרגיש בנח; הוספתי עוד משפטים לפתיחה הקבועה כי כשאתה מדבב לצד השני את מה שהוא חושב הוא פחות מפחד.
"לא, אל תיבהלי או משהו – כן, אני סוחב אותך איתי כבר הרבה זמן, אותך ועוד המון אנשים. את המשפטים שלהם ששמעתי, את הראיונות שקראתי. מטאפורות, אני מלא במטאפורות, תנועות גוף, ואין לי עוד מקום, מת מהקיא של עצמי. מה? לא, לא, אני לא אומר שאת כמו כולם, נו, זה לא מה שאני שאמרתי. הרי לאחרים אני לא מקדיש השמעות." לקחתי בחשבון שהיא תענה "תודה באמת", והוספתי "נו, את יודעת למה אני מתכוון".
יום אחרי יום, אותה רצועת שידור, אותה שעה. התחלתי בתנועות ידיים (אהבתי לקחת תנועות של ויכוח מתלהם). אחרי זה, זה כבר המשיך.

אני זוכר שקמתי מהכורסא באותו יום. אני זוכר שניתקתי את אחד הרמקולים כששמתי את "ריבולבר". שמעתי בשבילה רק את הצד של ג'ון והתחלתי לשתות. שתיתי את כל הטעמים, את כל סוגי הוודקות שאי פעם המציאו, כולן חיכו לי בסלון, כוסיות מלאות על השולחן, חמות, מחכות להקדשה. אחרי זה הדלקתי את הרדיו, חיכיתי לתפילת הבוקר של גלי צה"ל, שמעתי אותה עד סופה, חצוצרה, עוד קצת לשיר של אושיק לוי, יריתי בכלב שלי בשביל לא להתגעגע לאף אחד, ויצאתי מהבית.
זה הפחיד אותי שפתאום אני רואה הכל, שעד עכשיו חיכיתי לחיים בזמן החיים.

(1) עמיר לב, "שש שעות".
(2) תערובת אסקוט, "אני נסעתי לפה".
(3) הביטלס, "אלינור רגבי".
(4) אחרית הימים, "פתחי לי את הדלת".

*על הקמפיין האחרון של וודקה אבסולוט אפשר לקרוא כאן
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חגי  On אפריל 28, 2007 at 1:39 am

    כלומר, אתה כותב יפה. מאוד. זהו.

  • אודי שרבני  On אפריל 28, 2007 at 12:57 pm

    תודה חגי.

  • בייקר  On אפריל 29, 2007 at 3:36 am

    למי שמאמץ אותך בתור כותב, זה אחד הסיפורים החזקים שלך ללא ספק.דליקטס.
    צריך הרבה תעצומות להוציא דבר כזה (כמה זמן זה לקח?), והקורא צריך להעריך כל מילה בשל כך, וגם להשקיע בקריאה.

    יפה, יפה, יפה מאוד!

  • אודי שרבני  On אפריל 29, 2007 at 11:50 am

    תודה בייקר

  • יהונתן  On מאי 6, 2007 at 9:26 pm

    אודי, תוריד את התמונות או לפחות תקטין אותן, שלא יבוא על חשבון הטקסט; בעיקר כשקוראים דרך מסך מחשב ומתקדמים למטה. סיפור נהדר

  • אודי שרבני  On מאי 6, 2007 at 9:42 pm

    תודה יהונתן. סודר.

  • קתרין  On ינואר 8, 2010 at 5:16 pm

    אתה כותב מדהים… אהבתי מאוד..

  • אודי שרבני  On ינואר 8, 2010 at 11:20 pm

    תודה. אמסור לי.

  • דרור פויר  On ינואר 13, 2010 at 6:52 pm

    מעולה!
    מתי ספר, תותח?

  • אודי שרבני  On ינואר 14, 2010 at 12:09 am

    תודה דרור.
    לא יודע, באשר לשאלתך. מקווה שיהיה פעם. יותר מדי דברים שנשארים במח בלי כריכה ולא יוצאים ממנו, זה קשה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: