תמונה וטקסט, טקסט ותמונה (28)

 

              

 

"בי. בי. קינג ימות מחר", אמרתי לה באותו לילה. שלפתי את התקליט מהספרייה (אחרי הכל, לא אני זה שיהרוג את "רוצה לעלות אלי לקפה ותקליטים?" בעולם הזה) והעמדתי מים על הקומקום (אחרי הכל, לא אני זה שלא ישתה קפה בשעת לילה מאוחרת ויהרוג את "רוצה לעלות אלי לקפה ותקליטים?"). לוס אנג'לס, וזה אנגלית, אבל לא אני זה שיהרוס מציאות של שפות אחרות;  גם אם המשפט הזה לא אומר כלום באנגלית, הקפה והתקליטים נשארים איתך עד הסוף.
היא שותה את זה עם סוכר אחד, נתתי לזה לשקוע. שמתי את התקליט על הפטיפון, ונתתי לזה לשקוע. אחרי זה ערבבתי וחזרתי לסלון.
 
                                                            ****
פגישה דרך צד שלישי זה משהו שאני מבטל בכל תוקף, אבל הפעם נתתי לזה להתגלגל, יאללה, שיהיה, אחרי הכל, כל יום יש לי את הבלוז ואני מכיר את הריפים של עצמי אז הפעם לא נתתי לזה לשקוע.
"יש לי תמונה שלה, אתה רוצה לראות?", אמר לי אותו צד שלישי. באותו זמן הסתובבתי קצת באיזה אתר הכרויות  ואף תמונה לא שיקפה כלום; מותק, לשים תמונה מאיזה טיול מחוף לחוף כשאת זורחת מבפנים, זה לא אינדקציה לפּנים. תני לי אותך בכלום.
"לא", אמרתי.  "במקום תמונה תשאל אותה אם היא יודעת איך קוראים לגיטרה של בי.בי. קינג", הוריתי לאותו צד שלישי בשביל לסגור עניין. אחרי הכל, אני זה שמקלקל לעצמי כל פעם מחדש, אז עוד פעם לא תהרוס. "רק תעשה את זה בחוץ", הוספתי.
"איך… קור-אים… ל-גי-ט-רה… לעשות מה בחוץ?"
"לא משנה . תמיד כשאתה כותב משהו את מחלק את המילים בקול רם".
"גיטרה של מי אמרנו?"
"בי.בי. קינג"
"בי… בי… קי…נג. כן,סליחה, אני איתך. מה אני עושה בדרך כלל אמרת?"
           
                                                            ****
היא חיכתה לי במקום שקבענו, הקדמתי והסתכלתי איך היא מחכה לי. לראות מישהו מחכה לעצמך ולהסתכל דרכו איך אתה לא מגיע, זה אחד הדברים שאני עושה מדי פעם. לפעמים אני נותן לזה לשקוע, אבל באותו היום לא היה לי את הבלוז אז נתתי למחשבה הזאת לצוף.
"סלחי לי", אמרתי במבטא הכי דרומי שיכולתי, "איך מגיעים מכאן להוליווד?"
היא הסבירה לי בצורה יפה, אז נשארתי.
"נעים מאוד", הצגתי את עצמי.
"אה, זה אתה! מצחיק אחד. אהלן אני לוסיל"
"נכון, שתי נקודות".
"מה נכון?"
מדי פעם מקוננת בי המחשבה שיש מישהו שצוחק עלי.
"ובאמת עכשיו, איך קוראים לך?"
"מה זאת אומרת?"
מדי פעם מקוננת בי המחשבה שיש מישהו שצוחק עלי.
 
                                                            ****
אני לא אוהב ללכת להצטלם ליד השלט הזה בהוליווד, אבל באותו לילה הייתי צריך להראות לאותה בחורה פרספקטיבה אחרת; דווקא ללכת להצטלם ליד האותיות הלבנות כמו אחרון התיירים ולהרגיש שהעיר לא משתלטת עלינו ושיש עדיין תקווה זה משהו שאני עושה מדי פעם.
הן תמיד אוכלות את השטויות האלה.
הן תמיד אוכלות את השטויות האלה, אבל בתוך תוכי גם אני באמת מאמין לזה. שנים שהייתי נוסע לשינקין ביום שישי ונתקע בפקק בכוונה. כבר הרבה זמן שאני הולך עם מצלמות חד פעמיות לאותיות הלבנות.
בחצות נסענו אלי.
 
                                                            ****
בי.בי. קינג ימות מחר. אני יודע את זה.
           
                                                            ****
היא סיקלה את רגליה. והדליקה את אחת מהסיגריות הדקות האלה שבאות בתוך קופסת מתכת.
"מה אנחנו שומעים?", אמרה.
מדי פעם מקוננת בי המחשבה שיש מישהו שצוחק עלי, אז החלטתי לשחק את זה גם.
"זהו בי.בי קינג, מלך הבלוז", אמרתי כמו שפעם היו מציגים ברדיו בממלכתיות יתר. זה עזר לי להיכנס לזה.  
"זה ממש יפה", אמרה והוציאה את עשן הסיגריה מפיה. היא בטוח יודעת לעשות את העיגולים האלה. "אתה חושב שהוא קיבל לגיטימציה למלכוּת הבלוז בגלל השם שלו?"
"חשבתי על זה לא פעם", התיישבתי לידה. שאלה מסוג זה גורמת לך לשבת.
"ו…?"
"לא יודע, יש גם את פרדי, ואלברט…"
"קינג?"
"כן".
אני זוכר שלפני שהזכרתי אותם רציתי לפתוח את היד שלי כדי למנות את שמותיהם על ידי קיפול אצבעות, אבל חישוב מהיר הראה שאני יודע רק על שניים, אז זה היה בסדר גם בלי זה.
"אבל הוא עדיין חי?", התמתחה.
"כן, אבל הוא ימות מחר".
                                               
                                 &nb
sp;                          ****
יש לי עזרה שאני לא ממש צריך.
                       
                                                            ****
אני אוהב לשמוע את בי. בי. קינג כשאני לא צריך לדבר הרבה. למעשה, בדיוק כמוהו- גם אני  לא יכול לעשות שני דברים באותו הזמן; ללוות את עצמי עם אקורדים. אני מחכה בפינה באותם ימים שיש לי את הבלוז, משפט אחד, ריף אחד, ממלא חדר שלם. מדי פעם אני יוצא לסולו, אבל חוץ מזה כלום.
"אז את באה לכאן הרבה?"
"לאן?"
"לבית שלי".
היא צחקה עם הראש אחורה.
"תרדים אותי", אמרה ושמה את ראשה על ירכי. היא הורידה את נעליה, התכסתה בשמיכת הצמר שהייתה בסלון, וסגרה עיניים בחיוך.
מדי פעם מקוננת בי המחשבה שיש מישהו שצוחק עלי. זה הייתי אני הפעם.
ליטפתי אותה עם כיוון השיער.
 "בי. בי. קינג ימות מחר", אמרתי. "כולם כבר מתו: האוולין וולף, ג'ון לי הוקר, אלברט קולינס, פרדי קינג, אלברט קינג, מאדי ווטרס, לייטנין הופקינס, סוני בוי וויליאמסון, אלמור ג'יימס…" אני זוכר שלפני שהזכרתי אותם אפילו לא חשבתי על לפתוח את היד שלי כדי למנות את שמותיהם על ידי קיפול אצבעות; באדי גאיי גם הוא נשאר, אבל לא רציתי להעיר אותה. היא חייכה ואמרה תוך נמנום שלפעמים שמות של בלוזיסטים הם גם סוג של כבשים לפני השינה. זה הצחיק אותי.
אני זוכר שקמתי באמצע הלילה לסגור את אור הנאון הזה שהיה מעל הראש שלי, זה הפריע לי לישון, ההוליווד הזה. זה הפריע לי שהטקסט שלי לא יהיה רלוונטי יום אחרי שהוא ימות.
 
B.B. KING, L.A MIDNIGHT ,1972
 
 
 
 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ורד  On פברואר 22, 2007 at 6:54 am

    אוף הכתיבה מעיקה כל כך! נמשכת ויומרנית, עם זאת מכתיבה קצב מהפנט כל כך, דווקא החזרות האלה, דווקא האינדבדואליות הזאת, שאני צריכה ללכת לחפש את המשמעות שלה מעבר למילים, מעייפת אותי בשעה הזאת של הבוקר, אבל דווקא היא זאת שתשקע, זאת שתצוף, זאת שתגרום לי לחזור עם מצלמה חד פעמית ולשחק אותה תיירת מול מילים זרות.

  • בועז כהן  On פברואר 22, 2007 at 8:49 am

    אחד המשפטים הכי יפים במוזיקה הישראלית נמצא ב"לילות שקטים" של שלום חנוך, (אדם בתוך עצמו, 1977), וזה פשוט הרגע שבו הוא שר לה:
    "אז עלי איתי לחדר, לקפה ותקליטים
    אני יותר בנוי, בעצם, ללילות שקטים"… וברור לך ששקט לא יהיה שם.
    הו, לא.
    ממש לא.

    זו הולכת להיות התפוצצות, כי "את בטח שחקנית, כי את יפה שזה אסון"

  • אורי בר-און  On פברואר 22, 2007 at 1:15 pm

    זה מאוד מאוד יפה. למרות שזה יפה זה הזכיר לי כמה אני שונא את ל.א

  • אודי שרבני  On פברואר 22, 2007 at 1:46 pm

    ורד,
    אחת התגובות היפות שאי פעם קראתי, תודה

    בועז,
    הטקסט הזה של שלום, רק הוא יכול היה בתקופה ההיא לנסח כמובן
    אורי,
    תודה ( ובקשר לרשימה האחרונה שלך, כשאהיה בנח, אשים לך את הספר אצל מחת לחוברות של מוג'ו בצד שמאל…) וברצינות, הנה לך רעיון לתסריט; בחור ובחורה ש"מתכתבים" דרך בית קפה של ספרים, ולאט לאט מתקרבים. יאללה, נעשה סרט קצר?
    עוד על משהו בבית קפה מסוג זה נמצא כאן
    http://www.notes.co.il/sharabani/18446.asp
    שיהיה יום טוב

  • גרי  On פברואר 22, 2007 at 8:30 pm

    טקסט מעולה ממש
    אבל לא מהלב נראה לי – אולי דווקא בגלל זה.

  • אודי שרבני  On פברואר 23, 2007 at 4:12 pm

    תודה (שוב) גרי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: