תמונה וטקסט, טקסט ותמונה (27)

           

 

"חיכינו לך", אמרו לי באותו יום ראשון כחול. הם הסתכלו עלי מתוך חלון הראווה של לובי המלון. האמת שאם לא היה נשמע צליל נקישת חלון לא הייתי שם לב אליהם; העיר מלאה בחלונות ראווה מבצבצים (הם תמיד מבצבצים לך במניפולטיביות של אי מניפולטיביות) וכבר מזמן הפסקתי לשים לב לשינוי התנועה שעולה מתוכם. בימים רגילים, כמו בימים רגילים, אני חושב על מעצבי חלונות מסוג זה, איך שהם אף פעם לא יודעים אם זה המתעכב ממול עבודתם בודק את תוכנם או בעצם את לבושו שלו עצמו דרך השתקפות החלון של הצד היותר כהה. זה תמיד דרך הצד היותר כהה.
והם מחכים לשמש, אפילו שחיכו לה כבר.
 
                                                            ****
נכנסתי אל לובי המלון, "המלון של מוריסון". בקבוקי שתייה (מהסוג היותר חריף) היו פזורים בכל מקום, כאלה שמומנו על ידי כמה עוברי אורח, ובעיקר לילה, של שתיים וחצי דולר- מחיר החדר. מאפרות גדושות עם בדלי סיגריה מצוצים עד לסופם המר (של אלה ושל אלה), ותקליט חמישי מוכן.  ארבעה אנשים שלכל אחד פוזיציית המתנה מסוג שונה לאותו דבר, ולחשוב שיש אנשים שיכולים לדמיין שלום בעולם.  
"אנחנו מחכים לך כבר הרבה זמן", אמר מוריסון, והציג את עצמו; "שלום, אני מוריסון מהמלון של מוריסון, כבר היית אצלנו, נכון?"
"כן, הייתי. זה היה ממזמן", אמרתי בישירות מוקצנת על מנת שהצד השני יוכל להתמודד עם עצמו יותר טוב. לפעמים אני נוקט בצעד מסוג זה, בישירות מהסוג הישיר; חוסר המרווח  הנימוסי המכוון משחרר את כולנו.
"זה בסדר, אתה תמיד מוזמן. תמיד חוזרים אלינו, אנחנו לא מעלים את המחיר אף פעם".
"גם עם שער היורו?"
"גם עם שער היורו, כן. קפה?"
"שיהיה, למה לא", אמרתי והסתכלתי על אותו מוריסון שעמד מולי. הוא לא מתרצה יתר על המידה על מנת שאשאר בפונדק הדרכים הזה שלו ואני אוהב את זה. אחרי הכל, בנאדם בשם מוריסון שמודע לכך שלכל ילד יש "תקופת מוריסון" לזמן מוגבל זה בנאדם שכבר לא יכול להיפגע.
"בוא, נראה לך את החדרים. אחד עשר במספר", אמר לי מוריסון (מהמלון של מוריסון)  ושלח את קריגר לעשות  קפה. הוא תמיד עושה קפה. עלינו במדרגות לעבר החדר הראשון  וזה היה זמן טוב מבחינתי להגיד לו שנחמד פה והתגעגעתי, אבל מכיוון שבאותו יום ראשון כחול נקטתי  בישירות מוקצנת ולא אמיתית, דבר לא יצא מפי. כסילות בתוך ספינה הפריעה לי להגיד אמת ונכנעה רק לטקטיקה באותו יום ראשון כחול.
מוריסון היה כבד כשעלה במדרגות.
 
                                                            ****
"נראה לך בסדר?", שאל.
"נראה לי יותר מבסדר", אמרתי בזמן שעברנו בשאר החדרים. הם היו מהסוג שכשבפעם הראשונה שאתה מזמין אותם ללילה אחד, אתה מתעכל עם תנועות גוף מול זה המשכיר לך אותם. אחרי כן, בפעמים הבאות כבר ישנה שתיקה. שתיקה שמלכתחילה יכלה להיות. כולם יודעים למה אתה לוקח אותם ממילא.
הסתכלתי על מוריסון שעמד מולי, לזהות אדם שהולך לגדל זקן זאת אחת ממעלותיי היותר טובות; גילוח נקי יתר על המידה יעיד על דרך חדשה, כמעט אחרונה של זה העומד מולי. אני מצמצם את טווח הראיה עד לידי פיקסול הפנים, מזהה את הפעם האחרונה שלו. בשבילו.
באותו יום ראשון כחול, מצאתי את הילדה שלי מחלון המלון.  
 
 
The Doors, Morrison Hotel, 1970

*לכו על שיר 5

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: