הצוואר ואני/ ראיון עם הנרי רולינס

מסוג הראיונות שיש לך התחלה אמצע וסוף גם אם אתה לא רוצה. אתה נכנס ללובי של הילטון, ורואה הבדלי פרספקטיבות על מגש; בפינה אחת זוג סלבריטי ישראלי, זן מפוחד אישונים שלא יכול להסתובב בקניון, מגיע לאיזה אימון כושר או משהו כזה, ומצד שני הנרי רולינס בדלפק; המזוודה שלו לא הגיעה לשדה התעופה, והוא בא להלוות תקע חשמלי מאיש הקבלה.
חדר מסיבת העיתונאים של מלון הילטון נראה כמו חדר ישיבות מטכ"לי מתחת לאדמה. כמה כורסאות, סוכריות ונראה לי שתיכף מכריזים על מלחמה. הנרי רולינס לא מושך הרבה עיתונאים וחבל. איש כריזמתי, דעתן, מצחיק, כותב, מפיק, מביים, בעל הוצאת ספרים, מנהיג ה"רולינס באנד" ולשעבר "בלאק פלאג",  איש רנסאנס, בקיצור. יש עכשיו מסיבת עיתונאים, ואחרי זה אחד על אחד איתי. אני מתקמצן על שאלות בהתחלה, שומר שלא יגנבו לי. הוא מתפלא על כך שקלי קלארקסון לא הגיעה.
היא אמרה שהיא מצוננת
"לא בגלל החמאס, או החיזבלה? חבל", הוא אומר וגם מתעדכן על כך שדפש מוד לא הגיעו, נותן קריצה קטנה על זה שהם יכולים להופיע בכל מקום שיש חשמל.

"הייתי באיראן שבוע, והיה לי ממש טוב. פגשתי המון אנשים נפלאים. ובאמריקה אתה לא שומע את האנשים האיראנים, אלא רק מה שרוצים שתשמע. האנשים שדיברתי איתם, הם פשוט שונאים את אחמדינג'אד, ואם אתם שואלים אותי, אני לא יודע אם יש לו בכלל תכנית גרעינית, אני רק מפחד שניכנס לשם כמו לעיראק. על כלום."
הנרי רולינס לא מסוג האנשים השקטים. בוא נאמר ככה: אם אתה תקוע עם חומר, אתה תמיד תוכל ללכת אליו ולשמוע אותו מדבר, ויותר מזה, הוא איש נחמד. אבל זה לא אומר שהוא יהפוך להיות חבר שלך, הוא פשוט מנומס. אפשר להגדיר אותו כאיש הכי זמין להרצאות, לפרוייקטים. "אני מספר סיפורים. בעיקרון זה דברים מהנסיעות. אני אוהב לנסוע, לחוות".
מישהו שואל אם יש לו כוונה לרוץ לפוליטיקה, אבל זה לא בשבילו, "אני עושה המון צדקה ושותף בארגונים, ואני לא טיפוס חכם מי יודע של השכלה על תיכונית, אבל אני יודע שתמיד אפסיד. אני לא מוכן לקפוץ לפוליטיקה. כל אחד ימחץ אותי שם".
אני מורח זמן עד לראיון שקבעו לי איתו לבד אחרי מסיבת העיתונאים. אין לי סבלנות לדיבורי בוש, מאסתי במייקל מורים, בלטרמנים, ואפילו באלה שנגדם. אני כאן בשביל מוזיקה, טקטיקה, ואחיזת מיקרופון.  גם אם היא בלי כלי נגינה סביב, דוגמת הספוקן וורד שרולינס הגיע איתה לפה. מסיבת העיתונאים מתאיידת, מישהו מגיש לו ספר עם כמה סופרים ישראלים בתרגום לעברית, ויאללה; קח קצת ותחזור בסיבוב, כדברי השיר.

מה ההבדל בין ספוקן וורד לסטנדאפ?
"בשבילי, סטנדאפ זה ביפ-ביפ-ביפ, ואז צחוק".
פאנצ'ינג
"כן, אני מעריץ אנשים שעושים את זה, אבל אני לא כזה.  אתה חייב שם  להצחיק, ואני לא אוהב את זה. אני גם לא אוהב את הלחץ בלהצחיק. גם לא תמיד יש לי סיפורים מצחיקים."
איך התחלת?
"אני לא בענייני של הקראת שירה וכו'. לשבת ולשמוע 10 משוררים ברצף זה לא בשבילי, אבל   ב1983 חבר משורר אמר לי "בוא אנחנו קוראים", אמרתי אוקיי. שילמו 10 דולר ומצאתי את עצמי עם עט ונייר בכיס, ואחרי זה,  שנשארו עוד ארבע דקות אמרתי לקהל "היי, שמעו מה קרה לי אתמול!", והתחלתי בסיפור. אחרי ההופעה אנשים זכרו את  הסיפור ולא מה שהקראתי. זה יותר הקראה בלי הקריאה"
מי השפיע עליך?
"לני ברוס, וביל היקס, שאנשים קוראים לו "לני ברוס השני". בנאדם, כשאתה שומע כמה ביצים היו לו אז, אתה מבין כמה השפעה הייתה לו עלי.  ממש כמו מישהו שנכנס בפלופלור של מטוס, בבוש הראשון, בכנסיה בכולם. כשאני לא מרגיש אמיץ על הבמה, אני אומר לעצמי "ביל היקס" ומתעשת".
אתה מאמין בסאבטקסט? כי האמנות שלך, היא ישר לפנים
"כן. בטח. אבל תמיד יש סאבטקסט. אני גם מאוד אוהב הומור יבש, "בְלינקים" שרק ארבעה בקהל מבינים, אבל אני אוהב בעיקר אומץ.  לני ברוס, ביל היקס, את הגבורה של האנשים האלה"
              

                                                   אמריקה, ורסאנו

אתה זוכר את ארצ'י באנקר, זאת טקטיקה מסוכנת, היצירה שם מועברת כז'אנר מטשטש ז'אנר; מביע ביקורת על אותו ארצ'י הלבן דרך מדיום של הסדרה הומוריסטית.
"אוקי"
וגם "נולד בארצות הברית" של ספרינגסטין, בסוף היום כל הווייט טראש לקחו רק את הפזמון ולא הבינו שזאת ביקורת כנגד מלחמת ויטנאם. מה שנשאר זה הפזמון
"כן, כי הרבה אמריקאים לא חוקרים עד הסוף, והעובדה שרייגן בזמנו שם את השיר הזה כמייצג אותו, מראה הכל."
האירוניה תמיד  צפה אצלכם
"כן, אמריקה בחייה מלאה באירוניה. מלאה  בנוצרים (עלאק) שיוצאים נגד כל דבר; הומואים, שחורים, הפלות, נשים, ובריטני ספירס שמצדדת בנשיא, אבל פתאום אתה רואה תמונות שלה באינטרנט מתערטלת בשביל כולם"
אוקיי, אז הנה, אתה נגד אלימות אבל המוסיקה שלך מאוד אלימה ואנשים יכולים "ליפול" לבור הזה. בדיוק כמו אר'צי באנקר ו"נולד לרוץ".
"זאת תשוקה. שמע, אין לי מילים כמו 'לך תהרוג שוטר', הרגשות הם שמתוחים וככה גם ההעברה שלהם על ידי,  אבל אני לא אומר דברים כמו "שרוף את הבית ספר" וכו'. "הכל במשפחה" שהציגה את ארצ'י באנקר  היא נהדרת, עדיין. היו להם ביצים,  וארצ'י באנקר הוא מעין גירסה טפשית  של אבא שלי, אני צופה בזה ואני רואה את אבא שלי, הוא כמו ארצ'י, אומנם עם תואר דוקטור, אבל היי, אתה אמור להיות אבא שלי? אני צריך ללכת בעקבותיו! זה פתח להרבה אמריקאים את העיניים. ואשתו של ארצ'י, אידית, דמות נפלאה ביותר נשואה לבנאדם שהוא לא רע, אבל טיפש- היא הגיבורה בעצם. היא דמעה ממנו, אבל אתה צריך להעריך אותה  כי היא זאת אהבה אותו וקיבלה אותו על כל הארסיות שלו. זה הזיז אותי, ומזיז אותי היום, ובטלוויזיה האמריקאית העכשווית אין את זה, אולי רק בדיקה של חציית קווים בין מה מותר ומה אסור"
אתה בטח אוהב את לארי סנדרס שואו
"מת על התכנית הזאת! כתיבה נהדרת!"
אם כבר "הכל נשאר במשפחה",  אז בוא נמשיך. אמרת שהיית קוץ בתחת בשביל ההורים שלך. זה הבסיס שלך לעשייה אינסופית? אתה לא נח לרגע.
"כן. ההורים שלי היו ההשפעה הכי גדולה עלי."
בהפוכה בעצם
"כן, הם היו אגואיסטים לחלוטין, העובדה שהם היו כאלה הורים, יגרמו לי אם אי פעם יהיה לי ילד, להיות הורה נפלא. אני פחדתי מהם וילדים לא אמורים לגדול ככה. לכבד? כן, אבל אני קפאתי מולם וזה היה נורא".
ואז לברוח לעשייה אינסופית?
"כן, דמיין ש18 השנים הראשונות הם איפוק ואגירה ואז, בום! אתה פתאום מתפוצץ. אני הקוף שפתחו לו פתאום את הספרייה."
אבל אתה סגור. אתה מאמין מאוד ביחסים קורקטיים, מיילים, פקסים, מאוד ישיר. סקפטיות, אפילו
"אני מאוד אוהב שדברים נעשים. אנשים, אני רואה אותם בשדה התעופה, כל 5 דקות שיחות טלפון "מה נשמע? "היי, מה אתה עושה עכשיו? אה באמת, מה את עושה עכשיו?", הזמן חולף בזמן שאתה מסמס. היי, לך תקרא ספר! סנקה, מלפני אלפיים שנה, כותב דברים רלוונטיים להיום, כאילו משבוע שעבר, הוא   יוצא נגד אלה שאומרים  שהחיים קצרים, הוא אומר שאלוהים נתן  את כל הזמן שאתה צריך- אתה רק לא מנצל אותו נכון. זאת הסיבה שאין לי חברה, אין לי אשה, אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלי על שיחות כמו "מה נשמע, איפה אתה עכשיו?"
עד כדי כך?
"זאת דעתי, בשבילי זה לא אפשרי. אתה יודע, יש את המשפטים האלה כמו "אני יודע שיש לי את האשה שמאחורי", או "היא נתנה לי כח", ו-"יש לי לאן לחזור", אני חושב שזה ממש ירוד, נלוז.  כי אתה אף פעם לא עוזב את הבית אם יש לך פרספקטיבה אידיאלית של זרועות שמחכות לך. אם אתה באמת רוצה ל"צאת לשם", ולעשות את זה, אתה צריך לחזור לכלום ולאף אחד. זה אני. יכולים להגיד שזה בלבולי ביצים, ולהגיד לי שפגעו בי בגיל שמונה או שחברה שלי עזבה אותי ובגלל זה אני כך, וזה מה שאנשים בדרך כלל אומרים לי"
ומה אתה עונה להם?
"אני לא סוחב שנאה כלפי  מישהי שעזבה אותי, וכולן עזבו אותי… מה אתה יכול לעשות? אני חבר מסריח, אז למה הן עזבו זה לא שאלה מסתורית בעיני… אני אוהב להגיע לבית שלי כשהחיה (אני חושב שזה סוג של כלב או שזה האנגלית שלי? א.ש שיהיה) שלי בבית, יוצאת מהכלוב שלה ורק רוצה לקרוע לי את הצורה. היא שונאת אותי, יצור שטני."
                                         כתיבה, הווה, ונעליים

 

אחד השירים שלך שאני הכי אוהב זה "דיסקונקט" . אתה מצליח לעשות את זה, להתנתק?
"אם אני יותר מדי זמן בסביבת אנשים אני מרגיש  שאני משכפל את השכפול של התמונה שלי שוב ושוב. הצבע יורד. פעם בשנה אני הולך למסיבה, וכן, הכל בסדר- אני מדבר עם אנשים, אבל כשאני חוזר הביתה אני יודע שלא אוכל לעשות את זה בחודשים הבאים."
מצד שני, אנשים יכולים לחיות על אי בודד אבל לא להתנתק מעצמם. אתה יכול לגעת בהווה, להגיע למצב הזה?
"כן, לפעמים אני צריך לצאת מעצמי כי המח שלי לא המקום הכי קל. אבל זה חלק מהעבודה, אם אתה כותב אתה מאוד מודע, ובגלל זה אנשים כותבים הם אנשים גרועים. כל פעם שאתה יושב מול הנייר זה רגע האמת שלך."
אתה מוצץ סיפורים?
"בטח"
ויותר מזה, אתה מייצר סיטואציות בשביל הסיפור?
"כן. בגלל זה אני מטייל בעולם. אני שם את הגוף שלי בסיטואציה והולך על זה. איראן למשל, לא היה לי לוח זמנים מסוים שם. לא ידעתי למה לצפות אפילו. למדתי? כן. יותר משבוע שעבר? כן. נהיו סיפורים טובים? בטח! וזה מה שאני עושה בשביל לקבל חומר. להבדיל מהאמירה של קפקא שאני מאוד אוהב,  שאמר שהסיפורים באים אליך, אל החדר"

נחזור לשתי הקצוות שלך. ספוקן וורד והמוזיקה שלך. שוני אחזקת המיקרופון אולי משקף; בספוקן וורד אתה מאוד זורם ובמוזיקה אתה לא מרפה מאותה פוזיציה, פיזית
"במוסיקה אתה יכול להחליק טעויות, ובספוקן, אם יש לי בלאק אאוט, אני מחוסל"
וזה הפוך בעצם מהעמידה שלך, פיזית בשני המקרים. אתה לא משוחרר איפה שאפשר דווקא להחליק חומר
"כן, הדבר האחרון שאני רוצה זה לאכזב מישהו שבא לראות את ה"רולינס בנד". בשביל להעביר את זה, אתה צריך להיות בכושר פיזי ומנטלי טוב. וב"רולינס בנד", הכל מתחיל ונגמר שם. בכל אלבום הופעה חיה שלנו, אין שיפוצים."
למה אתה מופיע בלי נעליים?
"כי אני מזיע הרבה… הפסקתי להופיע עם נעליים ב1985. הנעליים שלי היו דלי של זיעה בסיום. לא שאני רוצה להראות שאני קוּל בלי נעליים."

                                      

                     סאונד נפילת האסימון, ובלי מילה על חומוס
אתה אוהב את סאונד נפילת האסימון הזאת של זה שממולך שאומר, "היי הנרי הזה זה לא מי שחשבתי"
"כן. מת על זה. אלה שחושבים עלי שאני ג'אנקי אידיוט עם קעקועים, ואז הם קולטים שאני לא כזה. זה כיף. אבל הכי כיף זה בראיונות שזה שממולך חושב שאתה אדיוט, מדבר נמוך אליך "הנרי, אני מצטער שאין פה במה שתקפוץ ממנה ותצעק, אבל יש פה כמה שאלות שהייתי רוצה לשאול" אה…  זה גדול! או "חשבת על לקרוא איזה ספר?" ואז אני יודע שיהיה גדול כי אני מספר להם על החמישים ספרים האחרונים שקראתי."
אבל אתה יכול להיות בסופו של דבר עבד לסיטואציה הזאת. כל הזמן להוכיח לאחרים ולהנות מהנפילות שלהם. זה כבר לא אתה, אלא מלחמות אובייקט- סובייקט
"לא, אני עושה כיף! אני מתמודד עם 300 דברים כאלה בשנה. אני מתמודד עם מה שיש מולי, אבל פעם בכמה זמן יש איזה אחד שכאילו שם אותי להנאת הצופים, בא אלי מגבוה"
ואתה משחק את המשחק?
"לא. אני מוכיח לו שהוא טועה"
יש אנשים שעושים הפוך; מביכים את עצמם, נותנים לזה שממול את מה שרצה מלכתחילה אבל בעצם עם היד על העליונה. הנה, החברה מ"ג'קאס" ששיחקת בסרט שלהם. משחקי הבכות אינסופיים.
"כן, זאת אסטרטגיה. זה כמו ג'יאוג'יצו. להשתמש בזה  שממולך. השתמשות בו כנגדו."
אתה מודע לזה שאמריקאים נתפסים בדרך כלל, כמעין טמבלים, אווירת דוּד וכו'
"כן", הוא צוחק. "באמריקה, אני חושב שאנחנו לא קוראים מספיק, לא מטיילים מספיק, לא שואלים שאלות מספיק. אבל לא כולם ככה, זה ברור".
מה אתה אומר על ישראל?
"אני מאוד אוהב את ישראל, ותאמין לי שאם אני לא אוהב משהו אני אומר אותו. האוכל נהדר, והאנשים בהופעות שלי פה פנטסטיים. הייתי בים המלח, ירושלים, הגליל, נצרת, איפה שאתה לא רוצה. פגשתי אנשים מאוד חיים."
אמרת שאם אתה אמריקאי אתה חי עם מוות סביבך. נסה לדמיין איך אתה כישראלי
"ישראל שאתה רואה בחדשות באמריקה, זה התמודדות אינסופית עם דברים לא שלא יאמנו כמו מישהו שנכנס למסעדה ומתפוצץ, דם, מצלמה זזה, אמבולנס, מבזקים"
אוקיי. ואתה בפנים, שם
"לא יודע, אני לא יכול לדמיין את זה אם אני לא חי כאן. ייקח לי המון זמן להגיע ליכולות של ישראלי שחי כאן. אפילו לדעת להפעיל נשק. אתה לדוגמא יכול לשנוא או לאהוב נשק, אבל אתה יודע לתפעל אותו (לך תסביר לו  עכשיו מה זה ג'ובניק בקריה… א.ש), העובדה שכל ישראלי הולך לצבא זה פשוט מעורר בי כבוד. ייקח לי המון זמן להגיע לדרגה הזאת, שלכם. היי! אני חי באמריקה; אני יכול להיות שמן ועדיין לפגוש בחורות. אצלכם שום דבר לא בטוח. אפילו לא סיבוב בקניון."

                                ראסמי שאלה אחרונה ודי

 

תן לי איזו אגדה מתה שהיית שמח לעשות איתו משהו מוסיקלי
"אני חושב שזה היה יכול להיות ממש כיף לעשות משהו עם ג'ימי הנדריקס. איזה "וודו צ'יילד" לקינוח"
עשית גירסה לשיר של AC/DC פעם
"כן, והם אהבו את זה! אנגוס יאנג אמר לי את זה, אתה יודע מה גיליתי עם הזמן? שככל שאדם גדול יותר הוא יותר קול"
מה זאת אומרת?
"כן. הכוכבים הגדולים באמת, לא מעמידים פנים, לא משחקים אותה. דיוויד בואי בא אלי וציטט אותי בפני, פאק! זה הימם אותי. או ג'וני קאש, רעדתי מולו, וטום פאטי, ו…"
והנרי ממשיך לתת שמות, ובאמת, אפשר לחוש שהוא כמו ילד קטן שפגש את הגיבורים שלו ומופתע מזה שהגיבורים שפגש הם אנושיים. כמוהו, אני גם. אבל תמיד חוזרת אצלי השאלה האם זה בכלל חשוב שהגיבורים שלך אנושיים, האם זה נושא בכלל? למה להיות מופתע מדבר שאמור כביכול להיות אלמנטרי, זה שיש חארות שתופסים תחת לא אמור להיות ה-אמת שאליה צריך להשוות. האלמנטריות של החיים שלנו הפוכה לפעמים.
פגעת פעם במעריץ שלך בטעות?
"כן. הייתי באיראן בשדה התעופה, שלוש בבוקר. אמריקאי יחידי, וראיתי מישהו שמזהה אותי, וכל שפת הגוף שלי אמרה "עזוב אותי עכשיו", הלכתי מסביב, והוא לא הבין את זה. ואז… "אתה הנרי רולינס? מה אתה עושה בעיראק!" והתפוצצתי עליו, שאלתי אותו "אז מה? מה אתה עושה כאן!".
אוקיי, אני נותן לך חודש בישראל ואתה לא גומר בחיים.
"אולי…"

סיימנו את הראיון, לחיצת יד מאסיבית, והנרי עלה לחדר שלו. לקח כמה בקבוקים של מינרלים מחדר העיתונות, ועלה. בטח עשה כמה שכיבות שמיכה של לפני השינה. יצאתי אל הלובי וחשבתי על זוג הסלבריטי הישראלי שראיתי שעתיים קודם. איך הם לא יכולים לחיות, סתם לשבת ולדבר ולעזאזל, זה כולה ישראל. מצד שני, הנרי לא יסחוב פה שבועיים.

 

הנרי רולינס יופיע ביום חמישי הקרוב במרכז ז'ראר בכר שבירושלים, בימים שישי (בשתיים בצהריים), ומוצ"ש בתשע בערב במוזיאון ארץ ישראל בתל-אביב.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On ינואר 11, 2007 at 1:24 pm

    מי אלה בתמונה האחרונה?

  • תימורה  On ינואר 11, 2007 at 2:04 pm

    איזה יופי!

  • ה  On ינואר 11, 2007 at 3:00 pm

    אחלה ראיון. הגיע הזמן לבדוק מי זה ההנרי רולינס הזה.

  • דרור פויר  On ינואר 11, 2007 at 4:39 pm

    מצוין

  • אודי שרבני  On ינואר 11, 2007 at 11:09 pm

    תודה לכולם
    ה, מוזיקה קצת כבדה, בלאק פלאג היו פאנק-רוק, והרולינס באנד קצת יותר הבי…אם בעניין, אני מציע על התקליט
    GET SOME ANG GO AGAIN
    אבל כדאי להתחיל ביו טיוב קודם…

  • שירה  On אפריל 4, 2009 at 1:40 pm

    איך לעזאזל פספסתי את זה. תודיע אם הוא בא שוב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: