תמונה וטקסט, טקסט ותמונה (19)

                             

 

שורד מוסמך בהחלט.
לגלות זמר שלפי כל התחזיות היית אמור לגדול עליו, זה לא דבר פשוט. אתה שומע אותו בריגרסיה, מפתח סימנים לעברך, אפילו מעורר אותם מחדש; הנה פה, בין השורה ההיא לשורה  הזאת היית עושה תנועת גיטרה עם המטאטא.
קריאת טקסט מחודשת; פעולת (מטא)טא שלא הייתה- אבל הייתה צריכה להיות.
 
                                                            ****
אתה שט במי המלח של הים הגדול, של הכרך הגדול, כבר עייף מכל סגנון חתירה שאיתו שכנעת את עצמך, ואז הוא קופץ לך מאחורי ההרים. מייקל צ'פמן נעמד מולך עם הגיטרה וסגנון השירה שרק הוא יכול לבצע; מנוכר אך עם זאת מחמם, אקוסטי אך עם זאת חשמלי.    אתה יושב בסירת העץ שלך,  מתנדנד בין הגלים ושומע את המוזיקה בחניית הדרייב-אין המיימי אליה חתרת. בדרייב-אין מיימי, יש לציין, אין חניות מסומנות, יש רק רוחב אין סופי וסדרן עם פנס שמיישר אותך לקו המתאים, הקו בו תחכה לדמות שתצא מעבר להרים של סוף הים; מייקל צ'פמן יעמוד מאחורי ההרים עם הגיטרה שלו ויתחיל את העבר שלך שוב. אומנם, פוזיציית אחזקת גיטרה מסוג זה מלווה בדרך כלל בגיטרה חשמלית, אבל בסופו של יום, הפריטה, היא הקובעת; לוקחת את הזמן שלה- ומחזירה עודף באלפי מונים. פורטת.
 
                                                            ****
 
הישענות אחורה.
כשאתה מיורקשיר, אנגליה, אבל אין לך מבטא יורקשירי אתה יכול להישען אחורה; מייקל צ'פמן הוא הזמר הכי לייד באק שאי פעם תשמעו; סנופ דוגי דוג, אמן הישענותי אחר, של ז'אנר מוזיקלי אחר, לא יצליח להישען ככה לעולם. גם ג'יי ג'יי קייל  ישחק שעות עם המשענת של הכסא עד למצב שירתי כמו של צ'פמן; "דבר לא נשאר לעשות, אלא לשבת ולצפות בעננים ובמזג האוויר".
 
                                                            ****
 
קאובוי אנגלי זה לא דבר רגיל.
אתה יורה באקדח שלך, אבל אין לך אינדיאנים אמיתיים להרוג. מקסימום להציע להם תה של ארבע אחר הצהריים. לעזאזל, תמיד זה ארבע אחר הצהריים. אפילו אין לך איזה קבוצת קוצים, כזאת שמתגלגלת לידך במערבון של עצמך, או לכל הפחות מקבלת גלגול דרך מאוורר שמופעל על ידי נערת פרופס. (נערות פרופס, תמיד בארבע אחר הצהריים הן מתחילות לאסוף את הפריטים שהביאו מהבית. לעזאזל, זה תמיד בארבע אחר הצהריים).
קאובוי אנגלי שפורט על מיתרים בצורה כה נוגה קיים רק באגדות, או שזה מייקל צ'פמן.
 
                                                            ****
קודאק גוסט.
כשכותב שירים הוא גם מורה לצילום לשעבר, אז יוצאים  פריימים משפטיים. צ'פמן מצלם את המשפטים, ומצד שני כותב את הצילומים; "ועכשיו אני רואה את הזכרונות שלנו עושים אהבה במלון", שיר נוסטלגי שמגיע עם השלמה של מצב נתון עכשווי-  זאת יכולת תפיסתית של מישהו שיכול לכתוב בשני הידיים בצורה שווה. כתיבה וצילום מגיעים באקורדים מצמררים, מונוטוניים; "מאז שהלכת, את יודעת, זה הפך קשה יותר, אבל לפחות אספתי את הבדידות שלי".
 
                                                           
                                                            ****
סינגר סונג רייטר,
זמר שיר כותב.
פוטוגרפר פוטוגרפי פוטוגרפר,
צלם צילום צלם.
                       
                                                            ****
 
סוד מוחלט בהחלט.
לגלות סוד שהיית צריך לדעת אותו ממזמן זה דבר בחירתי מעכשיו; אתה לא בודק אותו עד הסוף, לא נובר בו, בזמר, אלא משאיר חלקים בלתי פתורים כדי שתוכל שוב להנות מגורם ההפתעה התמידי; " לפעמים בלילה אני לוקח הליכה איטית לעץ בו עשינו את הווידוי הראשון שלנו".
שורד מוחלט בהחלט. באופן מלא.
פעולה של הישרדות מוזיקלית.
 
Michael Chapman, "Fully Qualified Survivor", 1970
 
 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: