תמונה וטקסט, טקסט ותמונה (17)

 

                                   

הפעמון.
– איפה יש לכם מתי כספי פה בחנות?
– שם, בצד של הישראלי. איזה אתה מחפש, את זה עם הפעמון?
– כן, איך ידעת?
– כי התקליט הזה נולד בשביל שיגידו את "זה עם הפעמון".
– אה. לא, אני סתם אוהב את השירים.
(מתוך  "מציאות על פי לחנים מול מציאות על פי תמונה", הוצאת "שפה", 2015)
 
                                                            ****
הפעמונים של שנות השבעים.
שטענץ קבוע ורק הדייר משתנה; בהעברת הדירה פתקית עם שם מושחלת בזהירות, מודיעה על חילוף משמרות, ובו בזמן מצריכה התארגנות חדשה לבקשת חלב או סוכר אל מול כל דייר חדש. יש כאלו שמשנים תנועות גוף בהיתקעות הסוכר הראשונה. היותר מנוסים הולכים לקנות חבילה חדשה ופוסחים על עצמם.  
 
                                                            ****
קול קורא.
גיטרה אקוסטית, בס, תופים, גיטרה חשמלית, פסנתר חשמלי, סנטיסייזר, קולות, ויבראפון, קונגס, חליל, כלי הקשה, קלוינט- מתי כספי.
הלילה.
                                                            ****
מאחורי הצלילים.
ותוך העבודה, מה שמעניין זה מאחורי העבודה. לא רק, אבל בין היתר. דיאלוג הזכוכית של אולפן ההקלטות הופיע כבר בפתיחת השיר "זה מכבר" של אושיק לוי אותו הלחין כספי (ויכוח על אוזניות בזמן השירה), ומופיע גם כאן בפתיחת התקליט; הנה, הנה, מתי כספי מכניס את עצמו עם הגיטרה לקצב ומבקש לפני כן מנגני המיתר (אלה שסיימו לכוון) לא לנגן.
פתיחה שמתכתבת עם תהליך היצירה עליו מדבר השיר עצמו; מנגינה שמתחילה נמוך, מנגינה שמתחילה במי במול שלפניה, מאחורי הקלעים, כיוון של כלים.  
חשיבה בו בזמן, או כפתור לחוץ של הקלטה שמוביל אל החלטת עריכה, זה כבר לא משנה- גם המאחורה הוא חלק מהשיר.
 
                                                            ***
ל' ברזיליאת מתגנבת ביודעין. 
בשביל שמשהו יתגנב אליך ביודעין אתה חייב להיות בעל פנים קפואות כלפי עצמך; מתי כספי לא מניד עפעף. שחקן הפוקר הטוב ביותר של המוסיקה הישראלית, רצינות ובדיחות הדעת מגיעים תמיד עם אותם פנים; החלטות כספיתיות שמכילות קרירוּת. חדוּת. מהירות. מערבלוּת. שריקתיוּת. רגישות. נונסנסיוּת. עצבות.
 
                                                            ****
הפעמון.
תקוע על קיר בטון. סמליות של מוזיקליות; אתה לוחץ על הכפתור האדום והצליל יגיע אל היושב בבית. דיאלוג. גודל טבעי של שם היוצר, הבחנה בשם היוצר בזמן שיטוט הרחוב.  סדקים סביב. הצהרה. פה גר מתי כספי.
הכפתורים האדומים של הפעמונים של שנות השבעים.
לפעמים הם היו נתקעים והיית צריך להכניס גפרור מהצד. לחלץ אותם מעצמם, דיאלוג זימזומי של תו אחד- לא עולה ולא יורד. רינגטון של כולם (ויש שיגידו בשביל כולם).
 הפעמונים של שנות השבעים היו שדיים ללא הבדלי סיליקון; כולם אותו דבר, והכפתור הפיטמתי תמיד אדום; חרמנות מוסיקלית תמידית, כזאת ששיחקת איתה, האדמת אותה. יש המעדיפות סביב, ויש באמצע. יש המעדיפות בלחש, יש המעדיפות בנשך.
בסופו של יום, הכפתור יהיה אדום.
 
                                                            ****
 ברית עולם.
ברית עולם שנסתיימה בהספד. פזמונאי (אהוד מנור) ומלחין (כספי) של יד ביד, זה הדבר הקרוב ביותר למגרש כדורגל; גול החלוץ לא היה מתקיים ללא מסירת הקשר היא אנאלוגיה לאנשי היציע, אך מאחורי זאת יסתתר גם הדימוי הקשה יותר, המקדים יותר, זה המדבר לאנשי המוסיקה שמבינים בכדורגל, הרואים את השלב שמתקיים לפני המסירה; תנועה לשטח פנוי של החלוץ היא אשר גרמה למסירה הנהדרת של הקשר, ומצד שני הבנת הקשר של התנועה היא שגרמה לתנועת החלוץ להיות אפקטיבית.
גוף אחד. הם גוף אחד.
                       
                                                           
מתי כספי (התקליט השני), 1976
עיצוב עטיפה: דוד טרטקובר
צילום: ג'ראר אלון

                                                                                      מתוך וואלה! תרבות

 

*לעידכונים ורשימות חדשות מהאתר שלי לחצו כאן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: