מכופף הבננות (ראיון עם אורי מלמיליאן)

 
והייתה גם עוד אפשרות בה אני נכנס למשרדי הכח ושואל "מי זה פה  מלמיליאן?" בסוף בחרתי באפשרות הראשונה; נעים מאוד, אתה היית הגיבור שלי.

****
"המפורסם שישב באוטו, סימן עם הראש כאות תודה למעריץ שאמר לו משהו.
בבית, מצפונו היקשה עליו; על הבעת התודה  שסיגל לעצמו ואיתה הוא מגיב באופן דומה לכל מחמאה.
אחרי זה, כחשב על זה שפספס כמה אמיתיות,  המציא לו כתגובה  תנועה חדשה, ויצא מזה איכשהו."
 (מתוך "המפורסם, דרכי התמודדות והפנמות חדשות", הוצאת "אודי, זה לא ייצא אף פעם" 2010)

****
לא אצל 8.  כן, הוא שמע את זה אלפי פעמים; כמויות של אנשים פעורי פה עדיין  שפוכים ברחובות הארץ. עדות להארה רוחנית שעברו דרך יציע, או עץ. אבל אצל 8, כשהוא עומד מול מחמאה, מתקיים הווה שלא מוכל אצל אנשים אחרים; שמיעה, הפנמה, ידיעה שזה נכון (זאת לא שחצנות), הכרת תודה תוך ידיעה על אפשרות בגידה בעתיד, ויציאה לדבר הבא תוך נפנוף העבר.  כמו אותה תמונה רומנטית בה 8 צועד ברגל לאחר משחק בכדי לא לחלל את השבת תוך ניתוח מהלכים וחשיבה על האימון הבא בו בזמן, כך ההווה שלו, של 8. אלפי אנשים נשבעו שהם היו באצטדיון בזמן שג'ף הרסט הבקיע בגמר ההוא? אלפי אנשים אחרים, לא פנטזיונרים, ראו את 8 הולך ברגל אחרי משחק. הם מצפצפים לו לשלום, אבל הם לא יודעים על ההווה הכולל בתוכו גם עבר ועתיד. בו בזמן. טוב, בגלל זה הוא ידע איפה הכדור יהיה עוד שניה, בגלל זה הוא קורא נכון מציאות גם כמאמן.

****
חשבתי על משהו בדרך לפה (שקרן, הכנת שאלה כדי לפתוח ראיון ברגל ימין עם סרבן ראיונות), הכדורים החדשים של "נייקי",  מסתדר איתם?
"כן, הם כדורים שעפים. זה מה שרצו."
כן, אבל כשאני רואה משחק איתם הם נראים לי בלונים לגמרי. אתה בועט איתם?
"בטח, יותר קל. גם שחקנים שאין להם בעיטה, פתאום יוצאת להם בעיטה טובה. שחקנים יותר נהנים, שוערים פחות. אני בועט מ16 מטר ואני מרגיש כאילו-"
לא, אני לא מדבר על העוצמה, אלא על הסיבוב.  שהכדור יותר קל, יותר קשה לסובב, לא?
"לא. אתה מתרגל, אין בעיה גם בבעיטות עונשין."
טוב בעיטת עונשין זה אתה. תגיד, אתה יכול לאפיין שחקן על פי בעיטת עונשין שלו,  כמקדם תהליכים  
"מה, למשל אם הוא בועט עונשין טוב אז זה אומר שהוא שחקן טוב? לא. אם הוא בועט עונשין הוא לא חייב להיות גם שחקן טוב.  קח את ההפך, רונאלדיניו שחקן ענק, אבל אין לו בעיטה עונשין טובה."
בפוטבול יש שחקן שנכנס רק לבעיטה. אולי גם לכדורגל?
"לא, זה לא נראה טוב", 8 ממהר להתנער." אני לא בעד החוק הזה."
(מתוך "העיתונאי  שיישן טוב יותר מהיום", הוצאת "מחשבות פתורות. מעכשיו" ,2025)

 

 

צילום: ברני ארדוב


                                                          ****
כמאמן, מה הדבר הראשון שאתה מסתכל על שחקן?
"אם יש לו הבנת משחק. חשיבה. אם יש לך דבר כזה, הרבה דברים אתה יכול לשפר בהמשך. אם אין לך חשיבת משחק, כל מה שתשפר תמיד תהיה בעיה."
מה זה חושב? שני מהלכים קדימה?
"מהלך קדימה, איפה לרוץ במגרש, איפה הוא יקבל את הכדור. שחקנים עם חשיבה זה הדבר הכי כיף לראות."
תן לי דוגמא לדפוס חוזר ולא טוב שאתה רואה אצל צעירים שעלו לבוגרים בארץ
"אני חושב שהדבר הכי חשוב זה להיות מקצוען. כל המכלול. מוסר העבודה אבל לא רק לעשות את העבודה שלך וזהו, אלא כל השנה ואיך שהגוף שלך ואתה מוכנים לקבל את העבודה.  כל אחד צריך לבוא עם מיכל דלק בשביל ריקון ותדלוק מחדש"
אז הנה, קח תדלוק אחר: האנגלים שותים הרבה בירות ועדיין, הם אנגליה ואנחנו זה אנחנו
"אני חושב שגם משהו בגנים שונה בינינו לבין האירופאים. חסר קטע של אתלטיות שאנחנו מפספסים  במחלקות נוער."
היית  מודע לזה בתור שחקן על עצמך?
"כן, אבל מתי אמרתי לעצמי? כשגדלתי וראיתי את ההבדל כשיחקנו נגד האירופאים. תראה, גם הרבה שחקנים מתבזבזים בגלל  הזרים"
אתה נגד חמישה זרים
"כן, קודם כל, שלא יהיה זר אחד בליגה הלאומית."
באמת?
"כן."
אוקיי, קח משהו טריקי: אם היית עכשיו יעקב שחר ומפוצץ בכסף, מה-
"תלוי מה האינטרס שלי. כבעל קבוצה? כאחראי על הכדורגל?"
אתה יודע מה? אתה עכשיו אחראי על הכדורגל בארץ
"זה פספוס שיש זרים בליגה הלאומית. אין מה ללמוד מהשחקנים הזרים של הליגה הלאומית, הם מעקבים את השחקן הישראלי".
אתה מדבר בתור חשיבה של שחקן שטבועה בך, בתור מאמן?
"אני מדבר בתור מאמן שאימן בליגה הלאומית ועכשיו בליגת העל. מה טוב לכדורגל הישראלי; שלושה זרים בליגת העל, שום זר בליגה הלאומית, שיותר שחקני בית ישחקו בליגה. הנה, האולימפית, מתוך ארבע עשר שחקנים, רק ארבע משחקים בהרכב של הקבוצות שלהם. אין דבר כזה בכדורגל. אגב, שחקנים זרים? אז שיהיו עם רקורד מסוים, כמו באנגליה."
בוא תיקח קונפליקט. יש לך שחקן זר או ישראלי שהוא כבר לא צעיר וייתן לך תפוקה בטווח הקצר; במשחק הספציפי, בשנה הספציפית. מצד שני, יש לך צעיר שאתה יודע שאולי יעשה טעויות של חוסר ניסיון, אבל אתה בעצם משפשף אותו ובונה אותו עתידית.
"בליגת על?"
כן
"אם יש מצב כזה, אני מסתכל מה אני יכול להוציא מאותו שחקן. אם אני מוציא ממנו את המקסימום זה לא משנה לי אם הוא בן 16, 30 או 60."
אבל זאת לא השאלה. השאלה היא חשיבה ארוכת טווח או ניצחון בקרוב. 
"אני אומר לך. יש לי סגל של 22 שחקנים? משחקים אלה שהם הכי טובים. מבחינתי כל הסגל באותו גיל, אני לא חושב על מה יהיה בעוד חודש בהקשר של גיל. אני לא אגיד לשחקן אתה בן 35 אז לא תשחק. משבח צעיר? אני אשבח אותו בזמן שמגיע לו לשחק. אני אדע מתי לתת לו דקות משחק, מתי לא. לא משנה אם ההוא כוכב או זה צעיר."
 
                                                            ****
"היה לי זמן מחשבה של מאית השנייה אם לתפור את קובן.
 סך הכל, בנוער, הייתי תופר שחקנים, הייתי אפילו יותר גרוע;  עובר שחקן וחוזר להשפיל אותו שוב. אבל קובן, זה לא סתם; הירוקים שהוא קיבל על הפרסומת מחברת המכוניות יוצאים לו מהעיניים כמו  עדשות מגע אופנתיות של אנשי מועדונים.
"שיילך להזדיין קובן", הייתה לי מאית שנייה כשהוא בא אליי בריצה. דביל. מי מגיע בריצה  לשחקן שתקוע בפינה  של הקרן? צריך בכלל להשהות אותי כשאני עם הכדור שם בפינה.
תפרתי אותו. שיילך להזדיין."
 (מתוך "מפתקאות כיס של שחקן נוער שעלה לבוגרים" הוצאת "אודי, אומרים לך זה לא ייצא", 2012)

                                                            ****
כוכבים או סמלים (פאוזה), אני כבר אומר לך שזה לא קשור אליך אלא בכללית, צריכים להיכנס ישר למערכת בה הם גדלו אחרי הפרישה?
"אף אחד לא צריך לקבל, בוא נגיד, "כמתנה" להיות מאמן הקבוצה בגלל שהוא שיחק באותו מועדון 30 שנה, אלא רק אם הם חושבים שהוא יכול לאמן מקצועית והוא יכול להיות טוב."
בוא נצא מנקודת הנחה "היפותטית" שאתה רוצה לאמן את בית"ר. אולי אי המימוש לא לאמן אותה זה בעצם משהו טוב; אתה לא תתאכזב ותאכזב. כמו פחד מאהבה.
"תראה, יש לי דבר אחד טוב בחשיבה שלי, באופי שלי. אני לא חושב מה יהיה אם כך או כך. אני בהכח, ואני מרוכז בעבודה שלי בקבוצה כך שאני לא נותן את האנרגיות שלי למקומות אחרים כי אז אי אפשר לתפקד טוב. אני נותן לאחרים לפרשן, לדבר, אני אוהב שמנתחים אותי בסוף העונה."
אתה אוהב לצפות מהצד? אפילו בתור בנאדם. יש סופרים שהכתיבה שלהם היא גוף שלישי לא נוכח, ובכך הדמויות שלהם, אצלך זה הפרשנים, חיות בתוך סלט והם מגחיכים אותם בלי כביכול לגעת בהם  
"אני רואה שאנחנו לא נותנים לדברים להתהוות. לפני שאנחנו משלימים משהו –  כבר זכינו במשהו.  הבוגרת עשתה תיקו עם רוסיה, יש כאלה שיגידו שזה "מכובד". אני לא אוהב את ה"מכובד" הזה, אם נחשוב אחרת, רק אז אנחנו נצליח. "מכובד" אומר שאתה לא טוב. אנחנו צריכים להגיע למצב שכשאנחנו מתמודדים על משהו ולא הצלחנו בו, לא נגד "מכובד", אלא "כשלנו". רק אז נעבור פאזה ונוכל להצליח; ברגע שנחשוב אחרת, נראה דברים אחרת, ונקבל אותם. גם  התקשורת."
אבל תן לי משהו ממך, איך אתה מנחיל את זה לשחקנים שלך
"אמרתי לך, אני לא אוהב לדבר על עצמי ולא על הדרך שלי, אבל אני רק אומר לך דבר אחד: אם אני מפסיד, לא משנה איפה, אני מרגיש שנכשלתי. אני לא עושה חישובים של קבוצה של 6 מיליון מול 100 מיליון. אם אני משחק מולך ואתה יותר טוב ממני ואני הפסדתי, אני אגיד נכשלתי. חישובים של "קיבלתי רק אחד- אפס ממכבי חיפה" זה לא אני. נכשלתי. ואני מחדיר את זה בשחקנים שלי ואני מאמין בזה וזה ההבדל. אני מאמין במקצוע הזה, שמכלום אפשר לעשות דברים יפים ואותו דבר ההפך. הרי מי יותר טוב? בית"ר או הכח? בטח בית"ר. אבל כשאני הולך למשחק נגדם אני מביא את הנפש שלי לזה שאני יכול לעשות שם תוצאה."
כן, אבל ההיבט פסיכולוגי פה תופס מקום נכבד. אתה מכניס את עצמך לאמונה, לדרייב,  ולפעמים הדרייב עצמו הוא שנותן את האפקט. אנרציה
"תשמע, זה נכון, טבעי. אם אני לא חושב ככה, אני אדבר ואתה תקלוט אותי שאני רק אומר את זה. אבל אם אני באמת מאמין לזה, מבפנים, אז אני גם מתנהג אחרת."
מה בא קודם לדעתך: האמונה ואחרי זה הדיבור או הדיבור שמפעיל את האמונה
"אתה לא יכול לדבר בלי האמונה. איך יוון לקחו  את אליפות אירופה? ודנמרק גם, אותו דבר."
תרשה לי לחלוק עליך. הנה בדיוק שתי דוגמאות הפוכות של אותו מטבע. יוון האמינו, התאמנו, הזיעו. דנמרק, כמה שנים לפני זכו אולי בגלל שהגיעו לטורניר בו לא אמורים היו להשתתף בכלל, מנטלית, באו ממקום אחר. דנמרק שיחקו כמעט רק בשביל הכיף שלהם. הנה לך שתי דרכים להצלחה.
"זה לא משנה. הם זכו? אפשרי? אז הנה."
אז בסדר, בוא ניקח את זה צעד אחורה, בוא ננסה לעלות כביכול על מתכון מנטלי להצלחה. חוסר התכוננות כהתכוננות כמו דנמרק מדבר אליך כאופציה לפעמים?
"מה יהיה יהיה?"
בערך
"לא, אני לא אהיה במקצוע הזה. אני לא אלך למשחק ואגיד שהוא לא בתוכניות שלי. אני לא רוצה להיות בליגה שבה אני מחלק אותה לחישובים כאלה."
דיברנו על "נצחונות מכובדים", הסתפקות, וחינוך. זה מוביל אותי למשהו שאני רואה אצלך.  אתה שם דגש יותר על מה שלא עבד מאשר על מה שעבד. כמעט "דווקא".
"לפעמים ניצחתי משחק אבל בעצם לא ניצחתי אותו, אתה מבין? בניצחון דווקא אתה חייב לשים את הדגש על מה שלא עבד. מגן עשה טעות ומהטעות הזאת לא קרה כלום. אותו מגן, לא יודע שהוא עשה את הטעות הזאת כי לא הפסדנו, לא קיבלנו גול."
אבל נראה שאתה עושה את זה לפעמים בשביל להוריד אל הקרקע ומהר. יש קבוצת  מאמנים שבאוטומט שמים דגש על הרע, כמעט בפרנויה  
"אני לא מדבר על אחרים, אבל הסיבה שאולי זה כך היא שאנשים צריכים לדעת איך להתנהג,  בתקשורת עושים פה חגיגות מכל ניצחון. קח את הכותרות של תחילת העונה, ולא תדע מי האלופה."
אתה מהמאמנים שעושים אימון כושר בהתאם למשחק שהיה? זה מעגלי, כי אחרי הפסד אימון הקריעה הוא בגלל הפסד, ואחרי ניצחון הוא להראות שאסור לקפוץ מעל הפופיק
"לא. תוצאת המשחק לא משפיעה. אני אבוא עצבני אחרי הפסד, אבל האימון לא ישתנה. כאילו לא היה משחק."
ועכשיו, אחרי שנים, ופרספקטיבה של מאמן. הקטע עם קשטן בו הוא לא הלביש אותך למשחק, היום אתה יכול להגיד-
"צדק."
גם אז חשבת ככה?
"גם אז. הוא אולי היה צריך להגיד לי לפני, אבל הוא צדק."
אז בעקיפין אתה מודה שעשית שביתה איטלקית
"לא התאמנתי טוב. אני יודע שלא התאמנתי טוב. מאה אחוז."

                                                            ****
 "שדרן הטלוויזיה של כדור הארץ החמיא על הבעיטה השמאלית של השחקן עם הרגל הימנית; "וזה עוד ברגל החלשה שלו!", התלהב. באותו הזמן, שדרן הטלוויזיה של כוכב הלכת בעל השם המוזר, "אלמנטרי" (אותו שואף כדור הארץ לפגוש בהצלבה), כבר עבר לתיאור המהלך הבא."
(מתוך "אלמנטרי רק אצל הווטסונים", הוצאת "ווטסון" 2015)

 

****
אורי נהנה בהכח. מרגישים את זה. יש לו את הפינה שלו ונדמה שהוא יכול לעשות את מה שהוא הכי אוהב: לאמן בשקט. מפצחי גרעיני הכדורגל אוהבים חידות סלון של מחצית נוסח "אתה זוכה בגביע העולם, תמורת זה שאף אחד לא יודע על זה. רק אתה". אם אורי היה מקבל שאלה מהסוג הזה,  נדמה שהיה מסכים.
אתה בעצם בעל הניסיון בהכח. יש לך חופש פעולה ונראה שאתה מרוצה פה. 
"אני נמצא פה שלוש שנים וזה תענוג. אין פה תקציב גדול, אבל מילה זה מילה, כבוד. האנשים שנמצאים בקבוצה הזאת זה תענוג. היו"ר, המנהל המנכ"ל. כולם."
נבנית מגמה שהיא "אורי מלמיליאן עקשן". קח, תפריך
"קודם כל להיות עקשן זה טוב. ברגע שאתה לוקח משהו ליד ואתה מאמין בו אתה הולך איתו, אבל אם תהיה הפכפך בלי דרך זה לא טוב. עוד דבר: כל מי שעובד איתי יודע כמה אני "עקשן".  אני יושב עם היו"ר, העוזר, מאמן הכושר, מדברים. הם שותפים מלאים איתי  אבל אני זה שקובע את ההרכב. הקטע המקצועי הוא עלי. עקשן? זה מצחיק אותי."
תגיד, למה אתה בעצם לא אוהב להתראיין?
"אתה אף פעם לא תדע איך הכתבה תצא, אתה אומר משהו ואחר כך זה נשמע אחרת, אבל הכי אמיתי? אין בזה כלום. הייתה כתבה, מקשקשים; לא רואים מי כתב, מה כתב. אני אוהב דברים שתורמים. למישהו. למשהו. עוד פעם "איך היה המשחק?" ראיתם, אז בשביל מה לדבר?"

                                                            ****
בדרך הביתה חשבתי על זה שהיום, עם עידן המחשבים, משפט כמו "עם עיתונים עוטפים דגים", גם הוא, כמו הראיונות עצמם אותם המשפט מבקר, יהיה בקרוב לא רלוונטי. המוני דגים ימחצו על ידי מחשבי לפטופ, יפרפרו תחת מקשים וימכרו באינטרנט קפה. בעטתי באיזו אבן והיא חזרה לי במסובבת, היא חיכתה לי שוב כמו משפט סיום של כתבה שהיה מוכן מראש.

 

(פורסם "בהעיר" עם שינויים)
עוד ראיונות:

עמיר לב

אריה אליאס

יצחק קלפטר

יובל סמו

אריק קאנטונה

 

לעידכונים ורשימות חדשות מהאתר שלי לחצו כאן
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בועז כהן  On אוקטובר 20, 2006 at 5:53 pm

    מלמיליאן שיחק בבית"ר ירושלים ולמרות שהייתי ונשארתי אוהד שרוף של מכבי תל אביב, מלמיליאן היה אחד שאהבתי למרות ששיחק בקבוצה זרה ומתועבת

    השער שלו מול הפועל בית שמש בשמינית גמר גביע המדינה הוא השער היפה ביותר שראיתי אי פעם בחיי, וראיתי לא מעט גולים מדהימים.

    היה זה גול שהובקע לאחר שמלמיליאן הקפיץ על הרגל 5-6 פעמים, כשהכדור באויר, לא נופל על הארץ, והוא מקפיץ אותו מעל שחקני הגנה של בית שמש, ומכין לעצמו וולה, ובסוף מביא אותה מהאוויר, אל הפינה הרחוקה של השער.

    גם בעולם לא הובקעו שערים כאלה מעולם. זה היה הכי שער של שכונה. שער מלמיליאן.

    ואורי..הוא גם היה השחקן הכי הגון שראיתי על המגרשים. שחקן שלא מקבל צהובים אף פעם.

  • אודי שרבני  On אוקטובר 20, 2006 at 6:11 pm

    בועז,
    אחרי הראיון, כשביקשתי ממנו
    שיזרוק לי אסוציאטיבית שער שלו
    שהוא הכי זוכר הוא באמת הזכיר את השער הזה

  • בועז כהן  On אוקטובר 20, 2006 at 7:27 pm

    וראיתי אלפים רבים מאוד של גולים, כולל כאלה מופלאים שהבקעתי בעצמי
    (-:

  • אבנר  On אוקטובר 20, 2006 at 10:32 pm

    חייבים לבקש מהטלוויזיה שישדרו אותו מדי פעם, רקב בשביל שנאמין שבאמת זה קרה.

  • בועז כהן  On אוקטובר 21, 2006 at 8:24 am

    זה היה גול ענק לא פחות מהגולים האלה פה

  • Tman  On אוקטובר 21, 2006 at 1:46 pm

    מאד מאד אהבתי את הרשימה. גם בתור אוהד הפועל ת"א היתה לי תמיד הערכה למלמיליאן.
    נורא מעניין לקרוא ולהבין אותו כחכם זן יהודי שורשי

  • קשטן אפיפיור  On אוקטובר 21, 2006 at 4:01 pm

    רק עורך אידיוט, שלא מבין דבר וחצי דבר בעיתונות, יערוך ראיון כזה ולא יביא אותו לקורא כמות שהוא.
    אודי, תמשיך ללמד אותם איך עושים את זה.

  • אודי שרבני  On אוקטובר 21, 2006 at 4:16 pm

    אבנר ובועז,
    וואלה צריך באמת לפשפש ולהוציא את הגול הזה מהארכיון. יש גם גול של עודד מכנס דומה אם אני זוכר נכון
    TMAN,
    תודה על התגובה
    קשטן אפיפיור,
    העורך לא אדיוט, (למה לקלל) הייתה בעיה של מקום, ירד מה שירד, וזה לא בידי. חבל לי על כמה דברים (למעשה- חבל לי מאוד בעיקר על פיסקת הסיום והפיסקה של השדרן מכוכב הלכת "אלמנטרי") אבל בשביל זה יש את הגיבוי פה.

  • מראדונה  On אוקטובר 21, 2006 at 5:51 pm

    "בעטתי באיזו אבן והיא חזרה לי במסובבת, היא חיכתה לי שוב כמו משפט סיום של כתבה שהיה מוכן מראש"
    אין דברים כאלה בעיתונות הישראלית. יישר כח שרבני.

  • דואל  On אוקטובר 21, 2006 at 8:35 pm

    איכשהו פספסתי את זה בעיתון. מזל שאתה גם כאן…

  • בועז כהן  On אוקטובר 22, 2006 at 11:10 am

    לדעתי – אורי מלמיליאן ובני טבק היו גדולי השחקנים הישראלים בכל הזמנים, לא רק בזכות הגולים הדגולים והווינריות – אלא גם מפני שהיתה להם אישיות נדירה.

    טבק ומלמיליאן היו שני שחקנים הוגנים והגונים, שלא רק כסף היה לנגד עיניהם, אלא טובת הקבוצה. שחקנים שבמו רגליהם וראשם הביאו תארים ושערים מרהיבים, ותמיד היו גם – ובעיקר – בני אדם נהדרים.

  • אודי שרבני  On אוקטובר 22, 2006 at 2:41 pm

    תודה מארדונה, תודה דואל וגם לבועז שוב
    אגב, לא מזמן עבדתי עם בני טבק ומחלקת הנוער שלו- כתבתי סרט (עכשיו בעריכה) והיה מאוד נחמד לעבוד איתו, בנאדם על הכיפאק
    כמובן הרביעיה שלו נגד ליברפול…

  • באטיגול  On פברואר 15, 2007 at 4:08 am

    אחד הדברים המרתקים במלמיליאן זה שהשם הזה נכנס חזק לסלנג הישראלי. מאז "כל אוקטן – מלמיליאן" של הגשש ועד היום צעירים משתמשים בזה. אין הרבה תקדימים לשם משפחה שנכנס ככה עמוק לתוך שפה ולפעמים כיף להשתעשע בעניין הזה עם שמות משפחה אחרים. כמו לדוגמא: "בואנה קניתי אתמול ענבים בשוק הכרמל, כל אחד – שרבני"

  • אודי שרבני  On פברואר 15, 2007 at 12:01 pm

    באטיגול, מה נותר להגיד?
    -)

  • רועי  On פברואר 28, 2007 at 4:57 pm

    ראיתי אתמול והיום אני יראה את המשחקים של הטורניר ותיקים אני כולה בן 17 ככה שלא יצא לי ממש לראות את מלמיליאן ! חוץ מקטעי וידאו קטנים מאוד
    הכול היה רק סיפורים ממבוגרים
    אתמול עם כמה שהוא זקן ! הרגשתי את המנהיגות שלו את הכישרון שלו ! ובאמת התאהבתי בשחקן ! פשוט מלך אמיתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: