כנראה שלא ידעתי שכן, אז שהעורכת של מוסף יום הזיכרון של העיתון ההוא שאלה אם יש לי נסיון בשכול אישי

                 ותמיד במוסף יום העצמאות שואלים מיהו ישראלי/ אודי שרבני

הוא  שוב חשב על זה  שהוא עושה רטרוספקטיבה על עצמו. לפעמים שאל  את עצמו אם יש משהו שחצני מזה.  על זה, לא הייתה לו תשובה. 
 
                                                                                                                      
                                                          ****
 
הבקרים של יום הזיכרון זה בלומפילד אחד גדול. אנשים רצים להספיק את שריקת הפתיחה, ובמוספי יום העצמאות כבר מוכנים עם התשובות של האנשים ברחוב ל"מיהו ישראלי".
"ישראלי הוא מי שמגדיר מיהו ישראלי", הוא היה עונה  להם אם רק היו שואלים אותו (תמיד בימים כאלה היה מחפש עיניים של עיתונאים ברחובות העיר, מאלה שעושים סקרים מסוג זה),  אבל כמו במקרים אחרים, הוא נשאר רק עם תשובות. כיסיו היו מפוצצים בתשובות, בעיקר בליליות, אז היה מזיע מעודף אפשרויות בהן כבר לא יכול  היה לברור.
כשהיה ילד, היה מתחיל להסתרק שתי דקות לפני הצפירה, ואז, כשהיא הייתה עולה מהחורשה שליד הבית-ספר, המסרק היה נשמט ממנו ותופס אותו לא מוכן. היום, כשכבר אין לו כל-כך שימוש מסרקי, הוא מכוון שזה יתפוס אותו באמצע הנסיעה, אפילו לא עוצר לפני זה ומחכה מחוץ למכונית; נוסע, ואז מקבל את זה ככה פתאום. הוא היה רוצה להגיע למצב הפתעתי, כמו שפעם.
קריית שאול כבר עמוסה מכל הצדדים. אפשר לנסוע דרך המשתלות, אולי לקצר דרך איפה שהיה פעם "איש הציפורים", אבל עדיף לשים את האוטו על איזה אי תנועה וללכת ברגל.
מה שטוב בימי זיכרון ושאר ימי חנייה קולקטיבית, חשב לעצמו בזמן שזרק את האוטו על אחת המדרכות, זה שהחולירות לא נותנים דוחות. אם הם היו חושבים על זה טוב-טוב, הם היו רואים שהם סתם יוצאים טמבלים; הם צריכים להחליט פעם אחת ולתמיד אם הסיבה לחנייה לא חוקית   רלוונטית או לא. הרי אם הם היו נאמנים לעצמם ולא נותנים לשכול קולקטיבי לקבוע  דוח חנייה, הם היו מאמינים לו על הסיטואציות האחרות בהן  באמת התכוון לכך שהפקח/שוטר הוא יקר בפתקים המוצמדים   לווישר מכוניתו בזמן שפירק שכורות. לפי דעתו, אסור לעשות איפה ואיפה בין יום זיכרון  לסיבות אחרות.

                                                              ****
הוא צריך לקפוץ בין שני קברים. הוא לא יודע את המספור שלהם, אבל  יודע את הדרך- יש מדרגות שמפצלות. הוא מגיע אל האחד, ומתנצל בפני האחר (כל שנה הוא מחליף סדר למען הלויאליות) שהגיע  אליו שני. לפעמים  משכנע אותו (או את עצמו, הוא לא יכול להוכיח זאת) שהוא לא צריך להתרגז שהוא השני שהוא בא לראות אותו, שהוא בכלל צריך להרגיש טוב עם זה, שהוא בעצם הפינאלה. הוא מקפץ בין שניהם כמו שהוא  עושה עם השלט רחוק בשידורים ישירים מאוחדים; תמיד ערוץ מסוים מקדים את האחר בכמה מאיות השניה, "אני חושב שקוראים לזה סינכרוניזציה", תמיד אמר ולא בדק (מושגים פתוחים היוו בשבילו אימון מוחי, לכן לא טרח לבדוק).  הוא  אוהב לראות איך  'אל מלא רחמים' של אותו אדם משיג את עצמו. הוא נזכר  שפעם, במשחק של מכבי, הקול של יורם ארבל הקדים כל שלשה של ג'מצ'י ואנשים  התרגזו כי "זה פותח  עין על הזריקות". אז, הוא לא ידע מה זה סינכרוניזציה.
הפנים של ההורים מסבירי פנים יותר ויותר בכל שנה. הם תמיד באים לקראתך, נותנים לך להרגיש בנח. זה אפילו גובל בהתנשאות. הפנים של זה ששם לב לזה מתחפרות יותר ויותר בכל שנה.

                                                             ****
אמרו שרני מהקבר הראשון, צעק שזה לא בסדר שמצטלמים לפני העלייה למוצב, שזה עושה מזל רע. הוא חשב על זה שאם הוא היה שם עם אותו רני על המוצב,  הוא היה צועק   "יאללה, צילום אחרון" בשביל לשבור את הגורל, בשביל שיצא EVEN.  מן הסביר שהיו אמורות להיות כמה בחורות שהיה מסדר לרני עם הלוגיקה הזאת  שלו, אז כן, בטוח שלא היה קורה כלום. 

 

                                                             ****
 
הוא לקח עוד שלוק מהמינרלים שחילקו בכניסה, נשען אחורה על הגדר, ובדק אם שם את המדבקה בצד שמאל. מצחיק אותו שלפעמים יש כדורגלנים ששמים גול ובמקום לנשק את הסמל של האגודה הם מנשקים את הסמל של החברת בגדים. "אבל אולי הם עובדים על כולנו,  עושים פרסומת סמויה בלי שאנחנו יודעים. אולי הם חכמים יותר מכולנו", אמר, ושוב לא היה מי ששמע אותו. 
 
                                                         
                                                            ****
 
אבא של תומר מהקבר השני, מעדיף ללכת לטקסים של הבית- ספר. יותר נח לו שם, פחות צפוף. הוא גם שונא להיות מובך בשביל הפרצופים שבאים לחזק אותו; איך הם כל הזמן הולכים על ביצים. אחרי שתומר מת, הוא פתאום גילה את החיים, הוא אפילו חייך יותר. כולם קיבלו את כל השיגעונות שלו אחרי זה.

 

                                                            ****
הוא חשב על זה שהוא היה רוצה שמישהו ימות כבר, מישהו ממש קרוב.  לגמור כבר עם החרא הזה, לעשות וי ולגמור עם העניין הזה.  כמו בכל שנה בקריית שאול, הוא חיפש את  ארל'ה, המורה להתעמלות, כל שנה פילל שיפגוש אותו עם  לחיצת היד הזאת שלו. היא כל-כך חזקה, שהיא מורידה ממנו את הכל המחשבות האלה.
כבר שנים שהוא לא קונה עיתונים ביום העצמאות. זה מרגיז אותו שהם כבר יורדים לדפוס ביום הזיכרון, שהכתבות מוכנות כבר לפני כן. "אם היה לי עיתון", חשב,  "לא הייתי מתחיל לעבוד עליו דקה לפני יום העצמאות". 
 
 
                                                  
 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מוסכניק אלגנטי  On ספטמבר 27, 2006 at 12:11 am

    גאון אתה אני ואתה עוד נעשה דברים גדולים" ביחד!"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: