סושימי

בערך שבוע אחרי שנהייתי מפורסם, הלכתי לבית-אריאלה לגנוב את הכתבה עליי.
נכנסתי לספריה הגדולה, עם חשש גדול שהעיתון עדיין לא הוזן למאגר, ועוד יותר מזה; עם חשש שאיזה זקנה עם שריר יד אחורי מתנפנף, מאלה שמטפלות שם בעניינים, תעלה עליי. היא תגיד משהו כמו: "עבר רק שבוע, העצה הכי טובה בשבילך זה ללכת לפחי-זבל. יש שביתות בעירייה  עכשיו, אתה יודע. רגע, אתה לא ההוא?"
 לא.
קיפצתי בין סטודנטיות בלי נעליים, כאלה ששוכבות על השטיח בחיפוש ארכיוני, ובין זקנים קמצנים שקוראים עיתון עם אטבי-כביסה, ומצאתי את הכתבה עליי.
אני יודע שהיום עם כל האינטרנט הזה, אפשר להיכנס לארכיון לקרוא את הכתבה, ואפילו לשמור אותה, אבל אני ומחשבים זה לא משהו; קבצים, תיקיות, לא מבין בזה. אני יודע רק דאבל-יו דאבל-יו דאבל-יו. חוץ מזה, אין כמו דף אמיתי. שיהיה משהו לאורחים.
פתחתי את הכריכה של "ינואר-02" , דיפדפתי לכתבה עלי, והתחלתי לגזור אותה תחת כל מיני שיעולים ואפצ'ים לסינון הרעש. בדקתי שאף אחד לא מסתכל , הכנסתי אותי לתחתונים, ויצאתי החוצה.
מה הם צריכים אותי שם בבית-אריאלה? כתבה עליי, זה מה שיעשה את ההבדל? חוץ מזה היום יש אינטרנט וכאלה.
אני לא מאלה שמשתנים בגלל פרסום, אני. אני, יבוא לי מישהו באמצע הלילה, יבקש חתימה- אני גם אקדיש לו אותה. והכל בחיוך, למה מה קרה? אני לא כמו החננות האלה, שפתאום השתן עולה להם לראש. סושי-שמושי, אני אוכל עם היד, תשב מולי קלאודיה שיפר- אני אוכל עם היד.
 
את כל הפרסום קיבלתי האמת די בפוקס. אני "ההוא מהשריפה". סתם שריפה. לא פיגוע ולא מחבלים. רק שריפה. פעם, זה היה יותר נחשב: "שריפות". אני שוקל להחזיר את הטרנד של הירואיות "מצילי השריפות". היום, עם כל הפיגועים, קצת נדחקנו. הם, "מצילי הפיגועים", יכולות להיות להם כוונות פוליטיות בהצלה שלהם, אנחנו מצילים נטו. מתי בפעם האחרונה ראיתם בתוכנית אירוח מישהו משריפה?
באמת שאכלתי סושי גם לפני זה, אבל אני לא אשם שאנשים עושים אחד ועוד אחד. אני מחרבן וואסאבי כבר שנים, אבל תמיד איכשהו, מישהו בא וטופח לי על הכתף: "נהיית בן-אדם, הא?". זה תמיד באמצע הביס של הטמאקי סלמון-סקין, זה אף פעם לא בניגוב של הסויה.  הם טופחים לי תמיד שזה תקוע בפה. אני עם אצה ירוקה בפה, והם טופחים לי. אפילו לא נותנים לי להבהיר שאכלתי סושי גם לפני השריפה. שנייה, תן לבלוע.
השריפה תפסה אותי בדיוק שחזרתי מהסופר עם הקניות. ירדתי בירידה מהשער האחורי של בית הספר הישן, והתכוננתי לעוד יום שישי. בנוסף לכל העיתונים הרגילים, קניתי גם "הארץ". עכשיו כש"העיר" מגיע ביחד איתו, אז למה לא? במילא אני קורא "העיר", אז שיהיה.
לקחתי שמאלה, ופתאום ראיתי איזה בלונדינית שצועקת "שריפה! שריפה! הצילו", ישר חיפשתי אנס. פעם ראיתי תוכנית לימודית שאומרת שעדיף לצעוק "שריפה" במקום "אונס", אז חיפשתי אנס.  היא הייתה יחפה, שערה סתור, והיה לה פטמות  כאלה, מן ענבים חומים  שצצו מתוך גופיה לבנה, אז ישר חיפשתי אנס. לא היה. דווקא שווה זיון.
רצתי אליה וניסיתי להרגיע אותה, אבל היא הייתה בהיסטריה. "הילד שלי בפנים! הילד שלי בפנים! תצילו אותו!" נכנסתי קצת ללחץ, היא  דיברה ברבים, אבל  אני הייתי היחידי שם.
"תחזיקי את העיתונים, אני נכנס", אמרתי לה, והורדתי חולצה. עכשיו שיש לי קעקוע חדש, זה מתבקש. בשביל מה עשיתי אותו, אם לא למצבים כאלה?
הבלונדינית חטפה לי את העיתונים מהיד, והתחילה לצעוק עליי, "מה עיתונים עכשיו? הילד שלי בפנים, תכנס כבר!"  בת-זונה, אני עושה לה טובה, ולא רק שהיא לא שמה לב לקעקוע שלי, היא עוד צועקת עליי. כושיליאמאשלה. 
עליתי במדרגות לדלת הראשית, ונכוותי כמו אדיוט מהידית. בעטתי בדלת, ומיד לקחתי צעד אחורה, כדי שהלהבה לא תכבוש אותי (היא לא הייתה בכלל).  נכנסתי פנימה.
 העשן שטף את כל הדירה, והתחלתי להשתעל את כל הקאמל של אתמול. עכשיו אני באמת יודע שאני צריך להפסיק לעשן.  אם משרד הבריאות היה מראה פרסומות עם שריפה, ממזמן כבר הייתי מפסיק לעשן.
כיסיתי את פניי וקיללתי כל רגע שנתתי לה את החולצה. פאקינג קעקוע. אם הייתה לי החולצה, הייתי לפחות מכסה את הפה. לקחתי חזייה שחורה שהייתה מונחת על אחד  הכסאות  במטבח, והצמדתי אותה אל הפה.
מהחדר השני שמעתי בכי של ילד קטן על רקע מוסיקת בוסה נובה. יש לה טעם למוסיקה, לבלונדינית הזאת, בוסה נובה על יום שישי זה טוב. גם אני רוצה אשה כזאת, התססתי את עצמי כמו שאני תמיד עושה במצבים של רגשי נחיתות, ובהנף יד דפקתי בוקס בתמונה שעמדה על השידה. היא עומדת שם מחובקת עם איזה פוץ, כנראה באיזה טיול של המשרד שלו. אדיוט, איפה אתה כשהבלונדינית שלך נשרפת. 
העשן הלך ונהיה יותר כבד, דבר שגרם לי להצמיד יותר ויותר את החזייה שלה אל פי. לקחתי את החלק התחתון שעובר מתחת לפיטמה ושאפתי את הזיעה שלה עמוק. בלונדיניות לא מתות, הן רק מזיעות פחות חמוץ. (וזה טעים גם).
השריפה לא הייתה מי יודע מה גדולה. אל הילד יכולתי להגיע צ'יק-צ'ק, אבל  ניגשתי אל אחת המגרות, והתחלתי לבדוק את הבית של מי אני מציל בעצם.
דיסק של דין מרטין- יפה.
פלאסק עם ג'יימסון- יפה.
עוד תמונה של חיבוק- מהר לפח.
נעלי עקב אדומות- יפה מאוד.
טייץ נמר- מה את מטומטמת?
קובץ סיפורים קצרים- פאנצ'ליינית.
מגזין THE FACE ישן- יאללה יא סנטימנטלית.
סך הכל, טוב. בוא נאמר שאת הטייץ נמר היא לובשת בפרצי רגש של הפוך על הפוך, אז היא בסדר. היא אפילו יותר מבסדר. שאפתי מהחזייה החמוצה, והלכתי
להוציא את הילד הזה, לא לפני שלכלכתי את עצמי עם קצת לכלוך של כבאים. ככה, בשביל ההירואיות.
יצאתי משתעל קלות, עם הילד על כתפי, וחזייה שחורה בפה. גם על המצח של הילד שמתי קצת שחור של גחלים; לפני שהרמתי אותו, העברתי לו יד על הראש.
ירדתי במדרגות מתנשף ומשתעל, וקיבלתי בלונדינית (סוף-סוף) בוכה שרצה לעברי. היא לקחה את הילד מהכתפיים שלי וחיבקה אותו חזק. 
"אין-אין, אתה הגיבור שלי", היא אמרה לי, ואני החזרתי בתנועת ביטול. "אתה גיבור", היא המשיכה, "אין-אין, אני לא יודעת איך להודות לך."
"די, סך-הכל עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות", החזרתי לה בסגנון יבש. "וחוץ מזה", הוספתי,  "מה, לא חבל על הילד?" הבלונדינית צחקה. זה שבר אותה, איך שאני לוקח נושא רציני, נפש חיה, את הילד שלה, ומתייחס אליו כאילו הוא איזה מערכת סטריאו או משהו כזה, שהצלתי.
עם השנים אימצתי לי את הסגנון הזה, את הקאובוי האירוני. הן חושבות שאני פאתטי, עד שאני נותן לי עקיצה. וואו! פתאום יש תפנית. יש למה להישאר. אני מהלך על שטח אפור של… טוב, לא משנה.
מכבי האש נכנסו בינתיים אל הבית של הבלונדינית, ויצאו אחרי חצי דקה. "הכל בסדר", צעק הכבאי מלמעלה, וסימן עם האגודל למעלה.
הבלונדינית חייכה, והוסיפה "אין-אין". חייכתי חזרה. ברקע רץ איזה מישהו ושאל אם היא בסדר. היא אמרה שכן, והם התחבקו.
האמת שהוא שבר אותי. בקוביות בראש היה לי מסודר שהבעל שלה יהיה איזה חננה. תמיד  יש שם חננות שמקדימים אותך בחצי שעה, אבל במקרה הזה הוא נראה טוב, הבן-זונה, לא כמו בתמונה שעל השידה.
"מממ… העיתונים שלך", הבלונדינית לא שכחה, והוסיפה "הופה, 'הארץ', יפה-יפה". בימים כתיקונם, הייתי אומר לה שזה רק בגלל שעיתון "העיר" מגיע בפנים. זה היה שובר אותה, איך שאני לא נגרר לפלצנות שנפלה לי במתנה, אלא עושה מהכנות שבי קטע. עם השנים אימצתי לי את הסגנון הזה, אני מהלך על שטח אפור של… טוב, לא משנה. 
 הסתכלתי על החננה לשעבר, אמרתי לו שישמור על האשה שלו, ושהיא "חומד". לא יודע מאיפה יצא לי ה"חומד" הזה, אבל זה בטח בשביל להראות שהבלונדינית הזאת לא עושה לי כלום. אחרי הכל, אין לי סיכוי נגדו. לקחתי את העיתונים, הסתובבתי, והלכתי. בדיוק גם הייתה שקיעה, אז זה התאים.
"רגע, שנייה", שמעתי את הבלונדינית מאחוריי, "אני באה איתך".
 הסתובבתי אליה  וצחקתי. ככה ישר, בלי פאוזה של עיכול.
"למה אתה צוחק?" היא הסתכלה עליי מבועתת.
"למה אני צוחק את שואלת?"
 "כן, למה אתה צוחק", החננה לשעבר הצטרף.
"גם אתה? ומה אתה רוצה?" הסתכלתי עליו והוספתי תנועת יד סיבובית. הוא לא ענה.
"את לא חושבת שזה קצת קיטשי הקטע הזה?" שאלתי אותה, "זה יותר מדי תסריטאי, על גבול הפתטיות. אל תגידי לי שאת רצינית."
את הבלונדינית זה  לא סיפק. היא הייתה כנראה באמת רצינית, ולא סתם רצינית, אלא כזו שמחכה לתשובה,  ובטח לא מעניין אותה כמה סרטים הגיבור שלה הקיא.
 לקחתי שנייה קטנה, שיחקתי עם הנעל בחול אני חושב, ויישרתי מבט.
 "למה אני צוחק את שואלת? אז אני אגיד לך.  זה השטיקים שלי, הם כל הזמן מצליחים. עכשיו זה משעשע אותי, אבל עוד מעט זה כבר ימאס עליי, אני מרגיש את זה. תגידי תודה שתפסת אותי בשלב של המשעשע."
הפעם לא חיכיתי לתגובה, פשוט הלכתי משם, השקיעה עדיין לא הסתיימה, ורציתי להספיק ללכת לתוכה.
                                                            ****
היום כששוטרים מוותרים לי על דוחות בגלל שאני "ההוא מהשריפה", אני לא מוותר להם.   סך הכל, עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות. הייתה שריפה, באתי, הצלתי, הלכתי.
 האמת שגם שחזרתי לחומוס. סושי רק ב-take-away. אני לא יכול שהם טופחים לי על הגב; "נהיית בן-אדם הא?". 
 
 
 
 
 
ציון לשבח,תחרות הסיפור הקצר, "הארץ" 2003
                                                                               
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: