ארכיון חודשי: אוגוסט 2006

הבלוג של שמעון פרס? (פורסם לראשונה ב6 לאוקטובר 2003)

 

                                                עפעפיים
מין: זכר

מלאו כאן את כתובת ה-email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי                                                                      
שלח                                                               

 

                                                                                                     

 

 

                                                                                                     אתמול הייתה לי יום הולדת

                                                                                                                             להמשך הרשימה….

                                                                                                    

                                                                                                      אמא שלי לא ערבייה, באמת!

                                                                                                                               להמשך הרשימה…

 

                                                                                                    ניסיתי להתקבל ל"רשימות", ברוכין

                                                                                                     עוד לא חזר אליי

                                                                                                                               להמשך הרשימה…

הצטרף כמנוי SMS
בטל מנוי SMS

RSS (הסבר)

ארכיון:

                                                                                                                       

 

                                                                                                                          רשימות אחרונות
10/20039/2003                                                                                              שלום-שלום

                                                                                                                       אני אנצח בסוף

                                                                                                                        כן-לא

                                                                                                                        סוניה

 

 

                                                                                                                       בלוגים שאני קורא

                                                                                                                      אייזק

                                                                                                                      אבידגדור ליברמן

                                                                                                                      יגאל עמיר

                                                                                                                     אלון מזרחי

לינקים

צ'ט של תפוז (ערבים ויהודים)   

עיתון אנשים

 

ציפורה (העיר)

 

אתר הסקס של ענת (ז'אנר עפעפיים)


 

תמונה וטקסט, טקסט ותמונה (5)

 

 

                
                

  

ואז ג'ימי פייג' הוציא את הלס פול.
זאת אומרת, זה לא היה חד כמו שכולם חושבים; הייתה הדרגתיות בעניין החלפת הגיטרה, במעבר מהטלקסטר החומה [1] עם הציורים הירוקים אל הגיטרה האחרת, שתזוהה איתו יותר.  זה גם לא היה איזו הצהרה נוסח קלפטון[2], אבל זה היה בדיוק כמו לד זפלין עצמה; הם לא קמו פתאום, הם היו לפני זה "ציפורי החצר החדשים", שהתבססה על "ציפורי החצר" שפייג' סגר אותה כגיטריסט השלישי שלה, אבל למה להרוס משפט כמו "ואז ג'ימי פייג' הוציא את הלס פול"?
 לס פול, קשת של כינור ופדל ווא-ווא. בום.
צפלין[3] עמוס באינפורמציה שרוצה להתפוצץ על העולם, צפלין עמוס ברוברט ג'ונסון, ווילי דיקסון, אלביס, אוטיס ראש, סוני בוי וויליאמסון, צ'אק ברי. צפלין שמשקיף אבל מתפוצץ בו בזמן;  בלון מלא מים שנזרק לא על ידי הילדים הרעים של השכבה, אלא כזה שנזרק על ידי ילדים שמעריצים את השכבה מעל, שכבר זרקה אותו; הם עושים את זה רק אחרת, בצבע שונה, ביד אחרת, צפלין מעופרת[4] שמייצר  מציאות חדשה; בלוז הוא רית'ם אנד בלוז הוא פולק הוא הבי מטאל הוא רוקנרול הוא לד זפלין.
 
                                                             ****
משקרת, מרמה, פוגעת- זה כל מה שאת עושה.
"מסתובבת עם כל אחד בעיר,
זורקת אותי, חושבת על מישהו חדש.
כל הזמן אותו דבר, משחקת את המשחק שלך,
משגעת אותי, הצרות יבואו אלייך
יום אחד, וזה לא רחוק, את תחפשי אותי, אבל מותק,
אני לא אהיה פה.
זה כל מה שיש לי להגיד לך בובה:
כל כְלב ביג'י יומו. "
                                                             ****
 
ובתוך העטיפה, משחק כוחות מוסיקלי אינסופי  בין זמר לגיטריסט. ג'ימי פייג' שולט במרות ברוברט פלאנט שמצידו מנצח אותו; ג'ימי פייג' מייצר ריף ופלאנט מחויב לחזור אחריו בנהמה/ צעקה/ לחישה/ התקרבלות. ג'ימי פייג' שם אשכול של דובדבנים מעל הפה של פלאנט,  ולא נותן לו להגיע- פלאנט טורף את האשכול כל פעם מחדש, ובכך, מעגל קסמים בלי מנצחים נוצר;  אחרי כל וכו', מחכה עוד וכו'.
 
                                                            ****
"קומינקיישן ברייקדאון, זה תמיד אותו דבר, יש לי התמוטטות עצבים, זה משגע אותי" (המעגליות הזאת).
 
                                                            ****
ולפעמים אפשר להתקדם קדימה דרך הרוחב, כמו לד זפלין, כמו הנגינה של פייג'; הוא מדבר על נושא אחד, וזה מביא אותו לנושא אחר, וכו'.
 איך עכשיו תחזור לריף המקורי? פייג' בונה  פארפרזות על עצמו.  
פלאנט אומר בלב מגיע לו.
 
                                                            ****
"אני לא יכול לעזוב אותך מותק, אז אני אניח אותך לזמן מה"
 
                                                            ****
ואז הילד מגלה את לד זפלין.
זה תמיד אותו דבר. יש עצים, יש ים, יש אהבה, יש אכזבה.  לייבניץ[5] לא יודע, אבל בכל עולם אפשרי שלו תמיד ישנו ילד, איזשהו ילד, שמגלה פתאום את לד זפלין, ומשם התפקחות  ובחירה; לחקור אחורה או לראות איך ה"קדימה" נחקר על ידי אחרים. 
ואז ג'ון בונהם מת[6] 
 
 
לד זפלין (1), 1969
עיצוב עטיפה: ג'ורג' הרדי.


[1] התקליט הנ"ל כנראה הוקלט עדיין עם הטלקסטר ורק בהופעות עם הלס פול.
[2] מהלך כבד משקל (מה אתם יודעים) בו קלפטון עבר מגיבסון לפנדר.
[3] ספינת האוויר שמתגברת על כוח המשיכה בזכות משקלה, הנמוך ממשקל האוויר הממלא אותו נפח. לא הבנתי מה כתבתי, אבל זה היה בוויקפדיה.
[4] אומרים שקית' מון המתופף של "המי" אמר שלד זפלין, דינה כצפלין מעופרת ובכך הומצא השם. בונהם שתה בינתיים עוד משהו.
[5]הפילוסוף לייבניץ טען שהעולם הנ"ל  הינו העולם האופטמלי  אותו בחר האלוהים המושלם, קרי, הייתה לו אפשרות בה אתה , דני מרחובות, תקרא את הכתבה הזאת ב"וואלה" ואחרי כן תשתה קפה ובמקביל תצחק ובדיוק יש איזו בננה שנפלה מאיזה עץ בברזיל, אבל העולם שהוא בחר הינו שאתה תקרא את הכתבה הזאת והתגובה שלך לא תצליח להירשם במאגר התגובות.
[6]למות מחנק קיא של עצמך בגלל וודקה, זה כבר פרסומת של אבסולוט בעמוד אחורי.

 

                                                                            

                                                                              *הופיע בוואלה תרבות

זה שקוראים לך טוויטו לא בהכרח אומר שאתה רס"ר

 
ללכת לראיין מישהו ורק אחרי זה לבדוק עליו כתבות ארכיון זה כמו לקרוא אסטרולוגיה באיחור מכוון של שבוע; אתה שומר את המוסף ובודק את השבוע ברוורס.
 (מתוך: "המדריך לפסקאות ראשונות") 
"טוויטו",  יש אנשים שהשמות שלהם מייצרים בראשם של אנשים אחרים כתבות צבע מהסוג המוטי קירשנבאומי, במיוחד אם הם עוסקים בכדורגל, במיוחד אם קוראים להם אבנר טוויטו.  למרות שהם בכלל לא כאלה (ובפארפרזה תוך כתבתית: "טוויטיאים"), ולא מנחיתים את כדור הפולוקלור שמחשבות הסביבה הרימו להם, עדיין, "טוויטו", בגיזרת ההיי-טק הכדורגלני של היום, הוא שם כייפי לגלגול לשוני,  והנה לכם תרגיל התעמלות לשוני לזמנים קשים של מלחמה:
1-     "טוויטו אמר שאי אפשר עכשיו לבקש חתימה ושנבוא אחרי האימון"
2-      "הלכתי לטוויטו, הוא אמר שיש חנות מזכרות בשביל חולצות"
3-     "טוויטו אמר לא מתאים איך שקיללנו את הזר החדש ושניתן לו זמן"
  (מתוך: "יאללה, בוא נסגור את כל ענייני כתבות הצבע ושלילתן- פרק 5")
אז הלכתי לראיין את טוויטו. כל מה שידעתי זה שהוא היה רס"ר.
 
                                                            ****
רגע, לא היית רס"ר?
"לא".
אנשים אמרו לי שהיית רס"ר, טוויטו וזה
"יש כל מיני".
אוקיי
"הייתי קצין חימוש בגדוד 50 חטיבה 35 . אחר כך הייתי ראש מדור רכב בראש ענף בב"ד 20, ובתפקיד האחרון הייתי סגן מפקד החימוש הפיקודי בפיקוד דרום. בין לבין עשיתי תואר ראשון במדעי המדינה בבר אילן, ותואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת דרבי."
וכדורגל?
"בזמן שהייתי בקבע,  הייתי מנהל קבוצת הנוער (שנת 90. פה אלק רושמים א.ש במקום אודי שרבני) לפני זה, הייתי מנהל קבוצת הילדים של יהודה לבני (שווה כתבה נפרדת. א.ש, [טוב, נכנעתי]) הנה, בוא תראה", טוויטו קם ושולף אלבום תמונות ומתחיל להצביע על שחקנים. "הנה, תראה איזה ילדים. מני לוי, סטרול, דודו אברהם. והנה, פה זה תמונה עם הנוער"
איציק זלצר היה המאמן, נכון. וואלה, הנה זה ארן פריזנט, זה אלי בלחסן, הוא היה איתי בשכונה,  רפי פור, הוא חזר בתשובה אני חושב. זה קוראים לו גוטמן אם אני זוכר נכון.
"כן, הנה וזה קובי רפואה, זה אופיר חיים."
למה 13?
"מה 13?"
בשתי התמונות אתה עם טרנינג עם מספר 13, לא שמת לב לזה?
(פאוזה) "נכון. טוב,  זה תמיד  מספר ששחקנים לא לוקחים."
החדר של טוויטו, כמו חדרים אחרים (אני מתאר לעצמי) של מנהלי קבוצות עמוס בתמונות; תקופת הילדים, הנוער, תמונות מעיתונים, הקדשות עם טושים, תמונה עם ברקוביץ', עם נמני, עם דריקס. הצלם שהגיע איתי מתקתק וטוויטו מחייך. הנה, תראו, חיוך אמיתי, לא חיוך שיודע איך לחייך.
אז איך פנו אליך להיות מנהל של הבוגרים?
"מה שקרה, זה שאחרי שהשתחררתי מהצבא עבדתי בשופרסל שלוש שנים כמנהל הפצה של הרשת, ובאחד מהחופשות שלי נסעתי לקוסטה בראבה בספרד ופגשתי שם את אלי דריקס, ישבנו על חוף הים והוא סיפר לי על התוכניות שלו במכבי תל אביב"
רגע, מה הפוזיציה שלו הייתה אז?
"מנהל מחלקת הנוער, אבל הוא כבר ידע שהוא בא להיות מנכ"ל במכבי. הוא אמר לי שבבוא היום יהיה משהו, ובשבילי זה היה סוג של הגשמת חלום לבוא ולהיות מנהל בקבוצה שאני אוהד מגיל 0. הסיפור של כדורגל זה קרוב אלי, זה לא משהו רחוק ממני. שיחקתי פעם בשיכון המזרח. בקיצור, שמרנו על קשר. הוא היה בא לשופר סל אני הייתי בא לפה, וכשהבשיל הזמן…"
 
                                                                 ****
אז מה זה מנהל קבוצה בעצם?  כל האבסת סיפורי מנהלי הקבוצות בעיתונות הישראלית גורמים לי למוני פאנאניות באיזור המצח; לפעמים נדמה לי שפגאז' מכוניתם עמוס במנורות חלופיות, צינורות, מדפסות, מפתח שוודי, כורסאות, פלסטרים וחומוס.
מה זה אומר להיות מנהל קבוצה?
"אני לא יודע מה זה להיות מנהל בקבוצות אחרות.  במכבי תל אביב, למנהל יש כמה מעגלים, והמעגל הראשון שמבחינתי הוא הכי חשוב זה שאתה צריך לחיות, לנגוע ולנשום את כל השחקנים של הקבוצה. מ-א ועד ת'. זה אומר להיות קשוב 24 שעות לכל הצרכים שלהם. החל מהחיילים וכלה לאלה שגמרו את הצבא וצריכים ללמוד משהו, והשחקנים הזרים: מהרגע שמחליטים על שחקן זר שמגיע- כל הדברים שקשורים ללוגיסטיקה עם הכרטיס טיסה, דירה, התאקלמות משפחה, וכמה שזה ישמע מצחיק- איך מגיעים לאימון ואיך חוזרים ממנו, איפה יש סופרמרקט ואיפה קופת חולים, והאוטו שהוא צריך לנסוע איתו והביטוח שלו  המעגל השני קשור לתפעול השותף של הקבוצה החל ברמת המתקן שזה אומר מגרש האימונים וכל התשתיות, לוגיסטיקה ומחנה אימון"
תן לי דוגמא רגע, מה זה אומר תפעול משק?
"נגיד בתחילת העונה אנחנו עושים רשימות וקובעים איזה סוג של ציוד השחקנים ילבשו במלך העונה"
פומה-דיאדורה-אדידאס?
"לא. זה חוזה עם החברה, אני מדבר על  כמה סטים, איזה צבעים, הדיזיין של הבגדים, מועדי האספקה וכמויות הציוד. כמה מכנסיים? 20 או 60?"
כמויות. אז מה עושים עם ציוד של שנה שעברה לדוגמא?
"בדרך כלל מעבירים לנוער"
אבל לא תמיד הספונסר שכתוב על החולצה ממשיך, אז הנוער ימשיך לשחק איתה?
"לא. הנוער משחק עם הבגדים של המשחקים שלהם, יש להם מי שמפרסם אותם, אבל באימונים הם עם הציוד שאנחנו מעבירים להם, או מצד שני אנחנו מעבירים לאגודת מכבי תל אביב בכדור עף, משקולות, לטניס."
תן לי את מה שעשית היום עד שנפגשנו. יש לך שעה קבועה להגעה?
לא. זה בהתאם לאימונים, אבל היום למשל הייתי בפגישה עם דריקס וחברת ספונסרים, אחרי זה הייתי בפגישה עם משרד נסיעות בשביל להוריד עלויות, אחר כך הייתי במלון קרלטון לסיכום חוזה עם שחקן. אז הנה, בערך".
תן לי עוד דוגמא לעבודה שלך
"אחד התפקידים שלי זה ליצור את הקשר בין הצוות המקצועי להנהלה. יש תקציב לכל דבר: לאוטובוסים, בתי מלון, תוספי מזון, כרטיסי טיסה. אז נגיד לצורך הדוגמא בא מאמן הקבוצה ואומר לי שהוא רוצה התאוששות של X ימים בים המלח וזה לא בתקציב שלי. אני צריך להעביר פנייה מסודרת להנהלה."
יש מצב שהמאמן רוצה מלון לפני משחק ואין לך תקציב לזה?
"באופן עקרוני זה כבר מתוקצב בתחילת העונה ונסגר עם המאמן. אני יושב איתו על המשחקים ושואל אותו איפה הוא רוצה פחות או יותר לצאת לפני למלון; אז כמובן שלפני דרבי, חיפה, סכנין"
כן אבל לפעמים יש שינוי. נגיד לפני דרבי הוא יכול דווקא לא לקחת מלון בשביל שהשחקנים "יחיו" את הרחוב
"אז יש לי שפּיל. אפשר לשנות, הכל בהתאם ומוצאים את הפתרון."
 
                                                            ****
קריית שלום זה לא המתחם עליו גדלתי כילד ששיחק במכבי תל אביב,  אני באתי מהמכבייה בצפון הישן.  נוסטלגיה זה לא משהו רע אלא אם כן אתה נותן לה להיות הווה אבל בכל זאת; גלידת מונטנה של אחרי משחק, תיקים ישנים של אופנת ברוך, ברוך עזרתי, דודק'ה הזקן, אברהם שטמברג ואחרי זה יוסל'ה גולדשטיין בעונות הכי טובות שלי, בית לייבו, מוטי איווניר ומלמיליאן שישבו על איזה ספסל לפני אימון ושהצחקתי את כולם שאמרתי שהם כנראה מדסקסים על ה"8". זכרונות.  וקריית שלום? אותה אף פעם לא סימפתטי. במכבייה היה אפסנאי ערבי שאלי דריקס אסף כסף שיהיה לו לוידאו, קריית שלום לעומתה, בנויה כדירת רכבת; דלת מובילה לדלת, חדר מנהל לחדר מאמן לחדר הלבשה לחדר אפסנאות.  אני מראיין את  טוויטו ואלי כהן מגיע ולוקח מצית מהמגירה; הוא יושב עם ויקי פרץ בחדר הסמוך  וכנראה שהשיחה מצדיקה סיגריות. טוויטו שולף לו מצית  מהמגירה ונראה לי שהוא בכלל לא מעשן; מזל שהוא לא עובד עם לופא קדוש.
ואבנר טוויטו מנהל קבוצת הבוגרים של מכבי תל אביב. לא מנכ"ל, לא סמנכ"ל, לא מח"ט. מנהל. ובאמת, לא נראה שטוויטו מנסה לדלג מעל תפקידו, ללכת לרוחב, או כמו אחרים להיות מיתולוגיים בעודם נמצאים, או ליצור מיתולוגיה עתידית.  למחרת הראיון בגביע הטוטו נגד הכח רמת גן (קאלה קורא מהלכים אבל יהיה צריך להיזהר מהקשתות מעליו, העונה הזאת של שיבחון היא הכנה לשנה המצוינת הבאה שלו, מרטינוביץ' יהיה טוב, חי אטיאס הצעיר מזכיר את בן לוז) טוויטו לא יושב בכלל על הספסל, אלא בצד; לא מעיר הוראות, לא אוכל את הראש. מנהל. אם נחשוב על זה טוב, אז תפקידו של מנהל אמור להסתכם במה שטוויטו אמר לי שהוא עושה. בסדר, ברור שהוא לא אמר לי הכל או מצד שני החסיר פרטים, אני לא תמים, אבל בפשט? זה שמנהלי כדורגל בארץ מתערבים מקצועית, בוחשים בקלחת, עושים קומבינות, זה לא אומר שהם שלא צריכים להתעסק בכמויות של הזמנת מכנסיים.
(מתוך: "מנהלי קבוצות כדורגל לא ממצים את עצמם רק בדיונים אצל אלחדיף- המדריך למנהלי כדורגל")
 
                                                      ****
איזה קרן שטיינפלד אחת, פרקליטה של אחד השחקנים מתקשרת להגיד שלשחקן אותו היא מייצגת יש איזה ועדת ביטוח לאומי וטוויטו לא משחרר אותו.
"הוא ידע שבוע מראש על הועדה הזאת, אז הוא מתקשר אלי שעתיים לפני אימון ומבקש שחרור? אני לא יכול לשחרר אותו, זאת לא מקצוענות. תפני למאמן הקבוצה אם את רוצה".
בוא נחזור רגע ליחסי צבא וכדורגל, אתה מכיר טוב את שני הצדדים.  תמיד יש סיפורים על שחקנים שתקועים בבסיס ולא יכולים להגיע לאימון חשוב. איך אתה היית?
"גם כשהייתי קצין בצבא וגם היום אני חושב שהמערכת הצבאית חייבת למצוא פתרון הולם לשחקני כדורגל שזה כל העולם שלהם. אני הייתי עושה את כל מה שצריך לעשות שהשחקנים שהיו אצלי ישלבו את הצבא והקריירה".
אוקי, אבל מה הקרטריון שלך היה בתור מפקד לשחקן X שייצא לאימון ולשחקן Y שלא?
"קודם כל מי שהיה חייל אצלי ולא משנה באיזה סוג ספורט הוא עסק ושיש לו מסמכים, הייתי עושה את כל מה שיכולתי במגבלות שיש בצבא."
אבל נגיד יש שחקן תותח בקבוצה רצינית ושחקן אחר בליגה א. הכישורים אולי לא שווים אבל הכדורגל שנמצא בלב שווה
"נכון בהחלט. אבל זה מאוד תלוי באיזה תפקיד הם שובצו. אם ההוא שמשחק בליגה א' דרום היה נשק, אז לא משנה איפה הוא משחק- זה יותר קשה לשחרר אותו לאימון"
אבל בכנות, היית עוזר  לכולם?
"כן, הייתי עוזר לכולם. לא משנה אם הוא מתעסק בג'ודו או טניס שולחן"
ואם היה חייל שהיה מנגן על כינור?
"אז קודם כל הייתי דו
אג שהוא יהיה בלהקה של הבסיס. יש מגבלות בצבא והחוכמה היא לגלות איך אפשר לשלב גם את זה וגם את זה"
טוב חאלאס, שאלה אחרונה: לאיזה שחקן במכבי אתה לא תצטרך  להעיר על הופעה
"אני חושב שלשירן ייני".
אני אומר לו שהוא צעיר ובטח עוד יתקלקל,  טוויטו צוחק ואנחנו מסיימים.
אני לא מכביסט ולא שום דבר. אני אוהב כדורגל, אבל באותו יום  נסעתי למרכז חנויות ספורט בצומת אזור וקניתי לאחיינים שלי חולצות כדורגל. הרבה זמן לא הייתי שייך למשהו, והאחיינים שלי עדיין לא שייכים לדבר, אז שיהיה להם עוד משהו להיאחז בו, במיוחד עכשיו, אחרי שאבא שלהם, אחי היקר,  נפטר.  

 

                                                                                הופיע במוסף הספורט, "הארץ"

עוד ראיונות:

יצחק קלפטר

יובל סמו

אריה אליאס

עמיר לב

אריק קאנטונה
 
 
                                                 
                                                
 
 

קשטן- בן חיים, התנצלויות פומביות ומה שבינהם

מאמר תגובה בהקשר לזה

 

מהי בעצם אותה "התנצלות פומבית" שדרור קשטן ביקש מטל בן חיים? אני מנסה לחשוב מה אומרת עליך העובדה שאתה מבקש משחקן להתנצל בפניך דרך פילטר "הכולם" הזה, הפומבי, ההצהרתי, ולא בארבע עיניים, באופן אישי- אמיתי- לא ראוותני. התנצלות מסוג זה היא "המלך הוא עירום" מהסוג ההפוך דווקא; אתה מצביע על עצמך כעירום, דרך אותה בקשה להתנצלות. אתה מאמן כדורגל שצריך שכולם ידעו שהתנצלו בפניך. והרי החדשות: שחקן הכדורגל טל בן חיים התנצל. ועכשיו למזג האוויר.

אתם יודעים מה? סילוקו של שחקן על ידי מאמן חדש שעושה תרגיל חינוך, הוא מהלך אלמנטרי. יאללה, שיהיה. הוא אלמנטרי, כי "המנטליות של השחקן הישראלי" וכל העובש הזה גורמים למאמני הכדורגל בארץ להתעסק כגננות במקום בדבר עצמו. אז בסדר, אני מקבל את רוטינת יחסי העובד והמעביד החדש באקלים הסמיך הזה של הכדורגל בארץ, מה גם שאני באמת לא חושב שקשטן טעה בתחילת המהלך. אבל השלב הזה, של הבקשה להתנצלות פומבית הוא לא במקום, הוא סחרור שקשטן נקלע אליו במקום לפתור הכל בהשעיה ממשחק אחד. המהלך הנ"ל הוא לא לכבודו של קשטן. זה מראה על חולשה, ובעיקר מראה את הלופ המחשבתי שקשטן נכנס אליו; הוא לא קשטן עצמו, אלא מונע על ידי התדמית שלו על עצמו, הוא קשטן "שהתקשטן" על ידי עצמו. אחרת איך תסבירו את אותה שליחות שניתנה למשה סיני כדי ליזום "סולחה" עתידית? שליחות שמזכירה הצעת חברות של כתה ו', בה מלך הכתה ידע שעשה טעות ושולח את סגנו להחזיר את הגלגל לאחור בכח, על ידי טקטיקה שלא תראה פגיעות.
ובן חיים? מה עושה שחקן במצב כזה, אפילו בינו לבין עצמו? התנצלות שכזאת הינה חדר עגול ללא פינות לבן חיים; אם לא תעשה זאת – אתה לא בנבחרת, אם תעשה זאת – תהיה בנבחרת, אבל בידיעה שיש לך מאמן שזקוק להתנצלות פומבית כדי שתשרת אותו ואת הנבחרת.

מצטער בן חיים, יש מצב שלא תוזמן שוב אחרי שקשטן יקרא את הטקסט הזה ויתחפר עמוק יותר בפינה שלו. בדיוק מאותה סיבה, בדיוק עקב חשיבותו של הכבוד בקרב מאמני ישראל, מוסיפים שחקני ארצנו בפראנויה את "אבל זאת החלטה של מאמן" כהמשך סיאמי ל"כן, אני חושב שאני צריך לשחק", כל פעם שהם נדרשים לנושא. אין שום בעיה עם "כן, אני חושב שאני צריך לשחק". מאמנים יקרים, זאת דעתו של השחקן. אל תדאגו, אתם עדיין קובעים את ההרכב. גם אתה, קשטן. אז קדימה, לצאת לאימון.

                                                                            * הופיע לראשונה ב"וואלה! ספורט"

 

טקסט ותמונה, תמונה וטקסט (4)

                               
                                

              

חדר בבית מלון, והכל  מסביב לבן. סדינים לא ממושמשים  של שימוש זוגי  (צד אחד, הפחות צרוד, נשאר מסודר או בכלל לא הגיע),  גיטרה בלי מגבר של עיבוד רעיוני מהיר מחכה לרעיון חדש נוסף, חליפה לבנה עם נעלי אולסטר.
"אין חשש, פותח דף חדש".
שלום חנוך של חתונה לבנה לא ריצה אף אחד. רצועה מובילה לרצועה שבמובילה לסיפור, שמובילה למחשבה אסימונית של מאזין, שמובילה לתאונה[1].
"הכביש חלק, הראות אפס
שניים אוחזים בהגה.
מושכת לכיוון ההרים והיער,
מושך לכיוון המישור והים.
זה בתוך המשפחה
ביני ובינה-
הייתה תאונה"
זוגיות מתפרקת ב-12 רצועות, הלוויה ולידה בו בזמן,  וסאונד התקליט לא מסביר פנים.  הפקה טורדנית, לא חמה ולא עוטפת; הטראבלים גבוהים, וקול הזמר נמוך, צרוד, טרוד. העיר אכלה את הקיבוץ[2]; אין מבט משועשע, אין תמימות אירונית. טיול ליפו אפשרי עכשיו גם במכונית ולא בקורקינט מטאפורי  של תקליט בכורה.[3]
"באמצע הערב, בוקר חדש עלה"
וזה לא מתקבל טוב בהתחלה. מעריצי האקוסטית של צוותא עוזבים באמצע הופעות עמוסות הפרוז'קטורים, לא מקבלים את השינוי, ושלום חנוך הוא בוב דילן הוא רוברט צימרמן הוא שלום חנוך; נקודת אפס של לפני ואחרי מעתה[4], חליפה לבנה ואולסטר של זמר צרוד שנולד לרוץ[5];  סקסופון ירוסלבי על תקן הכושי של הבוס, טייק ועוד טייק ועוד טייק של מפיק מוזיקלי הופכים מיתולוגיים בו בזמן; רומנטיזציה עתידית  תמורת כשלון עכשווי מוכיחים שהכל עניין של פרספקטיבה:

* מה שיפה בזמר/ יוצר הזה, זה שהוא נאמן לדרכו ולא משתנה לאורך כל השנים[6]
* מה שיפה בזמר/ יוצר הזה, זה שהוא משתנה לאורך השנים, לא מקובע אף פעם
[7]
קיומם של שני אלה יחדיו בעולם  אינו יכול להיות אפשרי, ומצד שני עדיין מתקיים, לפי בחירה, בעיקר על ידי מבקרי מוזיקה.
לפעמים בין שתי נקודות עובר יותר מישר אחד.
 
שלום חנוך, "חתונה לבנה", 1981

צילום: בן-לם
 
 


[1] שם השיר השישי, נהיגה זוגית כמטאפורה
[2] שלום חנוך גדל בקיבוץ משמרות
[3] בשיר "טיול ליפו" מתקליטו הראשון ישנה  שורה "עליתי  על הקורקינט הכנסתי לראשון"
[4] ב1965 בוב דילן עבר לגיטרה חשמלית ו"זנח" את הפולק. מעריציו הישנים לא קיבלו זאת
[5]שם שיר הנושא שהפיק לואי להב מתוך  תקליטו של ברוס ספרינגסטין . לואי  הפיק את "חתונה לבנה"
[6] משפט נפוץ של מבקרי מוזיקה
[7] משפט נפוץ של מבקרי מוזיקה

 

לשאר הפרוייקט לחצו כאן

 

סושימי

בערך שבוע אחרי שנהייתי מפורסם, הלכתי לבית-אריאלה לגנוב את הכתבה עליי.
נכנסתי לספריה הגדולה, עם חשש גדול שהעיתון עדיין לא הוזן למאגר, ועוד יותר מזה; עם חשש שאיזה זקנה עם שריר יד אחורי מתנפנף, מאלה שמטפלות שם בעניינים, תעלה עליי. היא תגיד משהו כמו: "עבר רק שבוע, העצה הכי טובה בשבילך זה ללכת לפחי-זבל. יש שביתות בעירייה  עכשיו, אתה יודע. רגע, אתה לא ההוא?"
 לא.
קיפצתי בין סטודנטיות בלי נעליים, כאלה ששוכבות על השטיח בחיפוש ארכיוני, ובין זקנים קמצנים שקוראים עיתון עם אטבי-כביסה, ומצאתי את הכתבה עליי.
אני יודע שהיום עם כל האינטרנט הזה, אפשר להיכנס לארכיון לקרוא את הכתבה, ואפילו לשמור אותה, אבל אני ומחשבים זה לא משהו; קבצים, תיקיות, לא מבין בזה. אני יודע רק דאבל-יו דאבל-יו דאבל-יו. חוץ מזה, אין כמו דף אמיתי. שיהיה משהו לאורחים.
פתחתי את הכריכה של "ינואר-02" , דיפדפתי לכתבה עלי, והתחלתי לגזור אותה תחת כל מיני שיעולים ואפצ'ים לסינון הרעש. בדקתי שאף אחד לא מסתכל , הכנסתי אותי לתחתונים, ויצאתי החוצה.
מה הם צריכים אותי שם בבית-אריאלה? כתבה עליי, זה מה שיעשה את ההבדל? חוץ מזה היום יש אינטרנט וכאלה.
אני לא מאלה שמשתנים בגלל פרסום, אני. אני, יבוא לי מישהו באמצע הלילה, יבקש חתימה- אני גם אקדיש לו אותה. והכל בחיוך, למה מה קרה? אני לא כמו החננות האלה, שפתאום השתן עולה להם לראש. סושי-שמושי, אני אוכל עם היד, תשב מולי קלאודיה שיפר- אני אוכל עם היד.
 
את כל הפרסום קיבלתי האמת די בפוקס. אני "ההוא מהשריפה". סתם שריפה. לא פיגוע ולא מחבלים. רק שריפה. פעם, זה היה יותר נחשב: "שריפות". אני שוקל להחזיר את הטרנד של הירואיות "מצילי השריפות". היום, עם כל הפיגועים, קצת נדחקנו. הם, "מצילי הפיגועים", יכולות להיות להם כוונות פוליטיות בהצלה שלהם, אנחנו מצילים נטו. מתי בפעם האחרונה ראיתם בתוכנית אירוח מישהו משריפה?
באמת שאכלתי סושי גם לפני זה, אבל אני לא אשם שאנשים עושים אחד ועוד אחד. אני מחרבן וואסאבי כבר שנים, אבל תמיד איכשהו, מישהו בא וטופח לי על הכתף: "נהיית בן-אדם, הא?". זה תמיד באמצע הביס של הטמאקי סלמון-סקין, זה אף פעם לא בניגוב של הסויה.  הם טופחים לי תמיד שזה תקוע בפה. אני עם אצה ירוקה בפה, והם טופחים לי. אפילו לא נותנים לי להבהיר שאכלתי סושי גם לפני השריפה. שנייה, תן לבלוע.
השריפה תפסה אותי בדיוק שחזרתי מהסופר עם הקניות. ירדתי בירידה מהשער האחורי של בית הספר הישן, והתכוננתי לעוד יום שישי. בנוסף לכל העיתונים הרגילים, קניתי גם "הארץ". עכשיו כש"העיר" מגיע ביחד איתו, אז למה לא? במילא אני קורא "העיר", אז שיהיה.
לקחתי שמאלה, ופתאום ראיתי איזה בלונדינית שצועקת "שריפה! שריפה! הצילו", ישר חיפשתי אנס. פעם ראיתי תוכנית לימודית שאומרת שעדיף לצעוק "שריפה" במקום "אונס", אז חיפשתי אנס.  היא הייתה יחפה, שערה סתור, והיה לה פטמות  כאלה, מן ענבים חומים  שצצו מתוך גופיה לבנה, אז ישר חיפשתי אנס. לא היה. דווקא שווה זיון.
רצתי אליה וניסיתי להרגיע אותה, אבל היא הייתה בהיסטריה. "הילד שלי בפנים! הילד שלי בפנים! תצילו אותו!" נכנסתי קצת ללחץ, היא  דיברה ברבים, אבל  אני הייתי היחידי שם.
"תחזיקי את העיתונים, אני נכנס", אמרתי לה, והורדתי חולצה. עכשיו שיש לי קעקוע חדש, זה מתבקש. בשביל מה עשיתי אותו, אם לא למצבים כאלה?
הבלונדינית חטפה לי את העיתונים מהיד, והתחילה לצעוק עליי, "מה עיתונים עכשיו? הילד שלי בפנים, תכנס כבר!"  בת-זונה, אני עושה לה טובה, ולא רק שהיא לא שמה לב לקעקוע שלי, היא עוד צועקת עליי. כושיליאמאשלה. 
עליתי במדרגות לדלת הראשית, ונכוותי כמו אדיוט מהידית. בעטתי בדלת, ומיד לקחתי צעד אחורה, כדי שהלהבה לא תכבוש אותי (היא לא הייתה בכלל).  נכנסתי פנימה.
 העשן שטף את כל הדירה, והתחלתי להשתעל את כל הקאמל של אתמול. עכשיו אני באמת יודע שאני צריך להפסיק לעשן.  אם משרד הבריאות היה מראה פרסומות עם שריפה, ממזמן כבר הייתי מפסיק לעשן.
כיסיתי את פניי וקיללתי כל רגע שנתתי לה את החולצה. פאקינג קעקוע. אם הייתה לי החולצה, הייתי לפחות מכסה את הפה. לקחתי חזייה שחורה שהייתה מונחת על אחד  הכסאות  במטבח, והצמדתי אותה אל הפה.
מהחדר השני שמעתי בכי של ילד קטן על רקע מוסיקת בוסה נובה. יש לה טעם למוסיקה, לבלונדינית הזאת, בוסה נובה על יום שישי זה טוב. גם אני רוצה אשה כזאת, התססתי את עצמי כמו שאני תמיד עושה במצבים של רגשי נחיתות, ובהנף יד דפקתי בוקס בתמונה שעמדה על השידה. היא עומדת שם מחובקת עם איזה פוץ, כנראה באיזה טיול של המשרד שלו. אדיוט, איפה אתה כשהבלונדינית שלך נשרפת. 
העשן הלך ונהיה יותר כבד, דבר שגרם לי להצמיד יותר ויותר את החזייה שלה אל פי. לקחתי את החלק התחתון שעובר מתחת לפיטמה ושאפתי את הזיעה שלה עמוק. בלונדיניות לא מתות, הן רק מזיעות פחות חמוץ. (וזה טעים גם).
השריפה לא הייתה מי יודע מה גדולה. אל הילד יכולתי להגיע צ'יק-צ'ק, אבל  ניגשתי אל אחת המגרות, והתחלתי לבדוק את הבית של מי אני מציל בעצם.
דיסק של דין מרטין- יפה.
פלאסק עם ג'יימסון- יפה.
עוד תמונה של חיבוק- מהר לפח.
נעלי עקב אדומות- יפה מאוד.
טייץ נמר- מה את מטומטמת?
קובץ סיפורים קצרים- פאנצ'ליינית.
מגזין THE FACE ישן- יאללה יא סנטימנטלית.
סך הכל, טוב. בוא נאמר שאת הטייץ נמר היא לובשת בפרצי רגש של הפוך על הפוך, אז היא בסדר. היא אפילו יותר מבסדר. שאפתי מהחזייה החמוצה, והלכתי
להוציא את הילד הזה, לא לפני שלכלכתי את עצמי עם קצת לכלוך של כבאים. ככה, בשביל ההירואיות.
יצאתי משתעל קלות, עם הילד על כתפי, וחזייה שחורה בפה. גם על המצח של הילד שמתי קצת שחור של גחלים; לפני שהרמתי אותו, העברתי לו יד על הראש.
ירדתי במדרגות מתנשף ומשתעל, וקיבלתי בלונדינית (סוף-סוף) בוכה שרצה לעברי. היא לקחה את הילד מהכתפיים שלי וחיבקה אותו חזק. 
"אין-אין, אתה הגיבור שלי", היא אמרה לי, ואני החזרתי בתנועת ביטול. "אתה גיבור", היא המשיכה, "אין-אין, אני לא יודעת איך להודות לך."
"די, סך-הכל עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות", החזרתי לה בסגנון יבש. "וחוץ מזה", הוספתי,  "מה, לא חבל על הילד?" הבלונדינית צחקה. זה שבר אותה, איך שאני לוקח נושא רציני, נפש חיה, את הילד שלה, ומתייחס אליו כאילו הוא איזה מערכת סטריאו או משהו כזה, שהצלתי.
עם השנים אימצתי לי את הסגנון הזה, את הקאובוי האירוני. הן חושבות שאני פאתטי, עד שאני נותן לי עקיצה. וואו! פתאום יש תפנית. יש למה להישאר. אני מהלך על שטח אפור של… טוב, לא משנה.
מכבי האש נכנסו בינתיים אל הבית של הבלונדינית, ויצאו אחרי חצי דקה. "הכל בסדר", צעק הכבאי מלמעלה, וסימן עם האגודל למעלה.
הבלונדינית חייכה, והוסיפה "אין-אין". חייכתי חזרה. ברקע רץ איזה מישהו ושאל אם היא בסדר. היא אמרה שכן, והם התחבקו.
האמת שהוא שבר אותי. בקוביות בראש היה לי מסודר שהבעל שלה יהיה איזה חננה. תמיד  יש שם חננות שמקדימים אותך בחצי שעה, אבל במקרה הזה הוא נראה טוב, הבן-זונה, לא כמו בתמונה שעל השידה.
"מממ… העיתונים שלך", הבלונדינית לא שכחה, והוסיפה "הופה, 'הארץ', יפה-יפה". בימים כתיקונם, הייתי אומר לה שזה רק בגלל שעיתון "העיר" מגיע בפנים. זה היה שובר אותה, איך שאני לא נגרר לפלצנות שנפלה לי במתנה, אלא עושה מהכנות שבי קטע. עם השנים אימצתי לי את הסגנון הזה, אני מהלך על שטח אפור של… טוב, לא משנה. 
 הסתכלתי על החננה לשעבר, אמרתי לו שישמור על האשה שלו, ושהיא "חומד". לא יודע מאיפה יצא לי ה"חומד" הזה, אבל זה בטח בשביל להראות שהבלונדינית הזאת לא עושה לי כלום. אחרי הכל, אין לי סיכוי נגדו. לקחתי את העיתונים, הסתובבתי, והלכתי. בדיוק גם הייתה שקיעה, אז זה התאים.
"רגע, שנייה", שמעתי את הבלונדינית מאחוריי, "אני באה איתך".
 הסתובבתי אליה  וצחקתי. ככה ישר, בלי פאוזה של עיכול.
"למה אתה צוחק?" היא הסתכלה עליי מבועתת.
"למה אני צוחק את שואלת?"
 "כן, למה אתה צוחק", החננה לשעבר הצטרף.
"גם אתה? ומה אתה רוצה?" הסתכלתי עליו והוספתי תנועת יד סיבובית. הוא לא ענה.
"את לא חושבת שזה קצת קיטשי הקטע הזה?" שאלתי אותה, "זה יותר מדי תסריטאי, על גבול הפתטיות. אל תגידי לי שאת רצינית."
את הבלונדינית זה  לא סיפק. היא הייתה כנראה באמת רצינית, ולא סתם רצינית, אלא כזו שמחכה לתשובה,  ובטח לא מעניין אותה כמה סרטים הגיבור שלה הקיא.
 לקחתי שנייה קטנה, שיחקתי עם הנעל בחול אני חושב, ויישרתי מבט.
 "למה אני צוחק את שואלת? אז אני אגיד לך.  זה השטיקים שלי, הם כל הזמן מצליחים. עכשיו זה משעשע אותי, אבל עוד מעט זה כבר ימאס עליי, אני מרגיש את זה. תגידי תודה שתפסת אותי בשלב של המשעשע."
הפעם לא חיכיתי לתגובה, פשוט הלכתי משם, השקיעה עדיין לא הסתיימה, ורציתי להספיק ללכת לתוכה.
                                                            ****
היום כששוטרים מוותרים לי על דוחות בגלל שאני "ההוא מהשריפה", אני לא מוותר להם.   סך הכל, עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות. הייתה שריפה, באתי, הצלתי, הלכתי.
 האמת שגם שחזרתי לחומוס. סושי רק ב-take-away. אני לא יכול שהם טופחים לי על הגב; "נהיית בן-אדם הא?". 
 
 
 
 
 
ציון לשבח,תחרות הסיפור הקצר, "הארץ" 2003
                                                                               
 

טקסט ותמונה, תמונה וטקסט (2)

           

 

                                           

 

וארז הלוי עם ידיים מאחורי העורף, עטוף במתי כספי של שנות שמונים; "הפקה מוסיקלית, עיבודים ונגינה בכל הכלים", בתוך העטיפה.   
איפה אתה מתי כספי של שנות השמונים? עם השני של מאיר בנאי וריקי גל בתקופה של הנעליים הצהובות.
איפה אתן נעליים צהובות  שמנסות להספיק עיבודים מוסיקליים? 
 
וארז הלוי הגיע משום מקום. 
חריקות מעברי האקורדים ב"הלילה", שיר הנושא,  כל כך טבעיות  עד שפעם החלטתי: חריקות מסוג זה אינם אלה טייפ ערוץ נוסף בשביל הטבעיות. מחשבה נוחה לכל הצדדים, לתמימים ולסקפטיים. שיהיה.  
 
וארז הלוי של אז,  עם ידיים מאחורי העורף, שבוי תמים. פעם עם ח' פעם בלי.  תבנית "משבר התקליט השני" אורבת לו והמציאות משועתקת אליה. שפה מייצרת מציאות; "משבר התקליט השני", חזק ממנו, מסתובב בחלל העולם,  מייצר אין ברירה וארז הלוי לא יודע.
עכשיו הוא יודע (איזה ירח).  
ונשאלת השאלה: איפה אתה הזמר הראשון (בעולם) שתקליטו השני לא הצליח? אדיוט, למה לא רשמת פטנט, דמות ב"רצועה", או לכל הפחות הפכת מדד  מניות; והיום, על פי מדד  "תל אביב מאה" ככה וככה, "משבר התקליט השני", לעומת זאת, הצביע על ככה בלי ככה (והדאו ג'ונס? שיזדיין הדאו ג'ונס, שתיתי איתו קפה אתמול, עם דאו ג'ונס.  כל הזמן אמר לי "אולי תכתוב על זה, ועל זה, ועל זה". אמרתי לו שאני רוצה לכתוב על כל אלה שאומרים לי "תכתוב על זה", וגם את זה הוא לא הבין. דאו ג'ונס, נו).
 
וארז הלוי דווקא כן היה מצליח בכוכב נולד, יודעי הכל דבר היו אומרים שהוא מושפע מיהודה סעדו שמושפע מעמיר בניון שמושפע מארז הלוי.
 
 
                        ארז הלוי, "הלילה", 1983

 

                                                                                    הופיע לראשונה בוואלה תרבות
 

%d בלוגרים אהבו את זה: