ילדת הקינמון, דף הפליקר (ציצי שמונצח בקליק ישראלי זה לא דבר אמין) / כתבה על פליקר

ואז ראיתי אותה, את ילדת הקינמון שלי. היא ישבה בקצה בית הקפה שנקלעתי אליו (לפעמים נדמה לי שקצה בית הקפה מאכלס רק אנשים שאמורים לכתוב עליהם), עישנה סיגריה ידידותית. כלי הנשק שלה, מצלמה משוכללת שמייצרים לה כדורי 8 מילימטר עם חתימה אישית,  היה מונח על השולחן. מדי פעם, כשבחרה לענות לשיחות הטלפון, שיחקה איתו. כוס הקפה החד פעמית, זאת שהייתי אמור לקחת איתי ולשחק אותה ממהר ברחובות העיר, התבטלה מיד באותו רגע שהבחנתי בילדת הקינמון שלי. התיישבתי על הבר. ילדת הקינמון שלי עלתה לי בטיפ באותם צהריים.

****

flickrlogo
****

 I wanna live
with a cinnamon girl
I could be happy
the rest of my life
With a cinnamon girl.

 

 

פליקר. אתר שיתוף תמונות ענק. אלבום תמונות עם מאגר עידכוני-אינסופי, שמנוהל על ידי קוראיו, או יותר נכון צלמיו. אנשים מצלמים, מפלקרים את עצמם  (לדעת). אובייקט מזמין מול סובייקט מוזמן, משתף מול משותף,  דפים פרטיים מול לשונות משתרבבות.
פליקר. מיליוני רגעים מונצחים עוד לפני שהם נושמים בחלל האוויר. אנשי הפליקר לא נותנים להם צ'אנס; לחיצת הכפתור התיעודי של אלה מבטלות אותם היישר אל הישענות הכורסא, אל הצפייה בהן; החיים אינם נחווים, אלא מתועדים, מצולמים וכפועל יוצא מכך- מבוימים בו בזמן.  פרישת רשת הדייגים הצילומית של אנשי הפליקר פועלת עם תפילת "מודה אני" של ניצני הבוקר; כותרת התמונה תהיה "אני אומר מודה אני". פרישת רשת הדייגים הצילומית פועלת עם קפה הבוקר, כותרת התמונה כבר מונחת בראש; "אני שותה קפה ראשון". ומשם? "רגע, אל תזוז, צריך לצלם את הריב הזה". קליק. חיים משרתים קליק.
פליקר. כל דקה מישהו  מת בעולם? כל דקה עודכנה תמונה חדשה.

****
ילדת הקינמון שלי כל כך אופנתית שזה מחליא, אבל אין לי מה לעשות בנידון. אם היא הייתה מאירופה הייתי מקבל את אופנתיות האופנה שלה, אבל היא לא, היא מפה, מתל אביב. כבר הרבה זמן אני עוקב אחרי דף הפליקר שלה, משחקת לי אותה שמה דגש על הרבה צבע ותמונות נאיביות. בסדר, הלאה. טוב שהיא לא עשתה קטגורית עובדים זרים; צילומי נווה שאנן וכל הקקה הזה. עבודת כפיים של עובדים זרים במצלמה דיגיטלית זה דבר שמשרת  פתקאות כיס של מורה לצילום שמתחיל עם מורה חדשה מחוץ למסדרונות ההוראה; "עברת בשלום את צילומי דרום העיר של  תרגיל השטח הראשון?", הוא יגיד ובו בזמן יפטמה עם  עייפות החומר.  (היא  תקלל אותו על זה שהקדים לה תהליכים מחשבתיים).

****

פליקר, ובאמת שאני לא אשם, הרי זה הם אלה שהתחילו. עכשיו שאני חושב על זה אני מציצן חוקי. כולנו מציצנים חוקיים.פתיחת אלבומי התמונות על מגש הברכיים לא הייתה קלה מעולם, ועכשיו, כשנותנים לך, לא תיקח?
פליקר ישראלי והם אוכלים כל הזמן. הנה הם בשווארמה (דימוי יומיומי פשטני), הנה הם במסעדה (מבקשים מהמלצר לצלם ובכך מרפררים לתמונות חתונה), הנה הם בטייק אוואי של משרד (השיגרה היא הצילום הוא השיגרה), הנה ימי הולדת עם צלחות חד פעמיות (זכר לבמבה שלא תהיה עוד).
ופליקר חוצלארצי? הוא הוא הוא הוא הוא / היא היא היא היא היא ("ג'ק" ו"ג'ניפר"  משוואתיים יעזרו פה; ג'ק הוא ג'ק הוא ג'ק/ ג'ניפר היא ג'ניפר היא ג'ניפר), סתם, צילום. סתם, חיים.
בפליקר חוצלארצי אין כמיהה לחוץ לארץ. פריימים תבניתיים של הנאה, עצב, או סתם חרמנות לא נמצאים, אין להם חוץ לארץ להיאחז בו. אתה עצוב? אתה שמח? אתה חרמן? אתה אתה.
ציצי  של פליקר חוצלארצי זה דבר אמיתי.

 
 
                                                            ****

 
 
היא שותה את זה עם שני סוכר. אחד חום, שני לבן, לויאליות סוכרית כדי ששני הצדדים לא יפגעו (לא אופתע אם היא מדובבת, בינה לבין עצמה, שיחה בין שקיות הסוכר שלא נבחרו ונותרו במתקן. לא אופתע אם היא נשארת במכונית עד סיום השיר, למרות שכבר חנתה). היא  נותנת לביצתיוּת הקצף לבלוע את גושי הסוכר המאוחדים. הברמן של הקפה הזה טוב; גג הקצף מחזיק את הסוכר כמה שניות, עומד בלחץ הגושים, ואז, פלופ, פנימה. היא מחייכת שהקצף עובד על הסוכר, שהוא נותן לו לחשוב שיישאר למעלה.
אגש אליה ואומר לה ששמתי אותה במועדפים שלי?

****

A dreamer of picture
I run in the night
You see us together,
chasing the moonlight,
My cinnamon girl.
 
 

                                                         ****
לא הרבה אחרי שהתחלתי לשוטט באתר הזה, פליקר, כבר הייתי עייף ומרוט. קבוצות של אנשים, פפארצי של עצמם, סוחבים אותי כל אחד אל דף הבית שלו. אחד על ידי תגובה, שני על ידי תמונה, אחר על ידי שם. כל פעם מקש ימני ו"פתח בחלון חדש".
הפליקר המזדיין הזה, הבעיה שלו, זה שהלינקים לא נפתחים בדף חדש
כמו עם הרבה מקרים אחרים, כך גם פה תהליך בריאת העולם משתנה במשך הזמן. מה שהיה הבסיס בתחילה משרת דווקא את תוצר הלוואי שלו; תגובות המגיבים אשר גם להם מאגר תמונות משלהם,  הם האלמוות, הם אשר גורמות לך לנוע, לחפש, להיאבד.
וזה לא נגמר. הן יפות,  והן מקושרות לחברות עוד יותר יפות, ואני בוגד עם  כל אחת מהן עם החברה הכי טובה שלה. איפה את לינק ראשון שלי, לאן נעלמת? אני שוכח מי היה הבסיס ההתחלתי, כל קבוצה ומיקומה הסוציו-אוקונמי(קה)  שלה, בדרך כלל הווי משרדי כזה או אחר מאחד את אותה קבוצה, אחרים, דרך מקום בילוי משותף. כולם אינדיבידואלים שדומים לכולם.
אמאש'ך עידכנה בפליקר והודיעה לכולם באס. אמ. אס.

 
****

יש איזה גמד אדיוט קבוע בתמונות שלה, איזה  אחד שרואים אותו בדף 59 (נכון לעכשיו) ששם לה יד על הכתף. זה התחיל ב"רוני, מסיבת יום הולדת על הגג- 1"  והמשיך ב-" טיול לצפון", שם הוא כבר הזיז לה את השיער מאחורי האוזן. בן זונה קטן, נראה לי הוא מאלה ש"תמיד היו שם בסביבה" , תמיד יש איזה מעפן שהיה בסביבה והן מגלות אותו פתאום. גג הקצף מחזיק את הסוכר כמה שניות, עומד בלחץ הגושים, ואז, פלופ, פנימה. תשאלו אותי, וכן, אני מקור מהימן, הוא לא מתאים לה. ילדת הקינמון שלי סתם מאוכזבת, מפילה עליו עמוד שידרה שאין לו. אני רואה את התמונות שלה, אני. אני קולט דברים.
****

אומרים ב"שוקס" אין כוסיות, רק כל מיני אורטל- שמורטל מפתח תקווה.
שוקס.  מה שהיה אמור להיות התשובה הישראלית למאגר התמונות האישי, הפך לדאנס בר מצחין עם יחצ"נים שאיבדו כל רסן; שילוב של עמבה ומרק רגל קרושה שיוצא דרך בית שחי מיוזע אל רחבת הריקודים, מהר אל העולם,  מהר כמו תופעת המפורסמים כיום. בום טראח, אני מוצלח! (והיום בשוקס, בקטגוריית ה"הכי פופולריים", עיתונאי שטיקבק לעצמו).
והנה שוב ישנה ההעמדה של עולם אמיתי (פליקר) מול עולם אחר  (שוקס).  הראשון הוא עולם יחיד ללא עוד עולמות,   לשני  עולם נוסף מלבד עצמו, ויותר מכך; בידיו ידיעה על קיומו של עולם נוסף. בכך, מעגל קסמים תבניתי שוב מיוצר; השוקס הוא מה שאני חושב, ומה שאני חושב הוא השוקס הינו אותו דבר.
****

רמז להמתנה לא נמצא. היא ישובה בגפה, שעונה על גבה, ואפילו לא מרימה גבה לבדיקה. אחד שתקוע בלי אש מקבל יחס חמים; הוא ניגש אליה, מבצע סימון מצתי, ובו בזמן מנסה להראות שהוא לא מתחיל איתה, מנסה להגיע למצב בקשתי הכי טבעי שיכול. מה קשים הם חייו של מבקש האש ההתחלתי, מה קשים הם חייו של מבקש האש המדובב מחשבת האחר. היא מציתה לו את הסיגריה בחיוך והוא בורח. מה קשים הם חישוביו של מבקש האש: הוא לא רגיל לזכות בחיוך מעניקות האש שממולו והוא לא יודע מה לעשות עם זה.
בפליקר חוצלארצי לא חושבים שזאת שאתה מגיב לה חושבת שאתה מתחיל איתה
מופתעת מבריחתו של מבקש האש, היא הדליקה עוד סיגריה לעצמה.

Ten silver saxes,
a bass with a bow
The drummer relaxes
and waits between shows
For his cinnamon girl.
       

****

המוני אנשים מקושרים להמוני אנשים אחרים. המוני אנשים מגיבים לאחרים. אתה בוחר מי חבריך לפי תמונות, שנינויות, עבודות אמנות, צילומים ותגובות;  חזרה לסינון החברות הכי גשמי וראשוני של האדם, של כתה א'.
לפעמים חברות ללא נטל נאמנות זאת החברות הכי משתלמת.
לפעמים נדמה לי שקשר וירטואלי שכזה הוא למען מטרה אחת ויחידה, תפקידו לחסוך בית מלון: "מותק, זה אודי מישראל (תגובה 5 בדף 18 אצלך) אני בדיוק ברומא".

****

         

ילדת הקינמון שלי צמודה לחלון בית הקפה. עדיין לא השתמשה היום בכלי הנשק שלה. ילדת הקינמון שלי לא מצלמת סתם ואחרי זה בוחרת את הטובות. ילדת הקינמון שלי יורה בשביל להרוג. אם הייתה סקציה רכילאית בתוך הפליקר הזה בטח מישהו היה דופק עליה פלאש מהחלון בלי שהיא יודעת וכותב "ילדת קינמון, קפה ככה וככה", אבל תמונות פפארצי בתוך פליקר זה אוקסימורון,  ובכל זאת: ילדת הקינמון שלי, בתוך הפליקר, היא נינט אמנותית.  דף התמונות שלה מתעדכן אחת לכמה ימים, רשימת הקונטקט אליה מתארכת על פני 10 עמודים, וכיאה לשיח הסוכרי בו היא לוקחת אחד חום ושני לבן,  כל מי ששם אותה ברשימה שלו מיד מוכנס לרשימתה שלה. בדקתי את זה. ראסמי, יש לה לב טוב.

  A dreamer of pictures
I run in the night
You see us together,
chasing the moonlight,
My cinnamon girl.                                       

 

****
 
המציאות החיצונית לא מתקיימת כשיש פליקראי שנקרה אליך באמצע הרחוב, בבית הקפה או בתור למכולת (לפעמים נדמה לי שצמד המילים "תור למכולת" משמש הוא עצמו סלבריטאי  בכיר אצל  משפטי רגילוּת היומיום)
חיטוט באלבומם  ה"פרטי" מייצר את אנשי הפליקר מחדש. אני יודע איפה הם היו אתמול, באיזה תסרוקת בחרו, ומה הם שתו. המציאות החיצונית (רדיו, טלוויזיה, עיתונות) לא רלוונטית, רגע זיהוי הפליקראי בפגישה מקרית ברחוב (על ידי פליקראי אחר)  דינו כמפגש של איש עולם "רגיל" עם מפורסם "אמיתי", בכך נוצר תת עולם בתוך תת עולם וכו'.
****

ילדת הקינמון שלי הזמינה חשבון ומאז לא ראיתי אותה.  מדי פעם אני מגיב לה לתמונות (המצאתי לי כינוי ובניתי מייל חדש סתם בשביל הרישום), כל פעם בנימה אחרת. אסור שילדת הקינמון שלי תדע שאני שלה.
אני זוכר בדיוק מה היא לבשה באותו יום שראיתי אותה בקפה ואני מתאפק לא להגיד לה, אפילו לא ברמז; לאנשים שראו מישהו מחוץ למסגרתו הקבועה יש צורך להראות את זה ואני לא אשתתף בזה. אני זוכר איך החזיקה את ספל הקפה, את הג'ינס הצמוד שלה וכמה סיגריות עישנה. בעולם הפליקר כולם יודעים שיש לה צלקת מתחת לברך, זה סימן ההיכר שלה, זאת תמונת הפתיחה שלה. באותו יום בבית הקפה, רק אני ידעתי על זה.

Pa sent me money now
I'm gonna make it somehow
I need another chance
You see your baby loves to dance
Yeah…yeah…yeah

.

* השיר המובא כאן הוא cinnamon girl  של ניל יאנג.

* לעוד משהו בנושא דומה לחצו כאן
* לעידכונים ורשימות חדשות מהאתר שלי לחצו כאן

(מתוך המגזין "360 מעלות")

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלי  On יולי 20, 2006 at 9:53 am

    מקסים.
    רק תיקון קטן: מחליא ולא מכליא.

  • אודי שרבני  On יולי 20, 2006 at 10:20 am

    תודה גלי
    וגם תוקן

  • חייש  On יולי 20, 2006 at 10:31 am

    מה שכן, מי שמצלם לפליקר שלו במצלמות יקרות עם עדשות פנסי, מגיע לו מכות.
    אני מאמין רק במצלמות ב500 שקל, ורק תמונות שאני רוצה לתת להן לינק ממקום אחר. הפליקר שלי הוא מחסן, לא חלון ראווה. אולי בגלל זה אף אחד לא מגיב אצלי ואין שום רשת חברתית מגניבה ולא נעליים.

  • דרור  On יולי 20, 2006 at 11:45 pm

    פשוט מקסים.

  • אודי שרבני  On יולי 21, 2006 at 2:14 am

    חייש, יש משהו, כי פליקראים אמורים וכביכול צריכים להישאר במצלמה הפשוטה
    דרור, תודה גם לך

  • ילד הכמון  On יולי 21, 2006 at 1:21 pm

    ומכניס אותך למועדפים שלי.

    נ.ב שלא יעלה לך לראש, אתה כולה בלוגר

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On יולי 21, 2006 at 6:47 pm

    ילדת באצ'ו???????

  • ליאומי  On יולי 25, 2006 at 2:18 pm

    אננננננננננננננננננניייייייייייייי אוולין

  • דפנה א  On אוגוסט 4, 2006 at 5:53 pm

    זה מדהים הפליקר הזה. אני יודעת בדיוק מה המרקם החברתי של כל שולחן כבר שבוע מראש

  • ירונימוס  On אוגוסט 27, 2009 at 3:53 am

    לא מת על הנרקיסיזם 2.0 הזה.
    אז הבנו, את נראית טוב, ויש לך המון תגובות, ופייבוריטים וזה לא בדיוק בגלל איכות הצילום. בד"כ אני עושה ממישהו קונטקט כאשר העבודות (ואני מתכוון לעבודות ולא סנאפשוטים של יפיופים) שלו/שלה מרגשות אותי.
    בד"כ הפאפארעצמי (פפרצי העצמיים של הפליקר) הם אנשים נחמדים וטובי מראה, עם כשרון למגוון פוזות, אבל ללא אמירה משמעותית שיכולה לעניין.
    גם אלו שגורמות לך להתאהב יגרמו לך להתאכזב, בעיקר בגלל שהם חוזרים על עצמם.

    ועוד יש כמה אנשים שם בפליקר שנמצאים שם בשביל האמנות.

  • שחר כהן (לואי)  On אוגוסט 28, 2009 at 1:29 am

    היה מעניין, גרמת לי לקרוא עד הסוף למרות שאני עייף. מקוה שהאהבה הזאת תתממש, או שאולי בעצם עדיף שתשאר ככה, תמימה כמו שרק פנטזיה יכולה להיות.
    נ.ב – הכותרת מ"אלוהי המזכירות", שיר שהלחנתי. אם בא לך לשמוע העליתי אותו בפייסבוק (יש עוד עולמות ממכרים בעולם הוירטואלי חוץ מפליקס).

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: