ארכיון חודשי: יולי 2006

טקסט ותמונה, תמונה וטקסט (1)

              

סיגריה של תחילת סרט צילום, כזאת שלא מוצתה עד הסוף. אחרת, כמעט שלמה, נמחצה בכדי לתת תודעה מאפרתית.
 אולי דיברו בינתיים, להראות טבעיות. "ספר לי קצת על האלבום, פייגן", הצלם בטח אמר לו. אולי זה בכלל הושמע ברקע, בשביל "להיכנס לזה". תמיד הרי צריך "להיכנס לזה".
שדרן רדיו, סיגריה, פטיפון וקמט בין הגבות. כמו שפעם.
חפיסה רכה נחה ליד הפטיפון ומחכה 10 שנים להמצאת פיצוציה ישראלית. "אחי, תן לי סופט", יגיד מישהו עם אוטו דלוק שהשאיר ליד המדרכה. עם הזמן  הוא ייקח  איתו את המפתחות כי יש כאלה שאורבים ליד פיצוציות וכספומטים.
 שדרן רדיו, סיגריה, פטיפון וקמט בין הגבות. כמו שפעם. כמו ששדרני רדיו היו, או לכל הפחות לימדו אותנו שהם כך.
 והיום? למעט עצבנות מאה ושלוש אפ אמית, הם בכלל לא מעשנים; תמיד יש איזה גדעון רייכר שמגיע לשידור של אחרי זה וצריך להתחשב בו. תמיד יש מישהו, איפשהו,  שמגיע אחרי זה וצריך להתחשב בו.
והתקליט מקדים את זמנו. "במידה והאדומים יחליטו להוריד את הכפתור", הוא שר בלהיט של התקליט. פעם עם ס', פעם בלי. ובמאמר מוסגר תרתי משמע: עם המילה "דיסק" אין אפשרות  לחרוזים  כמו "בלהיט של התקליט", שהוא כה קליט.
השעה ארבע ועשרה לפי השעון שליד השדרן, או לכל הפחות לפי השעון שהוצא ממנו הבטרייה, או לכל הפחות לפי  השעון שהכותב (אני) חושב שלא נתנו לו סתם לתקתק.
אם הייתי נאמן גלגל"צ הייתי סתם מודיע על פקקים בשביל שתהיה לי נסיעה נקייה.
"נעים מאוד, אני אודי. נאמן גלגל"צ", אני אתחיל עם בחורות. "אה, זה אתה?" הן יגידו לי, תהיה להם פאוזה ואז הם יבקשו שאני אוכיח.
לך תוכיח שאתה נאמן גלגל"צ.
לך תהיה תקליט מופתי שעשו בו שימוש יתר בחנויות אלקטרוניקה בשביל לעבוד על קונים ולהראות שהסאונד זה בכלל של המערכת.

                                               DONALD FAGEN, THE NIGHTFLY, 1982

*מוקדש לאחי היקר והאהוב איתן שרבני ז"ל שגילה לי את כל עולמי המוסיקלי (ולא רק) עליו נבנתי ואיבד את חייו במוצאי שבת. המדור היה מוכן לפני המקרה.
                           
                                                                                  הופיע לראשונה בוואלה תרבות

מסטיק אבטיח 39

 

ציפורה סכיזופרנית
נבחרתי לאחת מחמש מנות הפנקוטה הטובות בעיר.
כל עיר שהיא, כל עיתון שהוא, כל פנקוטה שהיא.
אחרי זה עברתי לטרמיסו. אנשים תמיד רוצים שתמציא את עצמך מחדש.
 

הדתי התמהוני ביום הסטודנט
סך הכל, הדתי התמהוני (אחרת לא היה נקרא כך מלכתחילה) די נהנה במופע הצהריים אליו נקלע ביום הסטודנט. חבורה של צעירים (כנראה מלימודי הקולנוע שכן כמה מהם מסגרו סביבו  באירוניה אצבעות  של  מציאת פריים) משכו בידיו אל מעגל הרוקדים.
הוא נהנה באותו רגע. הם, ייהנו בשחזור הרגע בזמן ההפסקות שבין שיעור לשיעור, שבין  הווה להווה מומצא.    
 
 
הבחורות של דירות הקרקע
הבחורות של דירות הקרקע, אני אוהב אותן.
הבחורות של דירות הקרקע מקבלות אותי תמיד יפה. ללא מדרגות, ללא משוא פנים.
דלתות פתוחות עם רטיבות מוכנה, רמז לספונג'ה או דימוי אחר של קורא.
הבחורות של דירות הקרקע, מצב רוחן אינו עולה ואינו יורד, מבטלות לי חישוב מבזבז אנרגיה. קרקע.

 
הבמאי והשחקנית וקרדיט מוגזם של צופה
הבמאי והשחקנית שהתאמנו באותו לילה  על הדיאלוג בבית הקפה, לא הצליחו בעבודתם. הדיאלוג עסק כנראה בבגידתה בו; הוא אמר את תפקיד הגבר הפגוע והיא הייתה צריכה לזכור בעל פה מה להגיד. הם התרכזו בהנמכת הסיטואציה ותגובת העוברים והשבים למראה ריב זוגי,  בכך, הדיאלוג לא צלח.
למחרת בעיתון סוף השבוע, הבנתי שנתתי להם קרדיט מוגזם, היא באמת בגדה בו. הם סתם שחקנית ובמאי שחיים ביחד.

 
מדור השידוכים הגזעני של מסטיק אבטיח
בחורה שכותבת רק בפונט מרים, מחפשת אחד של אריאל שייתן לה מה שחסר לה בבית.
 
 
עסק לא מכניס
ואלה שלא ניגשים אליהן בעיר החדשה?
עומדות שם, מושקעות. הוכנו ליציאה על ידי פינצטת המראה.
כל פרט במקום, כל לק ממורק.
תמימוּת בעלי העסק החדש, הנעת הכדור המחשבתי.
ואלה שלא ניגשים אליהן בעיר הוותיקה?
עומדות שם, מושקעות. הוכנו ליציאה על ידי פינצטת האלתור המחושב.
כל פרט במקום, כל שערה מבולגנת במקומה.
עייפות בעלי העסק הוותיק, הנעת הכדור המרופט.
 
 
מפתקאות כיס של מתחילן סידרתי שמסורב תמידית
אבל מה השעה, לעזאזל, מה השעה?   

 
הברור שלי
המונדיאל האחרון הוכיח לי סופית; כל הכתיבה המזדיינת הזאת במגזין חודשי  לא משולה לגול מונדיאלי אחד ויחיד. לא לסלאלום אלגנטי וגם לא לבעיטת יעף לחיבור הרחוק.
דינה של כתיבתי המפוארת הינה כלום ואפס לעומת בעיטת מספריים או הקשתה מעל השוער האומלל.
"ברור" , תגידו, ואצדיק אתכם ואומר "ברור".  אך לי ולכם "ברור" שונה.
ברור שתפקידי ככותב, רומנטיקן לכדור, היה אמור להסתכם בדקה מונדיאלית אחת ויחידה, או מקסימום צחצוח נעליו של שחקן אמיתי אחר. היכנסות  אל נישת הכתיבה הרומנטית-כדורית  בה אני אמור להסתפק במעט, הינה הכרחית לכותב רומנטי-כדורי אצל קוראיו. 
ברור שאין לכם מושג.
 
לעורך
זאת בדיוק הנקודה. (בתשובה למה שכתבת לי: "אני גם הייתי מחליף  את 'לעורך' של החודש, אבל מצד שני אני העורך ואני לא יכול לעשות דבר כזה, לא?"). 
 
 
* לעדוכנים ורשימות חדשות מהאתר שלי לחצו כאן  

* מה לגבי הרעיון לסרטון הזה? אפשר לשזור חומרים מההופעה עצמה ואז להריץ אותו.

 

מי המציא את "בפה-בתחת" (הצעה לסרטון וידאו לקראת דפשמוד)

מי המציא את "בפה, בתחת?" / אודי שרבני

בעקבות השיר just cant get enough של דפש מוד
מוקומנטרי

1. פנים. סלון מרווח. צהריים.

זוג בוהמי (סטייל דני דותן ודליה מבורך) יושבים מול המצלמה. שניהם מחייכים בערגה.
חשוב להעביר שהם די בורגנים, אבל עדיין זה זוג שבפוטנציה יכול להשתכר יפה בלילה של אמצע השבוע או לשים בגדי אייטיז למשחק מקדים שלהם.
כתובית: "זואי וראובן גליק"

הוא
(מסתכל עליה) אני חושב שזה היה ב"ליקוויד",
בפעם הראשונה ששמענו את זה?

היא
(אליו) מה פתאום, זה היה בָ"שירוקו"

הוא
(מהנהן) שירוקו, נכון. (מסתכל למראיין) "שירוקו" זה נשמע לי פתאום כמו איזה שם של סושייה (פאוזה) בכל מקרה, הדי ג'יי שהיה שם, כל שעה עגולה (היא כבר מתחילה לצחוק) היה לו קטע כזה שהוא היה לוקח את המיקרופון… אז הרי לא היו סימפולים וכל זה, והוא היה עושה "טו-טו-טוווו" כאילו פתיח של חדשות ברדיו, ושם את "Just can't get enough

היא
(מזמזמת את הפתיח סינטיזייר של השיר עם תנועות ידיים, עיניים עצומות וראש אחורה ואז נזכרת בשם הדי ג'יי) פינלי קיגן!

הוא
פינלי! נכון. הוא בעצם זה שהמציא את "בפה, בתחת". בריטי חמוד שהתאהב באיזו אילתית, לא זוכר מה- מי-מו, אבל הוא נתקע פה תקופה (פאוזה) מאלה שמגיעים לארץ ומתלהבים (ציני ועושה תנועת מרכאות) "מהימניז גירלז"? כזה. בקיצור, הוא היה שם את השיר הזה כל שעה עגולה, ואז בפזמון, הוא היה מנמיך-

היא
בהתחלה לא הבנו למה!

הוא
הוא היה מנמיך בפזמון, ואז, כשלא היה מוזיקה: I Just can't get enough(שר ועושה תנועה של מוריד ווליום)

היא
(חיקוי מבטא אנגלי) בפה!

הוא
I Just can't get enough (שר ועושה תנועה של מוריד ווליום)

היא
(חיקוי מבטא אנגלי) בתהת!

הוא
(מתפדח) מאמי, הילדים פה…

היא
(ערגתית ומחייכת) היו לי אז כפפות כאלה עם חורים לאצבעות

הוא
(למראיין) עד עכשיו יש לה! "היו לי"… (צוחקים)

2. פנים. חדר. ערב.

בחדר יושב שׂרול, בוגר אייטיז שעדיין חי את זה לבוש שחור (אולי גולף) פאות לחייו חתוכות מעל לאוזן. (שולץ בצורה מוקצנת) טיפוס די ממורמר, יותר נכון נהנה להיות ממורמר (מאלה שעל כל דבר יגיד "הם התמסחרו"- לא משנה על מה). התאורה קצת שחורה, החדר קצת מבולגן.
כתובית: "שׂרול"

שרול
(כניסה לאמצע שיחה) זה מה שהם אמרו לך? שפינלי זה שהמציא את "בפה, בתחת?" (פאוזה, ראש הצידה) הם עדיין ביחד שני אלה? (תשובה כן) זוג יאפים מחורבנים. אתה מבין? כשבא להם- הם מפארים את האייטיז, אבל מה הם עושים ביומיום? שומעים גלגל"צ, אני חותם על זה. תקשיב טוב (מסתכל על המצלמה) זה עובד? (כן) אני, אני המצאתי את "בפה, בתחת". זה היה בפינגווין ולא בשירוקו. איזה שירוקו? נכון, פינלי ניגן את זה ראשון, היו לו סטוקים של תקליטים שהיו שולחים לו מאנגליה, אבל את הצעקה? (מצביעה על עצמו) שרול!

מראיין
איך?

שרול
(חיוך, נשען אחורה) אתה מכיר את הסיפורים על השירותים של הפינגווין, כן? אז כמו שאתה רואה אותי, אני, החוויה המינית הראשונה שלי, היתה בשירותים של הפינגווין. (מחייך בסיפוק- מתלהב מהיחודיות שלו) הייתה שם אחת, "ריקי הרצליה", למה היא הייתה מהרצליה. חמש, שש שנים מעלי. כוסית, לא סתם. אז היה לי איתה קטע בשירותים, אתה יודע… "בפה, ו…", תתאר לך, פעם ראשונה שלי ואני מביא לה שמה מאחורה (מדליק סיגירה) בקיצור, יצאתי מהשירותים, ופינלי בדיוק שם את השיר הזה, כל שעה עגולה וזה…? (מחפש מבט של המראיין, יעני- אתה שמעת על הרוטינה של פינלי) אז כשהוא הנמיך בפזמון, רק הנמיך כן? התחלתי לצעוק "בפה, בתחת" למה שניה לפני זה, הייתי עם ריקי הרצליה. (פאוזה) אלק הוא המציא את זה… (פאוזה) הנמיך, פינלי רק הנמיך. צעק? (מצביע על עצמו) שרול צעק את זה ראשון ושלא יספרו לך סיפורים.

3. מעבר

רואים סרטוני ארכיון של כתבות יומן שישי משנות השמונים (תורים ליד הסינרמה, אנשים רוקדים כמו רובוט וכו') ברקע V/O של הדי ג'יי בשיחת טלפון טראנס אטלנטית.
כתובית : "פינלי ("קינגסלי") ,קיגן, לונדון"

פינלי
(עברית במבטא בריטי) יו ניד טו אנדרסטאנד. זה לא שאני לא אוהב
אותכם הישראלים, מאוד נהנתי שם; הים, המסיבות, האווירה, החומוס! גאש… דאת חומוס וואז אמייזינג! והבחורות שלכם, אני חושב שהן הכי יפות בעולם (צוחק) אספשלי דה ימניז גירלז. אבל אתם כל כך… האו דו איי סיי יט? תחרותותים?

מראיין
תחרותיים.

פינלי
יס, תחרותותים. איי ריממבר דאט דיי שהמצאתי את הצעקה "בפה, בתהת", את זה אף אחד לא יקח ממני ואם יש כאלה שכל כך רוצים להגיד שהם המציאו את זה, שהם היו הראשונים, אז, יו נו, יטס טיפקל ישראלי וואי.

חתוך עריכתי (כאילו פסחו על "ספר לנו איך זה הומצא")

פינלי
מאוד סימפל. תיקלטתי באיזו מסיבה, והיא הייתה פריטי שיט, יו נו, הגיעו טלוויזיה, היים… היים…

מראיין
יבין. חיים יבין

פינלי
יס. וויד דיס אטטטוד לייק "בוא נראה את המוסיקת רובוטים הזאת", אז עשיתי דווקא, והנמכתי את המוזיקה ככה כל פעם בפזמון וצעקתי. (שר) I Just can't get enough בפה! I Just can't get enough בתחת! לשחק לטלוויזיה את המשחק שכאילו אנחנו מפגרים, וזהו, דאטס איט. יטס וורק, זה תפס. (פאוזה) סו דפשמוד מגיעים אליכם? לא שחסרה לי הופעה שלהם, ראיתי המון, אבל אתה יודע, בתור אחד שהמציא את "בפה, בתחת"… לפעמים אני מרגיש שהייתי, איך לומר? שגריר שלכם, של הישראלים. הייתי פעם בהופעה שלהם במינכן ב92, פתאום באמצע הפזמון שמעתי מישהו מאחורי צועק "בפה, בתחת" כל פזמון. אתה יודע, זה עושה משהו, זה מסוג הדברים שעושים לך כיף, ש… (מתלהב מהקישור שהוא יעשה תיכף מהמשפט) שכן יש סאטיספאקשיין! שיו כן גט אינאפ!

4. פנים. בית קפה. צהריים

בית קפה, ממול עיתונאי מוזיקה, תל אביבי נוסטלגי לבוש שחורים, שינקנאי אולד סקול. כזה שהיה חזק במקומונים של סוף שנות השמונים ועכשיו יש לו say . מאלה שאוהבים לעשות אנאלוגיות בכח. משקפיים שחורים.
כתובית: "רונן בן-דב, עיתונאי מוסיקה"

רונן
באיזשהו מקום, השורה של דפשמוד, "Just can't get enough, הייתה תשובה, מבחינתי כן? לסאטיספקשיין של הרולינג סטונס. כי תראה מה הם אומרים, מה דייב גאהן שר: הוא לא יכול לקבל מספיק. אף פעם! זה לא שהוא מחפש, סרצ'ינג כמו ג'אגר, הוא לא צריך- הכל מונח לפניו. זאת אומרת (מונה עם האצבעות) שאפשרויות- יש, סיטואציות-יש, אבל עדיין הדור הזה שלהם, שלנו כן? לא היה מ-סו-פק. זה שיקף את כל שנות השמונים. מן בור כזה של אחרי הסיקסטיז, וילדי הפרחים, ואחרי זה הסבנטיז ומה שהביא איתו :הדיסקו, הPאנק, הFאנק, הפרוגרסיב רוק, נשמה, תחילת המטאל, בור שאי אפשר היה למלא אותו, הכל כבר פרוס, וכבר המציאו כמעט הכל בעולם. אז מה תעשה? תייצר אווירה שהיא גם מחד מפונקת, וגם מצד שני מדוכאת, מן שילוב כזה.

מראיין
אה. (פאוזה ארוכה) ומה לגבי "בפה, בתחת?"

רונן
(מתנער מהר רק שלא יהיה קשור לכך אפילו בשאלה) סתם המצאה של פרחים, נו באמת.

5. פנים. באר לפני פתיחה. ערב.

מארגן מסיבות הומואים, שמוליק הררי, יושב על הבר.
כתובית: "שמוליק הררי, ההומו הראשון בתל אביב"

שמוליק
פחחחחח… המצאה של פרחים? איה שטויות. מי אמר את זה?

מראיין
רונן בן-דב.

שמוליק
אז היא אמרה (מחייך ונישען אחורה) בן-דב… (בזילזול) "שיו, אני כל-כך חכמה אני לובשת תמיד משקפי שמש שחורים", ועל זה שהוא היה רקדן קלוב במסיבות הראשונות שלי הוא לא סיפר לך… תקשיבי: מי שהמציא את "בפה, בתחת", זה בן-דב עצמו. (פאוזה) את הנסיבות שהביאו למקרה אני לא אמסור, הוא לא רוצה להודות בזה, אבל בוא נאמר ככה, את יודע מה? עזוב. (פאוזה ארוכה) "אני בן-דב, אני עיתונאי מוזיקה מורם מהעם" (מגחך)

6. פנים. מדרגות משרד הפנים. בוקר.

על המדרגות עומד גאה בחור בשם רמי. מחייך.

רמי
אני רמי, שעליו נקרא הנוהל 'רמי בפה בתחת' (פאוזה), לא לא אחי, אני לא מתכופף או משהו כן? זה כמו שיש בחומוס אשכרה חומוס יוחאי, ככה 'נוהל רמי'. מכיר? בקיצור. אני אוהב את הדפש מוד. יש להם אחלה מוזיקה, באמת. אני לא הומו כן? (עוברת בחורה, הוא מקצין את המבט שלו בשביל להמחיש) בקיצור, הייתי בהופעה שלהם בברלין והבני זונות, הנאצים האלה- פתאום אני מרגיש יד בתחת, לא אחי, לא מה שאתה חושב, אני מתכוון בג'ינס, יד בג'ינס, וכייסו אותי. עכשיו, לך תמצא מי כייס אותך בהופעה בברלין, מלא אנשים לא ידעתי מה לעשות! הדרכון, הכסף, הכל לקחו לי! (פאוזה) מלא כוסיות היו גם! בקיצור, ככה מאלוהים בדיוק היה את השיר שלהם I Just can't get enough וטז בפזמון אני שומע ככה מרחוק "בפה בתחת!", אמרתי יש פה ישראלי, חי אלוהים יש פה ישראלי. באתי אליו באמצע השיר אמרתי לו כייסו אותי. ההוא, וואלה ג'אבר גדול, מזל מאלוהים, בוגר סיירת, בא עם חבר שלו (פאוזה) האמת קצת נשי כזה ( פאוזה) לא משנה! בקיצור התחלנו להפוך שם את הקהל, כמו סיירת מטכל ומצאנו הכייס, זיינו לו את האמ.. דפקנו לו את האמ-אמא וגם לקחנו את הארנק שלו. למה שיבין.

מראיין
אז למה על שמך יש נוהל בפה בתחת? לא הבנתי

רמי
אז זהו, מאז, השגרירות הוציאה נוהל; אם אתה בחו"ל ויש בלאגן, ואין מי שיעזור לך למה הגויים האלה הם גויים, צריך לצעוק "בפה בתחת" ואז לחכות שמישהו יענה לך בחזרה ויהיה לך על מי לסמוך

7. פנים/סלון. מסיבת כתה. שישי ערב.

התקליטן מגיע עם התיקים שלו ואנחנו מלווים אותו לסלון. עובר, לוקח במבה מאחת הצלחות. תקליטן שכונה, תקוע אייטיז שהיום עושה בר מצוות.
כתובית: "איציק MIX, תקליטן"

איציק
(מכניס מדי פעם עוד במבה) שמע, זה שיר שאני באופן אישי, גדלתי עליו בגלל אחי הגדול, ואתה יודע מה הכי מצחיק? הילדים של היום מתים עליו.

מראיין
הם גם צועקים "בפה בתחת?"

איציק
מה צועקים, באים אליי ילדים אומרים לי "שים את בפה-בתחת", צחוקים אחי. תבוא עוד שעתיים תראה מה זה (לוקח עוד במבה) מה, על זה אתם עושים סרט? איפה זה משודר זה?

8. פנים. דירת שותפים. צהריים

צעיר, זמר מתחיל, טיפוס ( סטייל א.ב דן, אבל פחות מודע). הוא יושב על כסא עם אקוסטית. או אם זה קשה מבחינת הפקה אז לעשות אותו מקריא את זה סטייל הקראת שירה תל אביבית. נוירוטי.
כתובית: "שגיב הנגבי, יוצר"

שגיב
(מרוצה) מה, איך שמעת עלי?

מראיין
אתה יודע, תחקיר.

שגיב
אחלה

מראיין (לצלם)
יש לי קיו? (כן) שגיב הנגבי, אתה לקחת את השיר של הדפשמוד ועשית איתו משהו מעניין: בעצם תירגמת אותו הפוך.

שגיב
כן
מראיין
בוא תסביר קצת

שגיב
דפשמוד זאת להקה שאני מאוד אוהב, זה קודם כל. עכשיו, השיר הזה, Just can't get enough , הוא לכאורה נורא פופי ואנשים נורא אוהבים לזלזל בפופ ומקצבים שכאלה, אבל אני אומר שדווקא זאת האמנות, זאת האמירה. עכשיו, תירגמתי אותו הפוך כי בעצם, רק בישראל, ואני בדקתי את זה עם חבר שראה הופעה שלהם בלונדון פעם, הקהל מוסיף את "בפה-בתחת" בפזמון- מה שעושה את השיר בעצם ישראלי. התהליך ההפוך הזה הוא קסם, אז אמרתי-בוא נעשה הפוך על הפוך: נתרגם אותו לעברית ואת "בפה-בתחת" נוסיף באנגלית.

9. פנים. סלון מרווח. צהריים.

זואי מתחילה לעשות תצוגת אופנה בסלון שלה וראובן מתפדח

זואי
(מסתכלת על הטייטס) וואי אני לא מאמינה, זה עוד עולה עליי! תראה, מאמי!

ראובן
(נבוך ומסתכל למצלמה) אייטיז נו. מה לא עושים בשביל הדפשמוד. (פאוזה, עלה על קטע) אתה יודע, עכשיו כשאני חושב על זה, אם אתה מחבל ואתה רוצה לזהות ישראלים בחו"ל, אתה פשוט הולך להופעה של דפשמוד, ומי שצועק "בפה, בתחת" באמצע Just can't get enough, (תנועה של אקדח) פאו-פאו-פאו (מסתכל על זואי) לא, מאמי?

זואי
(בשלה, שמה חותלות) וואו! אין, אני מחזירה את זה לאופנה!

10. פנים/סלון. מסיבת כתה. שישי ערב

המסיבה בעיצומה, איציק MIX שם את השיר ומסתכל על המצלמה במבט של "קבל קטע", בפזמון הוא מנמיך, ואז כל הילדים שרוקדים צועקים בפזמון "בפה, בתחת". הוא מרוצה.

11. פנים. חדר. ערב.

שרול
מה אתה חושב שאני לא יודע שיש אנשים שעושים כסף
ממה שהמצאתי? מותק, שרול המציא את ב"פה, בתחת"! אלק, פינלי קיגן המציא את זה. (פאוזה) הנמיך בפזמון? סבבה, אבל אני זה שצעקתי.

מראיין
(עלאק מרגיע אותו) אתה הולך להופעה?

שרול
שאני לא אלך? הולך, בטח הולך. אתה יודע מה זה לראות איך כל הפארק צועק "בפה, בתחת?", זה מעמד אחושרמוטה. אם אמא שלי הייתה בחיים (מסתכל על התמונה בשידה) הייתי בא אליה אחרי ההופעה והייתי אומר לה "אמא, 50 אלף איש צעקו אתמול "בפה, בתחת!" (פאוזה) הולך, בטח מה.

12. פנים. דירת שותפים. צהריים

שגיב מבצע/ מקריא את השיר שלו. ההקראה נורא רומנטית, נוירוטית, ושקטה אבל כשהוא מגיע למילים באנגלית הוא צועק אותם בזעם ואז חוזר לטון שקט.

שגיב
כשאני איתך, מותק
אני משתגע.
אני פשוט לא מקבל מספיק
, IN THE MOUTH!
פשוט לא מקבל מספיק,
IN THE ASS!

כל הדברים שאת עושה לי וכל מה שאת אומרת לי
אני פשוט לא מקבל מספיק,
IN THE MOUTH!
פשוט לא מקבל מספיק
, IN THE ASS!

אנחנו גולשים בזמן שאנחנו מזדיינים
וזה נראה שאני פשוט לא מקבל מספיק,
פשוט לא מקבל מספיק.

אנחנו הולכים ביחד,
אנחנו הולכים ביחד במורד הרחוב
אני פשוט לא מקבל מספיק,
IN THE MOUTH!
פשוט לא מקבל מספיק,
IN THE ASS!

כל פעם שאני חושב עליך אני יודע שאנחנו צריכים להיפגש
אני פשוט לא מקבל מספיק,
IN THE MOUTH!
פשוט לא מקבל מספיק,
IN THE ASS!

זה הולך ומתחמם, הוי זו אהבה שורפת
וזה נראה שאני פשוט לא מקבל מספיק,
פשוט לא מקבל מספיק.

ושיורד גשם, את זורחת לי למטה
אני פשוט לא מקבל מספיק,
IN THE MOUTH!
פשוט לא מקבל מספיק,
IN THE ASS!
כמו קשת בענן את יודעת איך לשחרר אותי
אני פשוט לא מקבל מספיק,
IN THE MOUTH!
פשוט לא מקבל מספיק,
IN THE ASS!

את כמו מלאך ואת מביאה לי את אהבתך
וזה נראה ש אני פשוט לא מקבל מספיק,
פשוט לא מקבל מספיק. (פאוזה וחיוך) זהו…

פייד אאוט, וכניסה לרחוב עם רעש מכוניות וכו'.

ברחוב עומדת מצלמה והמראיין עוצר צעירים ושואל אותם על "בפה בתחת",

מראיין
שלום אפשר שאלה? "בפה בתחת", מה זה אומר לכם?

(זאת בערך השאלה וכמה מסרבים, חלק צוחקים, כמה בנות מתחילות לשיר את השיר וכו')
אל המצלמה מגיע טיפוס מבוגר, הכי לא קשור לסיטואציה, ( סטייל מוני מושונוב שמשחק זקן). העניין הוא שזה כאילו משהו שלא היה נכנס לעריכה, סתם המצלמה פועלת.

מישהו
שלום, מה זה על מה מצלמים

מראיין
סתם נו, שאלות רחוב

מישהו
אבל על מה?

מראיין
(חוסר סבלנות) מוזיקה-מוזיקה אדוני

מישהו
איזה?

מראיין
אדוני, סתם, צעירים, מוזיקה של צעירים

מישהו
נו, תשאל אותי גם

מראיין
עזוב, כבר קיפלנו.

מישהו
ובכל זאת?

מראיין
או-הווווו, זה "מי המציא את בפה בתחת", טוב?

מישהו
"בפה, בתחת?"

מראיין
בפה בתחת, כן

מישהו
בפה בתחת

מראיין
בפה בתחת. נ-כון

מישהו
(משלב ידיים) 1981 אני בקיוסק שלי וזאת הייתה הפעם הראשונה ששמו את זה ברדיו, רשת ג' נראה לי.

מראיין
(לצלם) תפעיל –תפעיל. (אליו) ו?

מישהו
ו? (אצבע מגונה) פעם הבא שמגיע מישהו ושואל אותך שאלה, אתה לא תנפנף אותו ותחשוב שהוא לא קשור לעניין. מותק, אני המצאתי את "בפה, בתחת" ואני אקח את זה גם לקבר. יוטפו! (הולך)

שיר סיום. כותרות.

*כל הזכויות שמורות לאודי שרבני.

ילדת הקינמון, דף הפליקר (ציצי שמונצח בקליק ישראלי זה לא דבר אמין) / כתבה על פליקר

ואז ראיתי אותה, את ילדת הקינמון שלי. היא ישבה בקצה בית הקפה שנקלעתי אליו (לפעמים נדמה לי שקצה בית הקפה מאכלס רק אנשים שאמורים לכתוב עליהם), עישנה סיגריה ידידותית. כלי הנשק שלה, מצלמה משוכללת שמייצרים לה כדורי 8 מילימטר עם חתימה אישית,  היה מונח על השולחן. מדי פעם, כשבחרה לענות לשיחות הטלפון, שיחקה איתו. כוס הקפה החד פעמית, זאת שהייתי אמור לקחת איתי ולשחק אותה ממהר ברחובות העיר, התבטלה מיד באותו רגע שהבחנתי בילדת הקינמון שלי. התיישבתי על הבר. ילדת הקינמון שלי עלתה לי בטיפ באותם צהריים.

****

flickrlogo
****

 I wanna live
with a cinnamon girl
I could be happy
the rest of my life
With a cinnamon girl.

 

 

פליקר. אתר שיתוף תמונות ענק. אלבום תמונות עם מאגר עידכוני-אינסופי, שמנוהל על ידי קוראיו, או יותר נכון צלמיו. אנשים מצלמים, מפלקרים את עצמם  (לדעת). אובייקט מזמין מול סובייקט מוזמן, משתף מול משותף,  דפים פרטיים מול לשונות משתרבבות.
פליקר. מיליוני רגעים מונצחים עוד לפני שהם נושמים בחלל האוויר. אנשי הפליקר לא נותנים להם צ'אנס; לחיצת הכפתור התיעודי של אלה מבטלות אותם היישר אל הישענות הכורסא, אל הצפייה בהן; החיים אינם נחווים, אלא מתועדים, מצולמים וכפועל יוצא מכך- מבוימים בו בזמן.  פרישת רשת הדייגים הצילומית של אנשי הפליקר פועלת עם תפילת "מודה אני" של ניצני הבוקר; כותרת התמונה תהיה "אני אומר מודה אני". פרישת רשת הדייגים הצילומית פועלת עם קפה הבוקר, כותרת התמונה כבר מונחת בראש; "אני שותה קפה ראשון". ומשם? "רגע, אל תזוז, צריך לצלם את הריב הזה". קליק. חיים משרתים קליק.
פליקר. כל דקה מישהו  מת בעולם? כל דקה עודכנה תמונה חדשה.

****
ילדת הקינמון שלי כל כך אופנתית שזה מחליא, אבל אין לי מה לעשות בנידון. אם היא הייתה מאירופה הייתי מקבל את אופנתיות האופנה שלה, אבל היא לא, היא מפה, מתל אביב. כבר הרבה זמן אני עוקב אחרי דף הפליקר שלה, משחקת לי אותה שמה דגש על הרבה צבע ותמונות נאיביות. בסדר, הלאה. טוב שהיא לא עשתה קטגורית עובדים זרים; צילומי נווה שאנן וכל הקקה הזה. עבודת כפיים של עובדים זרים במצלמה דיגיטלית זה דבר שמשרת  פתקאות כיס של מורה לצילום שמתחיל עם מורה חדשה מחוץ למסדרונות ההוראה; "עברת בשלום את צילומי דרום העיר של  תרגיל השטח הראשון?", הוא יגיד ובו בזמן יפטמה עם  עייפות החומר.  (היא  תקלל אותו על זה שהקדים לה תהליכים מחשבתיים).

****

פליקר, ובאמת שאני לא אשם, הרי זה הם אלה שהתחילו. עכשיו שאני חושב על זה אני מציצן חוקי. כולנו מציצנים חוקיים.פתיחת אלבומי התמונות על מגש הברכיים לא הייתה קלה מעולם, ועכשיו, כשנותנים לך, לא תיקח?
פליקר ישראלי והם אוכלים כל הזמן. הנה הם בשווארמה (דימוי יומיומי פשטני), הנה הם במסעדה (מבקשים מהמלצר לצלם ובכך מרפררים לתמונות חתונה), הנה הם בטייק אוואי של משרד (השיגרה היא הצילום הוא השיגרה), הנה ימי הולדת עם צלחות חד פעמיות (זכר לבמבה שלא תהיה עוד).
ופליקר חוצלארצי? הוא הוא הוא הוא הוא / היא היא היא היא היא ("ג'ק" ו"ג'ניפר"  משוואתיים יעזרו פה; ג'ק הוא ג'ק הוא ג'ק/ ג'ניפר היא ג'ניפר היא ג'ניפר), סתם, צילום. סתם, חיים.
בפליקר חוצלארצי אין כמיהה לחוץ לארץ. פריימים תבניתיים של הנאה, עצב, או סתם חרמנות לא נמצאים, אין להם חוץ לארץ להיאחז בו. אתה עצוב? אתה שמח? אתה חרמן? אתה אתה.
ציצי  של פליקר חוצלארצי זה דבר אמיתי.

 
 
                                                            ****

 
 
היא שותה את זה עם שני סוכר. אחד חום, שני לבן, לויאליות סוכרית כדי ששני הצדדים לא יפגעו (לא אופתע אם היא מדובבת, בינה לבין עצמה, שיחה בין שקיות הסוכר שלא נבחרו ונותרו במתקן. לא אופתע אם היא נשארת במכונית עד סיום השיר, למרות שכבר חנתה). היא  נותנת לביצתיוּת הקצף לבלוע את גושי הסוכר המאוחדים. הברמן של הקפה הזה טוב; גג הקצף מחזיק את הסוכר כמה שניות, עומד בלחץ הגושים, ואז, פלופ, פנימה. היא מחייכת שהקצף עובד על הסוכר, שהוא נותן לו לחשוב שיישאר למעלה.
אגש אליה ואומר לה ששמתי אותה במועדפים שלי?

****

A dreamer of picture
I run in the night
You see us together,
chasing the moonlight,
My cinnamon girl.
 
 

                                                         ****
לא הרבה אחרי שהתחלתי לשוטט באתר הזה, פליקר, כבר הייתי עייף ומרוט. קבוצות של אנשים, פפארצי של עצמם, סוחבים אותי כל אחד אל דף הבית שלו. אחד על ידי תגובה, שני על ידי תמונה, אחר על ידי שם. כל פעם מקש ימני ו"פתח בחלון חדש".
הפליקר המזדיין הזה, הבעיה שלו, זה שהלינקים לא נפתחים בדף חדש
כמו עם הרבה מקרים אחרים, כך גם פה תהליך בריאת העולם משתנה במשך הזמן. מה שהיה הבסיס בתחילה משרת דווקא את תוצר הלוואי שלו; תגובות המגיבים אשר גם להם מאגר תמונות משלהם,  הם האלמוות, הם אשר גורמות לך לנוע, לחפש, להיאבד.
וזה לא נגמר. הן יפות,  והן מקושרות לחברות עוד יותר יפות, ואני בוגד עם  כל אחת מהן עם החברה הכי טובה שלה. איפה את לינק ראשון שלי, לאן נעלמת? אני שוכח מי היה הבסיס ההתחלתי, כל קבוצה ומיקומה הסוציו-אוקונמי(קה)  שלה, בדרך כלל הווי משרדי כזה או אחר מאחד את אותה קבוצה, אחרים, דרך מקום בילוי משותף. כולם אינדיבידואלים שדומים לכולם.
אמאש'ך עידכנה בפליקר והודיעה לכולם באס. אמ. אס.

 
****

יש איזה גמד אדיוט קבוע בתמונות שלה, איזה  אחד שרואים אותו בדף 59 (נכון לעכשיו) ששם לה יד על הכתף. זה התחיל ב"רוני, מסיבת יום הולדת על הגג- 1"  והמשיך ב-" טיול לצפון", שם הוא כבר הזיז לה את השיער מאחורי האוזן. בן זונה קטן, נראה לי הוא מאלה ש"תמיד היו שם בסביבה" , תמיד יש איזה מעפן שהיה בסביבה והן מגלות אותו פתאום. גג הקצף מחזיק את הסוכר כמה שניות, עומד בלחץ הגושים, ואז, פלופ, פנימה. תשאלו אותי, וכן, אני מקור מהימן, הוא לא מתאים לה. ילדת הקינמון שלי סתם מאוכזבת, מפילה עליו עמוד שידרה שאין לו. אני רואה את התמונות שלה, אני. אני קולט דברים.
****

אומרים ב"שוקס" אין כוסיות, רק כל מיני אורטל- שמורטל מפתח תקווה.
שוקס.  מה שהיה אמור להיות התשובה הישראלית למאגר התמונות האישי, הפך לדאנס בר מצחין עם יחצ"נים שאיבדו כל רסן; שילוב של עמבה ומרק רגל קרושה שיוצא דרך בית שחי מיוזע אל רחבת הריקודים, מהר אל העולם,  מהר כמו תופעת המפורסמים כיום. בום טראח, אני מוצלח! (והיום בשוקס, בקטגוריית ה"הכי פופולריים", עיתונאי שטיקבק לעצמו).
והנה שוב ישנה ההעמדה של עולם אמיתי (פליקר) מול עולם אחר  (שוקס).  הראשון הוא עולם יחיד ללא עוד עולמות,   לשני  עולם נוסף מלבד עצמו, ויותר מכך; בידיו ידיעה על קיומו של עולם נוסף. בכך, מעגל קסמים תבניתי שוב מיוצר; השוקס הוא מה שאני חושב, ומה שאני חושב הוא השוקס הינו אותו דבר.
****

רמז להמתנה לא נמצא. היא ישובה בגפה, שעונה על גבה, ואפילו לא מרימה גבה לבדיקה. אחד שתקוע בלי אש מקבל יחס חמים; הוא ניגש אליה, מבצע סימון מצתי, ובו בזמן מנסה להראות שהוא לא מתחיל איתה, מנסה להגיע למצב בקשתי הכי טבעי שיכול. מה קשים הם חייו של מבקש האש ההתחלתי, מה קשים הם חייו של מבקש האש המדובב מחשבת האחר. היא מציתה לו את הסיגריה בחיוך והוא בורח. מה קשים הם חישוביו של מבקש האש: הוא לא רגיל לזכות בחיוך מעניקות האש שממולו והוא לא יודע מה לעשות עם זה.
בפליקר חוצלארצי לא חושבים שזאת שאתה מגיב לה חושבת שאתה מתחיל איתה
מופתעת מבריחתו של מבקש האש, היא הדליקה עוד סיגריה לעצמה.

Ten silver saxes,
a bass with a bow
The drummer relaxes
and waits between shows
For his cinnamon girl.
       

****

המוני אנשים מקושרים להמוני אנשים אחרים. המוני אנשים מגיבים לאחרים. אתה בוחר מי חבריך לפי תמונות, שנינויות, עבודות אמנות, צילומים ותגובות;  חזרה לסינון החברות הכי גשמי וראשוני של האדם, של כתה א'.
לפעמים חברות ללא נטל נאמנות זאת החברות הכי משתלמת.
לפעמים נדמה לי שקשר וירטואלי שכזה הוא למען מטרה אחת ויחידה, תפקידו לחסוך בית מלון: "מותק, זה אודי מישראל (תגובה 5 בדף 18 אצלך) אני בדיוק ברומא".

****

         

ילדת הקינמון שלי צמודה לחלון בית הקפה. עדיין לא השתמשה היום בכלי הנשק שלה. ילדת הקינמון שלי לא מצלמת סתם ואחרי זה בוחרת את הטובות. ילדת הקינמון שלי יורה בשביל להרוג. אם הייתה סקציה רכילאית בתוך הפליקר הזה בטח מישהו היה דופק עליה פלאש מהחלון בלי שהיא יודעת וכותב "ילדת קינמון, קפה ככה וככה", אבל תמונות פפארצי בתוך פליקר זה אוקסימורון,  ובכל זאת: ילדת הקינמון שלי, בתוך הפליקר, היא נינט אמנותית.  דף התמונות שלה מתעדכן אחת לכמה ימים, רשימת הקונטקט אליה מתארכת על פני 10 עמודים, וכיאה לשיח הסוכרי בו היא לוקחת אחד חום ושני לבן,  כל מי ששם אותה ברשימה שלו מיד מוכנס לרשימתה שלה. בדקתי את זה. ראסמי, יש לה לב טוב.

  A dreamer of pictures
I run in the night
You see us together,
chasing the moonlight,
My cinnamon girl.                                       

 

****
 
המציאות החיצונית לא מתקיימת כשיש פליקראי שנקרה אליך באמצע הרחוב, בבית הקפה או בתור למכולת (לפעמים נדמה לי שצמד המילים "תור למכולת" משמש הוא עצמו סלבריטאי  בכיר אצל  משפטי רגילוּת היומיום)
חיטוט באלבומם  ה"פרטי" מייצר את אנשי הפליקר מחדש. אני יודע איפה הם היו אתמול, באיזה תסרוקת בחרו, ומה הם שתו. המציאות החיצונית (רדיו, טלוויזיה, עיתונות) לא רלוונטית, רגע זיהוי הפליקראי בפגישה מקרית ברחוב (על ידי פליקראי אחר)  דינו כמפגש של איש עולם "רגיל" עם מפורסם "אמיתי", בכך נוצר תת עולם בתוך תת עולם וכו'.
****

ילדת הקינמון שלי הזמינה חשבון ומאז לא ראיתי אותה.  מדי פעם אני מגיב לה לתמונות (המצאתי לי כינוי ובניתי מייל חדש סתם בשביל הרישום), כל פעם בנימה אחרת. אסור שילדת הקינמון שלי תדע שאני שלה.
אני זוכר בדיוק מה היא לבשה באותו יום שראיתי אותה בקפה ואני מתאפק לא להגיד לה, אפילו לא ברמז; לאנשים שראו מישהו מחוץ למסגרתו הקבועה יש צורך להראות את זה ואני לא אשתתף בזה. אני זוכר איך החזיקה את ספל הקפה, את הג'ינס הצמוד שלה וכמה סיגריות עישנה. בעולם הפליקר כולם יודעים שיש לה צלקת מתחת לברך, זה סימן ההיכר שלה, זאת תמונת הפתיחה שלה. באותו יום בבית הקפה, רק אני ידעתי על זה.

Pa sent me money now
I'm gonna make it somehow
I need another chance
You see your baby loves to dance
Yeah…yeah…yeah

.

* השיר המובא כאן הוא cinnamon girl  של ניל יאנג.

* לעוד משהו בנושא דומה לחצו כאן
* לעידכונים ורשימות חדשות מהאתר שלי לחצו כאן

(מתוך המגזין "360 מעלות")

הופה

נו, כנראה שלא הייתי כל כך סוריאליסטי והנה מגיע הדבר הזה

http://www.nrg.co.il/online/3/ART1/448/124.html#AAAY3+AAqAAARbZAAy

 

שמתקשר ישירות ל"סטנגה בסלון", רעיון לסידרה שכתבתי בעבר (מי קונה?)

http://www.notes.co.il/sharabani/20352.asp

 

 

 

*לעידכונים ורשימות חדשות מהאתר שלי לחצו כאן

 

 

 

הולך לבקר (והפעם ביקורת אוכל)

אני אוהב מסעדות פועלים מהסיבה הפשוטה: הן גורמות לי להרגיש שאני בהפסקה ממשהו. לפעמים אני סוגר את המחשב, הולך לאיזו מכונית שחונה ליד ביתי, מלכלך את ידי בגריז והולך לחפש מסעדת פועלים שתרגיע את המצפון שלי.
 אני לא יכול להתרפק אם אין לי על מה.
לקחתי איתי את ע' והלכנו לחפש מסעדת פועלים כמו שצריך. האמת ששום ע' לא קיים, אבל תמיד בביקורות אוכל יש איזה עוד אות שאוכלת איתך, אז שיהיה.
מבקרי אוכל תמיד מוציאים חשבוניות על שני אנשים, החולירות, אז למה לצאת פראייר?
ע',ידיו במילא מלאות גריז, והפסקת האוכל שלו אמיתית, השאיר שני לקוחות במוסך שלו ויצא לביקורת האוכל הראשונה בחיים שלו. גם אני.
נחתנו במסעדה אחת, אבל היה שם יותר מדי שקט. גם בעלת הבית לא הייתה שמנה מדי לטעמי, כיאה לאחת ש"אוהבת להאכיל" אז הסתלקנו.
אף פעם לא הבנתי את המושג הזה: "אוהבת להאכיל". מה היא עושה בדיוק, אותה אשה שאחרי שהיא מתה (עם מלא חתולים סביבה) מספידים אותה  עם "היא  הייתה אשה שאהבה להאכיל אנשים",  מושיבה אנשים עם ידיים קשורות ועושה להם אווירון עם כפית?
חתכנו.  
במסעדה השנייה כבר היה הרבה יותר טוב. הספסלים היו מעץ, הייתה אשה שמנה עם סינר, בעל מרוט מפקודות שנים אחורה, ותימהוני בפינה; מעין סייד קיק של המקום שתמיד עושים לו טובה ועושים לו צלחת. ניגשתי לדלפק.
"שלום".
"צהריים טובים".
"את אוהבת להאכיל?"
"מה?"
"שאלתי אם את אוהבת להאכיל?"
"מה אתה רוצה?"
 "מה יש לכם היום?"
"לא, שאלתי בכללית, מה אתה רוצה?"
"לאכול", אמרתי.
"אז תגיד מה אתה רוצה, בלי לבלבל את המח".
"טוב". אין ברירה.
פתחנו עם קנקן לימונדה שקליפת התפוז שבתוכו היה שילוב מושלם ולא של ניגודים; הלימון וחתיכת התפוז התערבבו כמו גילוי עריות מוצלח. ע' הנהן בראשו, אבל אמר שחסרים בקנקן כמה עלי נענע. רשמתי.
כמנה ראשונה הוגשה לנו צלחת פירות מוחמצים (כן, כן- פירות ולא ירקות) אפרסק מוחמץ, ומישמש שטעמו היה קשה להסברה מה שנותן לי פחות להפעיל את המח. על הקיווי המוחמץ פסחתי, ע' אמר שלהחמיץ קיווי זאת כבר מחשבה יותר מדי יהירה. נתנו אותו לסייד קיק בפינה, שמצידו עשה לנו חיקוי של אלביס בחינם.
אני הלכתי על אורז במיה עם עלי רוקט, וע' הלך דווקא על מנה יותר בשרית; קציצות כבד עם תוספת חמאת בוטנים ורוטב ג'ינגר. שלו היה יותר טעים, הבן זונה, וכששאלתי אותו איך זה שפתאום הוא לא צמחוני, ענה לי ע' שלא כל יום אוכלים על חשבון עיתון, וזאת מצווה לדפוק את המערכת.
הבמיה הייתה הפתעה נעימה. אולי זה בגלל שהאורז היה יבש מדי ומחמאות הבמיה הן בהתאם לאורז, ולא כעומדת בפני עצמה, אבל בכל זאת. עלי הרוקט אכן היו במקום, אם כי אפשרות של רוזמרין הייתה אולי ממלאת את אותה פונקציה ואף יותר.
ע' התענג על קציצות הכבד כאילו אין לו שני לקוחות שמחכים לו במוסך כדי שישחרר להם את הרכבים. הוא ליקק את הצלחת ואפילו לא השאיר לי בכדי שאכתוב על זה. "תכתוב שזאת בת-זונה של מנה". פעם אחרונה שאני לוקח אותו.
 "סלח לי", ניגשה אליי השמנה שאוהבת להאכיל, "אתה בסדר?"
"כן, עלאכיפאק. למה?"
"אבל עם מי אתה מדבר כל הזמן?" היא המשיכה בלי שום גינונים של פחד. מישהו אחר היה מתעקל לנוכח אחד שיושב לבד בשולחן  ומתווכח עם חלל האוויר.
"הא, תכירי זה ע', הוא איתי זה בסדר",  עברתי לספסל שממול ולחצתי את ידה.
"טוב. אני חייבת לחזור למטבח".
לך תסביר לשמנות שאוהבות להאכיל שביקורות אוכל חייבות להיכתב בזוגות. לא יודע מי קבע את זה, אבל אם אני רוצה להמשיך לכתוב כאן, אז אני חייב להיות כמו כולם.
למנה האחרונה לקחתי מלבי שהקוקוס שהיה מלמעלה נטחן עבה מדי, מה שגרם לחנק קטן, שחייב אותי להזמין אספרסו קצר (תערובת אישית) בכדי שיוריד אותו.
הזמנו חשבון שמשום מה לא כלל את המלבי והאספרסו.  כשאמרתי לבעלה המרוט מפקודות שנים אחורה של השמנה שאוהבת להאכיל, שישנה טעות בחשבון, הוא אמר לי בחיוך שזה עליהם, ושרק יהיה לי כל טוב.
הורדתי את ע' במוסך שלו, ולקחתי את החשבונית לרואה חשבון שלי.
 

מסעדת "ציפי השמנה", רחוב כלומציון 5, תל-אביב.
 
 

*לעידכונים ורשימות חדשות מהאתר שלי לחצו כאן

%d בלוגרים אהבו את זה: