פה זה טוב (ביטים) / סיפור קצר

היא מרחה את כפות ידיה, ואחרי זה את רגליה. כל האוטובוס התאמץ שלא להסתכל, אבל אני נעצתי בה עיניים.
היא הוציאה את הקרם הזה, היה לו ריח של בננה, אני חושב שזה היה בננה. היא שמה שתי נקודות על כל מרפק והמשיכה איתן הלאה; ירדה לפרק כף היד, מיששה כל משולש שבין אצבעותיה, ואחרי זה עלתה למעלה.
בהמשך, היא כבר זלזלה.  
היא ישבה עם הגב לכיוון הנסיעה, אלכסונית ממני, בכסאות של הארבע.  לצידה היא הניחה שקיות עם כמה דברים שקנתה; שקית אחת עם חטיפים ובקבוק שתייה מוגז, ושקית אחרת עם בדים לפי מטר.
לאחר שסיימה עם ידיה, היא הוציאה את בקבוק השתייה ולגמה ממנו. אחרי זה היא התפנתה לרגליים.
חזרתי בקו 16 באותו יום מעוד פגישת עבודה סתמית. היו שם הרבה האשמות הדדיות בפגישה הזאת. היא הייתה פגישה 'סתמית', כי בזמן האחרון אני שומע הרבה האשמות שעפות עלי. התרגלתי משום מה.
אמת, כבר הרבה זמן אני לא פוגע. הציעו לי כבר כמה פעמים לצאת לחופש על חשבון החברה, אבל  לא רציתי. העדפתי לגמור  ניירת ועוד ניירת עד שלא היה שום מקום לחופש, בטח שלא ליותר משבוע כמו שרציתי. אין טעם לצאת לחופש אם זה לא לשבוע ויותר. הניירת בינתיים רק התעצמה, הקצב האיטי שלי שילש אותה, והנה לכם "האשמות הדדיות". פשוט לא?
ברור שאם היה לי כסף כבר מזמן לא הייתי פה. גם לא הייתי הולך ומסתובב בעולם, או משהו כזה. הייתי נרקב בבית. הייתי נרקב בבית בידיעה שאני לא צריך לעשות כלום, גם לא הייתי מוצא לי תחביבים חדשים, או "מנצל זמן". פשוט הייתי משתעמם כי  יש לי  לגיטימיציה להשתעמם. אני יכול להש-ת-ע-מם. (אולי  מנסה  קצת לעבוד על כמה רעיונות שיש לי בראש. קם מאוחר, ועובד על רעיונות. יש לי כבר הרבה זמן את הרעיון הזה עם העט שעושה קוֹפּי-פּייסט,  אני צריך לעשות איתו משהו. עם המזל שלי, משרד החינוך יפסול אותו כבר אבל חוץ מזה, כלום)
ניסיתי לתפוס את המבט שלה, היה לי חשוב לראות, לבדוק, אם היא עושה את זה בתום לב, או שזה מעין משחק אין-סופי שלה עם האוטובוס, עם העולם. אם באמת העור המצומרר שלה זקוק  לריח הזה של הבננה, דווקא במזגן של האוטובוס, או שזה אני זה שמחפש את זה.
היא לא הסתכלה בחזרה. היא הייתה מרוכזת  באיזור שמאחורי הברך השמאלית שלה; היא עיסתה את אחורי הברך עם מבט קפוא, זרוק על נקודה מעלי, ולא נראה היה שאיכפת לה שאני שם.  היא אפילו פיספסה נקודה.  רציתי להגיד לה שהיא פיספסה; היי! יש לך שם נקודת קרם שלא נמרחה.
מעניין איך היא הייתה מקבלת את זה.
                                                            ****
אני תמיד עולה בתחנה הראשונה של האוטובוס. אני  יושב באותו מקום,  באותה שעה, ובדרך כלל זה יוצא עם אותו נהג. הוא אפילו לא בודק לי את החופשי חודשי: הרי הוא זה שמכר לי אותו. אנחנו מהנהנים לשלום עם הראש, ורק בראשון לחודש מתבלים בדיבורי סרק בזמן הקנייה של החופשי-חודשי.
יש עוד זקן שתמיד עולה עם אותה שקית חומה בתחנה הרביעית, סטודנטית (כנראה לעיצוב) עם תיקיה גדולה מפלסטיק, ועוד זוג צעיר שלא מרבה לדבר באמצע הנסיעה. פעם אחת האשה עזבה באמצע הנסיעה את מקומה והתיישבה במקום אחר, הגבר הוציא אוזניות מתיקו ושם אותן בהפגנתיות על אוזניו.
אני כמובן גם מהקבועים. אני אפילו  המנהיג שלהם, של הקבועים. אם מניתי אותם  ושמתי לב אליהם, אז.
אני לא מאמין שהזקן עם השקית החומה מונה  את הסטודנטית, את הזוג הצעיר שלא מרבה לדבר, ואת "ההוא שיושב בספסל האחורי ליד החלון". אולי כן, אני לא יודע. בכל אופן, נראה לי שאני המנהיג שלהם. אם מניתי אותם  ושמתי לב אליהם, אז.
כן. אפשר להגיד שאני המנהיג של האוטובוס.
אצבעות רגליה היו בסדר מופתי. כל אצבע ידעה את מקומה, כאילו לא השתחצנה אל רעותה.   במהלך הנסיעה מתחתי מספר פעמים קו דמיוני מהגדולה אל הקטנה, ולהפך. קו אלכסוני מושלם, הירארכיה מופתית.
הייתי רוצה למרוח לה את הקרם הזה בעצמי. לסמן לה כמה נקודות עם השפורפרת במקומות שאין לה גישה אליהם, ולהדק אותן אל הגוף שלה. אחר כך תנועות ארוכות.
הייתי רוצה שהיא תגיד לעצמה  שאני לא מפספס שום נקודה כואבת על הגוף שלה. שהיא תגיד לעצמה את זה בלב, שהיא תחייך חיוך של "איך הוא נפל עליי, זה". אחר-כך היא תזיז את העורף, אולי תגרגר.
היא הפסיקה עם האיזור שמאחורי הברך.
היא הוציאה ספר קטן, אבל התחרטה. במקומו היא הוציאה דיסק-מן, וענדה את האוזניות. אוזניות מצחיקות כאלה, של פעם,  שני ספוגים כתומים מכל צד. את הספר היא הכניסה מהר לתיק. לא הספקתי לזהות אותו, אבל  לפי העטיפה זה נראה כמו ספר לשיפור של משהו, הזזות גבינה וכאלה.
אני חייב לנסות פעם את החרא הזה.
היא הזיזה את הרגליים במקצב של שניים לאחד. אחת שתיים-אחת, אחת שתיים-אחת. הסתכלתי לה על הקו הזה שמחדד לה את שריר התאומים. איך בכל רקיעה של בס-תופים, הוא פתאום מופיע, מתארך, ונרגע.
 חייב לדעת מה זה הבאס-תופים הזה.
 היא המשיכה איתו ולא התייחסה לגיטרות שנכנסו באמצע. בטוח שנכנסו גיטרות באמצע. לא יכול להיות שזה שיר של שלוש דקות ורק באס-תופים.
הזוג הצעיר שבקדמת האוטובוס, היה לו כנראה יום מוצלח, או לפחות לילה של- לפני מוצלח.
היא מלטפת לו  את אחורי האוזן, במין מחווה כזאת של התחלה חדשה. כן, הם קיבלו ב
שורה חשובה, כזאת שמעלימה כל משקעים קיימים שמאתגרים אותם. הם נמחקו עם הבשורה הזאת, על בטוח. הייתה לי לא מזמן איזו אחת שליטפה לי את האוזן, אבל לא בדיוק מאחורה.  תנוך זה נחשב?
בוא נראה איפה הייתי צריך להיות עכשיו: הייתי צריך לקחת את ההצעה ההיא מלפני שנתיים, זה בטח היה נותן לי קצת רוגע כלכלי. עכשיו אני מוכן להודות  שנבהלתי. תירצתי את זה  בכך שאני לא מאמין באותו פרויקט. גם אחרי שהוא ביסס עצמו סופית, כהצלחה, שכנעתי את עצמי שזה זמני.  אני שונא את הבעות הפנים של רונן, זה שהציע לי  את  רעיון הפרויקט, כשהוא פוגש אותי, או יותר נכון, את חוסר הבעות הפנים שלו. הוא אף פעם לא ייראה לי כמה  אדיוט יצאתי, הוא כביכול בא לקראתי, ולא נותן לי מבט של "אמרתי לך".
מבט של אמרתי לך היה עדיף לי.
 לא נורא, לומדים מטעויות. כולם לומדים מטעויות.   
לטיפה בתנוך נראית לי גם בסדר.
די. ביום ראשון אני נכנס פול-גז בניירת הזאת. אני אשב מולה עד שייצא לי דם מהאישונים. אני אסיים אותה, אני אראה לה מה זה.  גם לא נראה לי שיש לי הרבה אפשרויות; 'ניירת', זה כל האפשרויות שלי עכשיו. נעים מאוד, אני פקיד אפור ואת הנסיעה הזאת לחו"ל, אני בטח לא אממש השנה. לא נורא, סך-הכל ניירת. וחוץ מזה, יש את ההוא, האדיוט הזה מהמשרד. הוא נהנה לראות אותי סובל, אז אני אתחיל  לשרוק. אני אשרוק שאני בתור למכונת קפה, אני אשרוק במסדרון, אני אשרוק כשאני ממתין בטלפון, כשאני נכנס בבוקר. לתוך הפנים אני אשרוק לו. אם   מישהו היה שורק מולי, הייתי יודע כמה מצבו חמור, אבל  ההוא סתם אדיוט. אדיוט שמחכה כבר שנה  לכסא העור שלי, עם אפשרויות הרטט הבלתי נגמרות שלו. אני אוכל אותו ואת הניירת המזדיינת הזאת! כן, אני אקח את הסגנון של ברייאן פרי. כשג'ון לנון שורק, זה די צורם, את הסגנון הזה אני שורק בימים של להפריע. היום, אני בבראיין פרי; מסורק, אלגנטי, גלאם רוק. היום אני גלאם רוק.
 שאני אנסה לחייך אליה עכשיו?
הגיטרות נכנסו. בטוח שהן נכנסו. היא מתבלבלת עכשיו עם הקצב והיא מחייכת לעצמה. היא פיספסה מעבר של תופים, אני בטוח בזה. היא עושה סטופ ושוב פעם פליי, היא קשה עם עצמה. היא לא אחת שתיתן לעצמה להתבלבל בליווי של שיר. ונגיד שזאת הייתה הופעה חיה, מה היא הייתה עושה? כולם היו רואים שהיא התבלבלה. איזה מתוקה. חייבים להתכונן לכל דבר, כל שיר ששומעים, חייבים לשמוע אותו כאילו אתה בעצמך על הבמה. היא דורשת מעצמה המון, אי אפשר לחיות ככה והיא תהיה חייבת להחליט, אבל אנחנו נעבוד על זה. לא על ההתחלה. קודם אני איהנה לי מזה קצת כי היא גם אוהבת לתת מעצמה, ובטוח גם שהיא יודעת איך לעשות את זה, אני מוכן להתערב; זה כמו לעשות מסאז', אתה עושה את מה שאתה אוהב שעושים לך.
 ככה סתם, לחייך אליה?
 איך זה הולך הדבר הזה בכלל,  צריך להרים עם זה גבה אחת? היה לי איזה חבר שכל פעם שהייתי יוצא איתו לשתות הוא היה מביא בחורות עם הגבה המזדיינת הזאת שלו. ניסיתי גם אני פעם-פעמיים גבה, אבל זה תמיד יצא לי כאילו אני ציני על מרימי הגבות. הבנות שעשיתי להן את זה היו מתחלקות לשתיים: כאלה שחושבות שאני אדיוט, ש"מה הוא חושב לו, שהוא שרמנטי עם גבה אחת מורמת?", או כאלה שחשבו שיש לי איזה אירוניה עצמית, או משהו ספרותי אחר, לא זוכר מה זה היה. אבל במילא הן היו סתם שמנות, כאלו שעם הזמן למדו לפלפל את הלשון שלהם יותר ויותר. תמיד מזמינים אותן לערבי בנות כאילו הן סייד-קיק בתוכנית אירוח.  
אני אחייך אליה בלי גבה, לעזאזל עם הגבה.
הרמתי את הראש, והתכוננתי לחייך, אבל עצרתי. לא מחייך וזהו. למה אני זה שצריך לחייך אליה? מה יש, שפעם אחת היא תיזום, כל דבר זה רק אני ורק אני. היא סתם ספוג חסר כל רגש, היא אפילו לא מתעמתת עם עצמה אם לחייך אלי או לא, ואני אפילו לא מדבר על תוספת גבה. אפילו עדיף שלא תחייך בכלל. בטח יש לה חיוך צבוע כזה, היא סתם תתפנק עלי, אני אבנה הרים וגבעות ובסוף יש לה איזה מישהו, היא עושה טיזיניג  עם הסביבה בשביל לבדוק אם היא בכושר, ואז חוזרת אליו הביתה. מורחת לי פה קרם  באמצע האוטובוס, ורצה הביתה למחוא כפיים מול המראה. אחרי זה היא בטח רושמת לה ביומן הקטן שלה מה עבר עליה באותו יום, יומני היקר וכל החרא הזה. בטוח שיש לה יומן קטן כזה שהיא כותבת לה דברים. מה היא עברה בכל יום וכאלה. אפילו בלוג, כן, יש לה בלוג מזדיין! היא כותבת באינטרנט בצורה אנונימית עם שם בימתי דפוק וחייה על עדת מעריצים של ילדים חרמנים בני שש-עשרה, היא כאילו האשה הבשלה שהם מאוננים עליה. היא מדליקה סיגריה של סיפוק עצמי  וכותבת לכל הילדים המחוצ'קנים האלה על פי נקודות ציון. אני מכיר אותן, את כל אלה. את העיניים שלהן, המפוחדות, את נוקשות הזזת האגן, את הנסיון הכושל שלהן לצאת כל פעם מחדש מהאפור העוטף אותן,  אפילו  את סגנון הכתיבה שלהן.
 "אני יושבת באוטובוס עם הגב לכיוון הנסיעה."
 "אוטובוסים… זה תמיד הצחיק אותי. אני באמת לא זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שנסעתי באוטובוס."
לידיעתך, יש כאלה שנוסעים באוטובוסים כל יום.
 "האנשים האלה, היושבים באוטובוסים מדי יום, אני מה זה מעריכה אותם אני לא הייתי יכולה לעשות את זה. אני צריכה מהר- ועכשיו."
אל תעריכי אותי  ואל תעשי כלום. קחי מונית.
"הייתי היום בשוּק, הרגשתי כאילו אני בשווקים אשר בחו"ל. היה שם מוכר באיזו באסטה… צריך לעשות איתו משהו."
מה כבר תעשי? כולך דיבורים.
&nbs
p;"כתפיו הרחבות, היו יכולות להוות לי עוגן די טוב בתקופה זאת שלי".

פשששש… איזה דימוי.
"החלטתי היום לתת דרור למחשבותיי… נמאס לי מהעיר הגדולה…. נראה לי שאסע קצת… כן, אני אסע!"
סעי, סעי לי מהעיניים.
אני נוסעת!
תמיד יש שם שלוש נקודות. שלוש נקודות, ואיזה סימן קריאה; "שיעורי בית!", "שאלות שאולי יופיעו בבחינה!", כל מחברת התיכון שלה הייתה עמוסה בצעקות האלה. הכל בסימני קריאה, הכל עם מארקרים צהובים. וכן, זאת כותרת חדשה, ולא, פעם אחת בחיים שלך אל תשאלי אם צריך להשאיר רווח.
רווח.
די, די. היא לא כותבת ככה. למה אני עושה את זה שוב, למה אני עושה את זה? מה פתאום אני יורד עליה? בגלל שאין לי גישה אני מתחיל עם הנקמנות שלי, אני מספיק זמן עושה את זה, הייתי כבר יכול להיות מיליונר מהחרא הזה, מספיק עם זה. אני כמו איזה מתבגר, "אתה לא יודע לקבל ביקורת", אומרים לו שהוא מתרגז. אולי היא כותבת אחרת?  על בטוח שהיא כותבת אחרת.
הסתכלתי שוב על  הישיבה הזאת שלה, על סיקול הרגליים הזה.
"לא. האמת, שזאת פעם ראשונה שלי אחרי הרבה זמן באוטובוס. זה דווקא כיף שמובילים אותך ממקום למקום. זה כיף לשבת עם הגב לכיוון הנסיעה. אני רואה מה אני עוברת, מבלי לדעת למה לצפות."  כן, ככה. אפילו פחות מטאפורי, פחות מתאמץ:
"עליתי על האוטובוס הראשון שהגיע. הבאתי לנהג שטר של עשרים. לא רציתי לשאול כמה עולה הנסיעה, אני יודעת שזה קצת אדיוטי להתבייש בזה שאני לא יודעת את המחירים היום, זה נשמע לי שחצני מדי".  איזה מותק… איזה ראש יש לה.
"יושב מולי בחור…"
כן?
"אני יודעת שהוא מנסה לתפוס לי את העיניים איכשהו. אני מוכנה להישבע, שהוא לא סתם מחורמן, בזה אני בטוחה. הוא מסתכל עליי בצורה קצת שונה מאיך ששאר הגברים בדרך כלל מסתכלים עלי."
חייב לשמור על המבט הזה שלי.
"יש לו משקפי שמש (הוא חושב שלא רואים את האישונים שלו זזים), והוא לובש חליפה כזאת שכאילו הכריחו אותו ללבוש אותה. אולי אמא שלו אמרה לו ש"זה יפה עליך". בכל מקרה, אם זאת הייתה בחירה שלו, הוא היה הולך עם ג'ינס. אני אפילו אלך רחוק יותר- הוא היה מאוד שמח להיות עם טרנינג".
אני רוצה טרנינג.
"אני משתדלת לא להסתכל עליו, אבל איכשהו תמיד כשנועצים בי עיניים ואני יודעת את זה, אני חייבת להסתכל בחזרה, כאילו להבריח או להוריד את עול הידיעה הזאת מעל כתפי. ככה יותר נח לי.
לו, אני נותנת להסתכל, זאת אומרת, אני לא מסתכלת בחזרה. אני אמורה להיות מוחמאת? את זה אני לא יודעת, אבל אני לא יכולה להגיד איך אני מרגישה, כי גם מה שאני מרגישה חדש לי. "
איזה מותק היא. אני שדוד. הנה, נתתי צ'אנס. קרה משהו? נפלו השמיים? מישהו מת?
 אני חייב לעשות משהו.
הסתכלתי החוצה, אל החלון, וכבר לא היו לי כלים.  פתחתי קצת את החלון בשביל לשמוע את הבחוץ.
העצים האלה, על האי תנועה יוצרים עם הרווח שבינם רעש קבוע, עם הפסקות קצובות ומתואמות. מדי פעם קיללתי בליבי נוסע או נוסעת שעלו או ירדו בתחנתם והפריעו לי עם זה. לזכותו של הנהג אפשר לומר שהעצירות גם הן, היו קצובות ומתואמות, כך שמצאתי בכל זאת עדנה מסוימת. הוא מטפל בעודף תוך כדי נהיגה, מתעשת, ונוסע שוב בקצב של העצים.
הוא עצר שוב, אבל בפעם הזאת, רקיעות רגלי הממוספרות בעצירות המשיכו הרבה מעל הרגיל.
 הבטתי סביבי, האוטובוס דמם ממנועו והיה ריק מאדם. הזקן, הזוג הזה, ההיא שלומדת עיצוב. כולם הלכו. לאן יש להם ללכת, לאן כולם הולכים כל הזמן. גם היא כבר לא הייתה.
הסתכלתי קדימה, אל הנהג  דרך המראה, הוא כבר הדליק סיגריה של סיום נסיעה.
"חבר, אם אני לא טועה, ובטוח שאני לא טועה, פיספסת את התחנה שלך".
הרגשתי מבוכה קלה. מיהרתי לביים פיהוק ואיזה שיפשוף עיניים. אני טוב בשיפשוף עיניים.
הוא חייך אלי בהבנה.  "אני עוד חמש דקות יוצא שוב את אותה דרך, אבל הפוך. אתה ממשיך איתי חזרה?"
הסתכלתי החוצה.  "לא. אני חושב שארד כאן", לקחתי את התיק ומילמלתי. "פה זה טוב".

 

 

*לעידכונים ורשימות חדשות מהאתר שלי לחצו כאן

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ניק  ביום פברואר 5, 2005 בשעה 5:38 pm

    יפה. נוגע.
    זיקוק של רגעים שמכילים את היום. העולם. את הכלום.
    את העצב.

  • אודי שרבני  ביום פברואר 5, 2005 בשעה 6:25 pm

    תודה

  • אסנת  ביום פברואר 6, 2005 בשעה 12:26 pm

    למה זה תמיד חייב להיגמר בתחושת החמצה.
    למה הוא לא יכול פעם אחת להתחיל איתה, או שהיא תתחיל איתו ותדחוף לו מספר טלפון בביישנות.
    הוא ייתקשר באותו ערב, הם ייצאו חמש פעמים ואז הוא ייזרוק אותו כי יימאס לו מריח הבננה שלה.

  • רוני ה.  ביום אפריל 28, 2005 בשעה 6:12 pm

    יפה!

  • לא מהמבינים בספרות  ביום אפריל 25, 2006 בשעה 10:27 am

    אבל כבר פרסמת אותו כאן פעם אחת-למה שוב?

  • נולי  ביום יולי 28, 2006 בשעה 3:57 pm

    אודי
    מקסים. אמיתי. מרגש אבל לא רגשני , מצחיק ( עם הגבה. מאד אהבתי את כל הקטע הזה) ומדויק. ובכלל
    תודה

  • הדס  ביום אפריל 12, 2007 בשעה 8:30 pm

    סיפור יפה. יש עולם שלם של דברים שאפשר לשים לב אליהם, במיוחד באוטובוסים וכשהולכים ברגל, תמיד נראה לי שמפספסים חלק גדול מהם בנהיגה.

    יש לי הרבה פעמים חוויות רגילות שאני חושבת שיכולים להיות סיפורים טובים, אבל רק אם אני כותבת אותם מיד יוצא מזה משהו. איכשהו יום למחרת אני מתקשה לכתוב על נסיעות האוטובוס.

    שבת שלום

  • אודי שרבני  ביום אפריל 12, 2007 בשעה 11:18 pm

    תודה הדס

  • שיר  ביום מרץ 28, 2008 בשעה 2:08 pm

    דקויות וניואנסים של אנשים שנוסעים באוטובוס

    🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: