אף אחד לא אמר שום דבר / ריימונד קארבר, עמיר לב ואני

אף אחד לא אמר שום דבר. למה שיגידו? למה שבכלל מישהו יגיד משהו.
"אלוהים," אמרה. אלוהים, אתה מוכן לעזור לנו, אלוהים?" אמרה.
גורדון ליש בן-זונה.
"הרמתי אותו מתוך הסל. החזקתי אותו. החזקתי את החצי ההוא שלו."
את החצי ההוא שלא הבנתי.
אמרו לי: תקרא קארבר, תתחיל עם קארבר. התחלתי.
מה אני קשור אליו? קצת. אחרי (או לפני) המניירות.
אין כמו לקרוא קארבר עם עמיר לב ברקע.

עמיר לב / "קרוב שאי אפשר לזוז"
"היא תחזור בוכה תשב לידך על המיטה
עם השפתיים שנישקו אותי היא תגיד זה יום עצוב
בטח תתחבקו, אחר כך תשכבו
קרוב, קרוב שאי אפשר לזוז."

"אלוהים," אמרה. אלוהים, אתה מוכן לעזור לנו, אלוהים?" אמרה.

גורדון ליש חולירע. מי אתה שתקצץ לי? זה אפילו לא מעניין אותי אם זה לטובתי. לא רוצה כסף, לא רוצה תמלוגים. רק אל תיגע.
מתח. אין פינות בחדר. חדר עגול, חדר דל אופציות. אין לאן לברוח, אין את השקע הקטן הזה של הפינה, ואם כבר יש- אז יישר הוא מקבל טיוח.
אין כמו לקרוא קארבר, עם עמיר לב ברקע, ובחדר עגול.
גורדון ליש דווקא בסדר.
כולם מסתובבים במיטה. אין תנוחת כפית אחת. כולם נשענים על הצד. מחכים, שומעים נשימות, חריקות שיניים, נחירות, ממשיכים להסתובב. מסרבים להשלים עם הריטואל, עם הרגיל, עם המוחמץ.
תודה רבה באמת קארבר, לא נראה לי שאני אמשיך את הקשר עם זאת שלא יודעת עלי בכלל.

*לעידוכנים חדשים ורשימות חדשות מהאתר שלי לחצו כאן