קנטינה? גזלן! (מאמר תגובה שלי בהעיר על כתבה מהעיר)

 

בשבוע שעבר פורסמה בהעיר, כתבה על מקום חדש בתל-אביב, הקנטינה,  שהוא מעין מקום מפגש של התרבות  התל אביבית (המסוימת)  נכון לעכשיו.
 אולי בגלל שאני מתעסק בדבר הזה ונותן לו (אולי יותר מדי זמן) להתהוות אצלי, אז נושאים מסויימים (כמו אותה רוח התנהלות האנשים בכתבה של שבוע שעבר) קופצים לי כמו פופ אפ ומשייכים עצמם אל הדבר.

ואולי לא.
בכל מקרה, הנה התגובה שלי על כל העניין.

 

                               *************************************************

 

קראתי בשבוע שעבר את הכתבה על המסעדה/ מקום המפגש "קנטינה" והתמלאתי געגועים לעתיד.  הו מחשבת  הבדיעבד! האם ידעת שאפשר ליצור אותך?
ה"קנטינה", כך קראתי, היא ה-מקום עכשיו. יושבים שם אנשי בוהמה עכשויים, וזאת הזדמנות לפתיחה פתיחתית: לא,  זאת לא כתבת גוף ראשון על  "אלה התל-אביבים", כי  גם אני כזה וזאת רק משום שלבטח יש מישהו בעולם שמשייך אותי לשם, ובכך מייצר אותי;  קרי, אני כזה.   כמו גם אגיד שאין לי כלום נגד האנשים שיושבים שם בקנטינה (בטוח יש, אבל זה לא רלוונטי לכתבה זאת),  אני אפילו מכיר חלק. לא ישבתי שם, וזאת אפילו לא תגובה כנגד  אבי שילון (גם אותו אני לא מכיר)  שכתב את הכתבה בשבוע בעבר; תיאור רוח הזמן העכשווי שמתבטא באותה "קנטינה". למען האמת, מה שמעסיק אותי בפיסקה זאת, זה הבור הכתיבתי אליו נפלתי;  כתבות בהן שזור מושג "הגילוי הנאות", ועוד יותר מכך; תיאור השנוא עליך (במקרה זה, מושג "הגילוי הנאות")  שעושה את אותה פעולה ממנה רצית להתחמק.  נמשיך, כוסאמק?  
 
-נעים מאוד, אודי שרבני. כותבים את זה בלי ה'.
-קטע.  תהיה לזה  משמעות דתית שתכתוב  את הדיאלוג הזה.
-לא התכוונתי, סתם תמיד דוחפים לי אותיות לא קשורות בשם משפחה.
-מלצרית! יש פה מישהו שמאמין באלוהים.
– חוץ מזה, מה הביג דיל? תמיד האמנתי.
– מה, לא ברטרו?
– לא.
– עוד יותר טוב, זה יהיה אחלה נושא לשיחה פה ב"קנטינה". מלצרית! לעזאזל, איפה היא  כשצריך אותה?
 
 
מהו אותו שיח אינטלקוטאלי המדובר בכתבת השבוע שעבר? אותם אנשים שמתאגדים ב"קנטינה", מה הם יוצרים בסופו של ערב? שירה? התפלספות? כתבה?  כן, זאת אומרת, גם. אותה ברנז'ה תרבותית מופרת אחד מן האחר. האחד ילך הביתה עם שיר קטן, השני עם רעיון לסידרה, השלישי עם תחושת האנטי על הפלצנות שלו עצמו שגם ממנה יצור משהו. כולם, הן סיבות טובות למסיבה שיכלית-תרבותית. גם סתם הנאה של כוס משקה טוב לא פסולה ואף יותר ממכובדת. אך מהי באמת היצירה על-פי הלך הדברים של הדור המחשבתי הזה, שלהם, שלנו, אם לא  יצירת הערגה או הרצון לערגה, כזה שנכפה עלינו בשל זמן ובעיקר מקום שמודע לעצמו. ערגה רגשית  שאולי הייתה קיימת, פעם, באותו קפה כסית ש"הקנטינה" רוצה להיות, אבל כל-כך חסרה בכאן ועכשיו וכפועל יוצא מכך נשארת רק בפעולה התרבותית.
ה"קנטינה" היא סיגריית הבדיעבד שנוצרת עוד בזמן חיפוש הגפרורים, היא התחלה של בחור עם בחורה וזאת רק בשביל לקיים את רגע השיר שהיה ברקע.
 
-והיום בקנטינה, הצעות לסדר: אקרוסטיכון בעד ונגד.
-אפשר לדבר גם על אונומטופיה?
-לא. זה לשבוע הבא.
 
רוחו של האח הגדול, קפה כסית של בן-אמוץ וכו', נושף מעל ה"קנטינה"  ולא מרפה.  שולחנות "הקנטינה" הריבועיים  המחוברים  בעזרתו של השדכן הראשי לשולחן אחד עגול ללא פינות, הוא כסממן הדבקתי, עמלתי ואובד עצות של ההווה שכל רצונו הוא ייצור רומנטיזציה לכדי דיבור בדיעבדי.  כך,  לא כעט נכתבת, אלא בריאת בלוק המחברת לכדי שימוש העט, תיווצר השיחה על "איך היה פעם בקנטינה".
 
– אמאש'ך מתאימה שימלה לקנטינה  בשביל להיזכר איך פעם היא התאימה שימלה.
– אבאש'ך מכין בבית פתקאות לשיחות בקנטינה על מנת להגיד איך פעם הוא הכין פתקאות.
 
כיום, פעולה כמו זריקת טלוויזיה  מקומה  עליונה של בית מלון היא הומאז' שאפילו  לא כוון לכך,  ניסיון שיעתוק נואש לניפוץ הטלוויזיה הראשוני, האמיתי, הלא מודע לעצמו, זה שחסר הישענות על משהו שכבר היה קיים. עוד בזמן הוצאת הטלוויזיה משקע החשמל, הפעולה  מוכנסת לאותו עולם דימויים שעליה גדל כוכב הרוק, אפילו אם לא ראה אפילו ולו סרט דוקומנטרי אחד על ניפוץ חדרי מלון. רוצה לומר, התבנית חזקה מהפעולה עצמה,  ובהתאם לזה, גם אותה הרוח שנושבת באותה "קנטינה" כדוגמא להיום ועכשיו;  אין לה לאן ללכת, וברירת המחדל היחידה שלה  היא ניסיון ליצירת  העתיד שעליו  ידברו. 
 
 
היא: מה זה הדבר הבולט הזה בכיס המכנסיים שלך, זה נורא ארוך.
הוא: אה, זאת סתם מברשת שיניים. לפעמים אני משחק אותה צ'ארלס בוקובסקי ואני                       דוחף את זה לפה בשביל להקיא מהר יותר.
 
 
אז מה עם בוקסים? קנאה? שולחנות זזים? כל אלה אינם בנמצא מכמה אפשרויות, אבל בעיקר מהסיבה המובנת שהכל כבר היה באותו "פעם". פעם שלא יהיה יותר, והנה נכנסנו שוב לאותו חדר עגול ללא פינות. הרי מן הראוי שבחדר שכזה, עמוס אגו וכו', יהיו מהדברים האלה, אך מודעות הנוכחים עצמם לפחד של נפילה לפתטיות, פחד שלא היה קיים באותו "פעם" בגלל שלא היה לו "פעם" שעליו יש הישענות או בריחה,  הוא עוצר  שיח, פוסח על הריגשי  שלא נגיש יותר, ועובר מהר אל התרבותי ותו לא.  ומשם? משם  רק נותר  לייצר  עתיד תוך יצירת הבדיעבד עוד בזמן ההווה.  ובדוגמא פשוטה: נותר לעמוד על הבר, להוריד את מכנסיך ובו בזמן לחשוב על איך יסופר על כך בעתיד.
 
– שלום, פה זה ה"קנטינה"?
– כן. כמה אתם תהיו?
– רגע,  יש פה כֶסיות?
– מצחיק. זה פרפראזה על כוסיות?
– בונ'א, למי קראת פרפראזה?
 
והנה אנחנו מגיעים אל הישורת  האחרונה.   אם הבנתם לא נכון, למכות  אני לא מ
דל, אלא רק אם מישהו "צריך" לקבל בוקס, וכך בהתאם לשיח תרבותי: קיומו של שיח תרבותי צריך להיווצר בתמימותו. אומנם מפגש לא אקראי  לא פסול, אך יצירת פרלמנט דיבורי כזה או אחר וזאת על מנת יצירת הפרלמנט עצמו, כשמעליו ענן הערפל הלא מתאייד והלא נגיש יותר  של אותו קפה כסית (במקרה זה)  הוא כמגנט פיצרייה שמודבק על מקרר.
 
היא: זה כל-כך 2009 מה שאמרת עכשיו.
הוא: מה אני אעשה.
 
כל מה שנותר הוא לשתות, להיפגש, או מה שזה לא יהיה. לבצע את הפעולה ללא פתקאות כיס מוכנות מראש. יש-יש, אין-אין, אבל לזה כנראה לא נוכל להגיע, אל ההתחלה.  הסימפול היא כמעט הדרך היחידה לשלב את הפעם בהווה. יצירת הבדיעבד היא המפלט, ובאופן מצחיק, ושלא כמו בעבר, בו המקומונים (כמו זה) היו אלה שיצרו את ה"קנטינה" ודומיהם, היום ההפך הוא הנכון: האחרונים הם שיוצרים כיום את המקומונים.

 

                                                                                                        (פורסם ב"העיר")

*לקבלת עידכונים מהאתר שלי ורשימות חדשות לחצו כאן

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • asasa  On דצמבר 30, 2005 at 3:49 pm

    אודי תעשה לי ילד (טוב אולי לא ילד, אז לפחות ילד שישחק עם הילד שלי)

  • מנשה  On דצמבר 30, 2005 at 8:04 pm

    אני באמת רוצה להגיד שזה מעולה או שאני משחזר את המצב התודעתי של מישהו שקורא משהו מעולה ומחווה דעה?
    איך משתחררים מהלופ הזה?

  • אודי שרבני  On ינואר 1, 2006 at 1:13 pm

    תודה מנשה.
    האמת שמה שאתה מתכוון הוא דווקא מתאים לרשימה הזאת
    http://www.notes.co.il/sharabani/12522.asp
    אבל הנה… "שיחררתי אותך"
    יאללה, שנה אזרחית טובה

  • קשטן אפיפיור  On ינואר 7, 2006 at 12:21 am

    מילים כדורבנות (אלה שהבנתי).
    שרבני, תכתוב פשוט, לא בשפה שלהם, אחרת תמצא את עצמך כמותם בדיוק. זהירות.

  • אודי שרבני  On ינואר 7, 2006 at 2:21 am

    קשטן,
    הכל פשוט, בעיקר המילים. אלא שהתוכן הוא שקצת מסובך
    וזה בסדר העניין עם הכתיבה, אל תדאג

  • ג'ס  On אוקטובר 4, 2006 at 2:49 pm

    אודי, אני מצטרפת לקשטן. אי שם (אולי) בתחילת הדרך לא השתוקקת להצטרף אליהם, כרגע זה מה שאני מרגישה מהטורים שלך. זה הפך להיות עולמך ועצוב לי, כי אחרי הכל אתה באמת יכול להיות הגדול מכולם (בכתיבה, תרגע) וחבל לי שמה שאתה מנסה לבקר השתלט עליך.
    נראה לי שהיית רוצה להיות אחד מהם, שלשם אתה מכוון.
    חבל.

    למרות שגם כשזה יקרה (אם לא כבר קרה) אני לא אפספס שום טור שלך

  • אודי שרבני  On אוקטובר 4, 2006 at 6:14 pm

    לא נראה לי ג'ס
    לא משתוקק להצטרף, ולא -לא משתוקק להצטרף

    לא הבנתי על מה כתבת שהוא כל עולמי (מושאי הביקורת באשר הם? לא נראה לי- בלשון המעטה) אבל אם את לא תפספסי שום טור שלי, אקנה לך גלידה
    -)

    אגב, אין כזה תחילת הדרך, תחילת הדרך דינה להיות מקור השוואה לאלה שאומרים "פעם היה יותר טוב". אני תמיד "מתחיל" מבחירה

  • זיו רייך  On דצמבר 6, 2006 at 4:20 pm

    אתה תותח

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: