"בוקובסקי, אני אראה לו מה זה בוקובסקי. סיפור שלא זכה בתחרות של עיתון הארץ"

                           
 
אז החלטתי לשלוח שלושה סיפורים לתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ". יש לי שניים גמורים, ואת הסיפור הזה שעדיין לא החלטתי איך לקרוא לו.
חשבתי בהתחלה על שם כמו "בלוז לפוסמודרניזם מופלץ", או "התחכמות", אבל מהר מאוד ירדתי מזה . עם שם כמו "התחכמות" אני בטוח לא אזכה. זה יוציא מהשופטים קצת רגשי נחיתות, אולי הם ירגישו שדופקים אותם, שעושים להם מניפולציה.  אני לוקח סיכון די רציני וזה רק לפי הפיסקה הראשונה. אני מניח שלתחרות כמו עיתון הארץ שולחים כמה? לפחות משהו כמו אלפיים סיפורים, וזה עוד במקרה הטוב (או הרע). הרבה סיפורים מנופים רק לפי הפיסקה הראשונה, אז כן, אני חי לפי הפיסקה הראשונה בלבד.
לא בריא.
 ממשיכים? נגיד.  אם בני ציפר או רות אלמוג או אני לא יודע מי, ממשיך לקרוא גם את הפיסקה הנוכחית, אז יש לי עדיין סיכוי. הם בטח גם מחייכים עכשיו; מישהו הזכיר אותם בסיפור קצר, זה בטח מחמיא, אבל מהר מאוד הם יתעשתו. "רגע", הם אומרים לעצמם, "צחוק-צחוק, אבל אני לא אהיה מושפע/ת ממישהו רק בגלל שהוא הכניס את השם שלי כקוריוז לתחרות שאני שופט/ת. זה לחלוטין לא ספרות". אחרי זה, האני האחר שלהם ישאל את עצמם בעצם למה לא, מי אמר שאסור?  אבל שוב הם יתעשתו. אולי בגלל שאני מדובב להם את ההרגשה כמו אווירון לפה. אנשים לא אוהבים שעושים להם את זה, שאומרים להם מה הם חושבים, בטח לא שופטים בתחרות של סיפורים קצרים.
 אני כבר שנים במקצוע הזה.  אשתי לשעבר קראה לי פעם גרפומן מעופש, זה היה אחרי שלא הסכמתי ללכת איתה לאיזו חתונה אדיוטית של מישהו מהצד שלה. גרפומן? סגרתי לה את הדלת בפרצוף. עליי לא אומרים גרפומן.
 מה שכן, אפשר להגיד עלי שאני כותב הרבה, זה כן. עדיין לא פרסמתי דבר, אבל אני שולח הרבה לתחרויות. לפעמים אני זוכה, ולפעמים בכלל לא מתייחסים אלי,  אבל זה ממש לא מזיז לי. את כל הסיפורים אני שולח בשמם של אחרים, אני משתמש כמובן בשמות אמיתיים, אני מבקש את רשותם של אותם אנשים לשלוח סיפור בשמם, ואין עם זה שום בעיה. שנה שעברה למשל, זכיתי בתחרות שכונתית של איזה מתנ"ס בכפר-סבא. זאת הייתה תחרות של בני נוער, אבל הכנסתי להם, לחולירות.  את הסיפור עצמו, שלחתי בשמו של האחיין שלי. הוא אמר שזה היה יפה מאוד ושאל אותי איך אני מחובר לצעירים כל-כך טוב. בסדר, אצל הצעירים מי שלא בן שבע עשרה, הוא כבר זקן,  חייכתי. גם מה אני אעשה עם פרס כמו רולר-בליידס? 
יש לי כבר ניסיון בזה. לפני חמש עשרה שנה למדתי לקח; שלחתי סיפור לאיזו תחרות  בשמו של השכן שלי והוא רק הרס לי. הוא בכלל לא ידע על מה מדובר שהתקשרו אליו, ועד שהוא הבין מה לומר, כבר עלו עליו. מאז למדתי, אני מתרגל את מכריי מה להגיד אם יתקשרו אליהם, אפילו בוחן אותם על כמה דימויים.
מה אני צריך שידעו שאני "כותב" וכל זה? רק יזיינו לי את המח יותר ויותר; "תכירו, הוא עובד על ספר", מישהו יהיה חייב לתקוע את זה לידי, ויסמן לי קעקוע של אתיופים ממבצע שלמה על המצח. כמה זמן הם ישאלו אותי, "כמה זמן אתה עובד עליו?", אני אצקצק (אחלה מילה זאתי) ואגיד להם ביובש שכבר עשרים וחמש שנה. הם בטח מה זה "יעריכו את זה". יאללה-יאללה. ממזמן כבר היה יכול להיות לי קובץ סיפורים נחמד. הייתי אומר "קובץ סיפורים טוב מאוד", אבל גישה שחצנית לא תעזור לי כאן.
'נחמד', אני אשאר בנחמד.
אני כותב די לאט. בדרך כלל אני כותב שתי פסקאות ומאונן עליהן עם סיגריה. לפעמים נדמה לי שאני כותב רק בשביל הסיגריה. ללא ספק, מאיר אריאל צדק; בשביל לעשן. אחרי זה אני כותב שתי פסקאות בסיפור אחר, וחוזר חלילה. אין לי אפשרות להתמסר לסיפור אחד. כמו בהרבה דברים בחיים שלי, אין לי אפשרות להתמסר לדבר אחד. למעשה, זה מאוד קל לי לכתוב את מה שאני כותב עכשיו, ללוות את תהליך הכתיבה  של עצמי. בזה אני טוב, אין ספק.  מגיל קטן למדתי שאם אין ברירה, ואני תקוע, אז אני אסתכל עליי מלמעלה, והנה, יהיה לי מה לכתוב.
מדי פעם אני די קרוב לשליחת קובץ הסיפורים שלי לאיזו הוצאה.  פעם אחת כבר עמדתי עם המעטפה החומה מול פקידת הדואר . זה היה אחרי שקראתי בYNET- את הכתבה של אריאנה מלמד בה היא הסבירה ופירטה נקודתית את כל התהליך שסופר מתחיל חייב לעשות מהרגע בו סיים לכתוב את המילה האחרונה של הסיפור. מדי פעם, אני מציץ בכתבה הזאת, הלינק שלה נמצא על הסרגל  'מועדפים' שלי, אבל שנייה לפני שהגשתי לפקידה את המעטפה התחרטתי. מה ייצא לי מזה שהוצאתי ספר?  מה, יבואו אליי אורחים ואני אכריח אותם לקרוא אותו? "שבו, תגידו לי מה אתם אומרים". בסדר, הוצאתי ספר. חודש חודשיים של אורגזמה נפשית. ומה אז? אני לא אהיה מוכן לריקנות הזאת של אחרי זה.
המעטפה בינתיים סגורה ומחכה בתא המטען של המונית שלי, למקרה שתנוח עלי הרוח הנכונה לשליחתה. בינתיים מתווספים להם עוד סיפורים מחוץ למעטפה החומה וזה די מרגיז, זה לא נגמר לי. למשל הסיפור הזה, להוסיף אותו אל המעטפה החומה? אחרי הכל הוא סיפור ש"נכתב בהזמנה" לתחרות. הוא לא יהיה קשור כל כך לקובץ המיוחל שלי.
אם הקובץ שלי היה תקליט, אז הסיפור הזה היה רצועה מוחבאת בסופו.
לפעמים הייתי שמח לא לדעת כלום, או לכל הפחות  לא לדעת שאני יודע. פתאום כל העולם כותב כמוני , כל ספר חדש שאני קורא  מקפיץ לי איזו פיסקה שכבר כתבתי. בני זונות אלה, אני כתבתי ככה לפני שקראתי אותם. לך תוכיח.
בכלל, אולי עכשיו זה כבר  מאוחר להיות סופר מתחי
ל? נראה לי אני במשבר הספר השני עוד לפני הראשון. אני כבר בן 43, גרוש (הילד נשאר עם המפלצת),  יש לי מונית משלי עמוסה בפתקאות עם כתובות של לקוחות קבועים, כאלה ש'עלו' עלי שאני איש שיחה מעניין. אני אוהב את הפאוזה הזאת שלהם לפני שהם נותנים לי את הכסף מהארנק שלהם; "להגיד לך משהו? אתה לא כמו כולם, אתה לא נהג מונית אופייני". זה תמיד לפני שהם נותנים לי את הכסף, כאילו שאני אתפוס אותם בגרון ואושיב אותם לעוד נסיעה. מי יודע, אולי תצא לי קללה ואז אני אהרוס להם את מה שהם בנו עליי. בהתחלה זה היה עושה לי את היום, אבל עכשיו? שילכו להזדיין, גם כן מחמאה. חבורה של מאוננים.
כמו עם הדואר, מדי פעם אני די קרוב להגיד להם שזה אני זה שכתב את הסיפור ההוא לתחרות ההיא וההיא, או את המכתב השנון שהתפרסם ועשה גלים בעיתון האחר. זה כמעט יוצא לי מהשפתיים, אבל אני מחזיק את עצמי חזק. מאוד חזק.
"מה פתאום אתה לא שומע זהבי עצבני?",  אומרת לי מישהי כשהיא מתיישבת מאחור. היא לא אומרת לי את זה ישר כשהיא נכנסת, קודם היא מצווה עלי ריינס 24, ואחרי זה, כשהשיר השני של ואן מוריסון מתחיל, היא נותנת לי מחמאה: מה פתאום-אתה לא שומע-זהבי עצבני.
"לשים לך?", אני מסתובב אחורה ומחייך אליה עם הרווח הימני של שיני הימניות.
"לא-לא!", היא מבצעת תנועת ביטול. "פשוט חשבתי, נהג מונית, וזה".
"וזה", אני ממלמל.
פעם הייתי ממש נלחם איתם. עומד על זכותי לשמוע ואן מוריסון, טום וויטס, ואיזה איאן בראון. היה איזה צהריים אחד שעלו לי כל "המופתעים" האלה למיניהם שניפחו לי את הווריד במצח, זה פשוט שיגע אותי והוצאתי את זה לא טוב. צרחתי על בחור צעיר ונחמד ששאל אותי בתמימות כמה יצא אתמול.
מסכן. למרות שידעתי שיצא 3:1, רק צרחתי עליו, "כתוב לי על המצח טוטו-לוטו?", הסתובבתי אליו. מסכן, הוא התחפר במושב. הרגשתי חרא כל היום. ובהזדמנות זאת, אני מקווה שהוא קונה עיתון הארץ בפסח, ושהוא קורא תרבות וספרות , שהוא מעיין בתחרות הסיפור הקצר, ושהוא לא מסתבך עם דף ד4 . אז הנה בחור צעיר, אני מתנצל. 
לֶקטורים. פעם אחת עלה לי איזה לֶקטור של הוצאת ספרים אלי למונית. הוא התחיל רגיל עם נו-אז-מה-אתה-אומר-על-המצב. הוא יישב מאחורה והרגיש שהוא מתערבב עם העם. מה יש? פעם אחת ביום לפחות, לדבר עם מישהו שלא יודע מי זה בוקובסקי. זה בטח טוב לבריאות של הבן-אדם.
אני אראה לו מה זה בוקובסקי.
"מה אני אומר על המצב?", הסתכלתי עליו דרך המראה, "וואלה, המדינה הזאת חרא תאמין לי. ימין-שמאל, הכל חרא".
בוקובסקי הזה התיישב לי מאחורה כאילו אני חבר שלו. אפילו פתח חלון והתחיל לעשן.  אני  בטח מעשן, אני נהג מונית וזה.
"תאמין לי אתה צודק", הוא לקח שאיפה מהסיגריה עם סאונד של מיליון דולר. "חו"ל, רק חו"ל."
"נו, אז למה אתה לא נוסע?", נו, תראה לי כמה אתה עסוק.
"עבודה, אבא'לה. עבודה."
אני אראה לו מה זה אבא'לה. ברגע שמישהו אומר לי אבא'לה, אצלי במונית. זהו, גמר.
"וואלה. עבודה זה חשוב. אישה, ילדים, הכל על הראש", עם הראיונות שאני מראיין את עצמי בנסיעות הארוכות, הייתי כבר בכל הסיטואציות.  אכלתי כמוהו אלפים והוא מצידו, לא מאכזב.
"עזוב אותי מהבחורות האלה, רק מוצצות לי את הדם. לא ככה?". מה אתם יודעים, בוקובסקי מרשה לעצמו להוסיף לי טפיחה על השכם.
רב הלֶקטורים המזדיינים האלה רק מבכים עצמם. אחרי עוד זיון גרוע הם שוכבים במיטה וחושבים על ערימת הזבל שנשלח להם להוצאה. הם מספרים את זה לבחורה שלידם, הם מרימים לה להנחתה, שהיא תרחם עליהם, שהם יזכו לליטוף, למגע חם. "יש לי לקרוא מחר טונות של וונאביז", הם אומרים. אוי-מאמי-שלי.
אני מהנהן לו עם הראש, והוא כבר בפנים. "מה תקעת לי פה טום וויטס עכשיו? שים-שים איזה משהו שמח. אין לך  'ילדה רעה' של פיני חדד וישי לוי?"
"נתי לוי, אתה מתכוון", אני מתקן אותו. משחק לי אותה בעניינים זה.
"נתי, נתי התכוונתי", הוא מרוצה עד הגג.
אני שם לו את השיר והוא מוחא לי כפיים מאחורה. קצת מאכזב אותי שהוא פותח בכפיים את האצבעות בצורה מוחצנת מדי. הייתי מצפה ממנו שלא ייפול בסטראוטיפ של עצמו, אנשים כאלה רק נותנים לי תקווה. חתיכת מזדיין בועתי- כפית זהב- פרוטקציונרי- אשכנזי מניאק (מה אני אעשה שככה יצא?)- גמד- מלווה שערות- מפונק. אני  אקח אותו, אתפוס לו את האוזן , ממש אסחוב אותו שהוא ייגרר על הריצפה. אני צריך להושיב אותו בחדר סגור מול המעטפה החומה הזאת שלי, ושיקרא את החרא הזה.
אין לי בעיה. טוב-טוב ,לא טוב-לא טוב, עם זה אין לי בעיה. באמת. אבל אני יודע שהם לא קוראים, החארות, הם מנפים על עיוור. גם שופטים של תחרויות מתנהגים ככה.
בוא נראה מה הולך כאן. 1, 2,  נסיון: בני ציפר בן זונה.
 הא, הגעת עד לכאן? לא עזבת את הסיפור בפיסקה הראשונה?  יפה-יפה. או שאולי איזו שופטת באה אליך עם חיוך נבוך, אחרי שהיא קראה אותי. "בוא תראה מה יש כאן. זה אפשרי לפרסום הדבר הזה?". אתם מעייפים אותי. 
בוקובסקי הזה כבר התרווח לי מאחורה, סינן כמה שיחות והדליק עוד סיגריה.
החלטתי שזהו, יש לי פה הזדמנות וחתכתי שמאלה לכיוון פארק הירקון. מאחורי המיימדיון, בין האגם לאיזור שמשמש כמחנה קיץ לצופים, יש לי את המקום שלי, זה שאני הולך אליו לתפוס קצת שקט בימים שאני צריך להטעין את עצמי מחדש.
"זה בסדר, יש לי קיצור דרך מפה לאבן גבירול", הרגעתי את בוקובסקי.
נכנסתי עוד ועוד לתוך היער, בוקובסקי היה עמוק בתוך שיחת טלפון של קול מתקתק. עצרתי את המונית, ויצאתי ממנה.
 "מה אבא'לה, פנצ'ר?", אני שומע אותו מצייץ לי מאחורה. פתחתי את תא המ
טען והוצאתי את המעטפה החומה שלי. חזרתי למונית ודוממתי את המנוע.
"עכשיו תקשיב טוב חבוב", אמרתי לו, דווקא עם חיוך לא מאיים מי יודע מה. "סגור את הטלפון ותקשיב טוב".
"מה, אתה רוצה כסף? אין לי בעיה עם זה, כמה שתרצה, באמת. רק אל תעשה לי כלום, בבקש…" בוקובסקי התחיל לרעוד לי מאחורה.
"שתוק דביל, אל תהיה מטומטם".
"אז מה זה, רצח? אתה הולך לרצוח אותי?", זהו, הוא כבר מזיע. נתתי לו חיצונית קטנה לפנים, שיירגע.  אי אפשר היה לדבר איתו, ממש בלתי נסבל.
"שום רצח. שתוק כבר. אתה רואה את המעטפה הזאת? אתה לא זז מפה עד שאתה  קורא את הכל".
"מה? מה זאת אומרת? כמה כסף אתה רוצה?"
הוא ממש עיצבן אותי. "מה אתה לא מבין? שום כסף, שום שוד, שום רצח. אתה קורא את מה שכתוב פה, ואני משחרר אותך".
בוקובסקי הזה פתח את המעטפה והסתכל עליי בפליאה. "מה זה, אוסף סיפורים קצרים?"
"בוקר טוב. אתה לֶקטור לא?" בוקובסקי הנהן לי בהסכמה. "אז שב ותקרא".
"אני לא מבין, אתה לוקח אותי לאמצע שום מקום בשביל שאני אקרא סקיצות של סיפורים קצרים? למה פה? למה ככה? אני לא מבין."
"כי ככה אני יודע שאתה תקרא את זה, שלא תקבל לי את זה להוצאה ותרפרף לי על זה כמו איזה מזדיין". הוא היה מבולבל, אבל עם זאת גם תחושת הקלה נמרחה על פניו, בוקובסקי הבין שבאמת לא ייקרא לו כלום.
"מי כתב את זה? אתה?", ראשו היה תקוע כבר בתחילת הפרולוג .
"כן, למה? יש עם זה בעיה?"
"לא-לא, שום בעיה." הוא מיהר לתקן גם את הבעת פניו.
"אז אתה מופתע אני מבין, נהג מונית כותב סיפורים קצרים. ממש משבש את עולמך הא?", הנהנתי את ראשי באכזבה. "תראה, אני נועל אותך עכשיו במונית, תביא לי את הפלאפון שלך ותירגע. אני קופץ פה לקפיטריה של המיימדיון לשתות קפה. להביא לך גם?"
הוא פשוט היה בהלם. הוא לא ידע מאיפה אני בא לו. הוא ניסה להגיד משהו, אבל ביטלתי אותו. "עזוב, לא יעזור לך. קפה, אתה רוצה?"
בוקובסקי הבין שאין לו הרבה אפשרויות. "שחור, שניים סוכר".
"שחור?"
"כן, למה? יש עם זה בעיה?" הוא יישר מבט וחייכתי, בא לי בהפוכות זה.
השארתי לו אוויר מהחלון כמו לכלב, והלכתי לשבת קצת במיימדיון, אני מכיר את הבעלים של הקפיטריה. ניתן לו את הזמן עם עצמו, אני לא אהיה לידו לבדוק אם הוא קורא הכל, חשבתי לעצמי.
חזרתי עם  קפה אחרי חצי שעה. הכנסתי לו את זה מהפתח של החלון, וחיכיתי בחוץ.
בוקובסקי סימן לי כשהוא סיים, נכנסתי פנימה והפגזתי אותו דרך המראה בשאלות; "סיפור שלישי, יש פאנץ' ליין? מי האנטי גיבור ב"יומנים"? מה הקונפליקט של דני ב"עמידה אין סופית"? כאלה.
בוקובסקי עשה את העבודה, אין ספק. התנעתי את המונית ונסעתי.
"יש לך שניים מעולים שם", בוקובסקי מדליק עוד סיגריה. הוא אומר לי את שמם ואני מהנהן עם הראש, שותק עד סוף נסיעה.  בסוף זה שובר אותו והוא מפסיק לשאול אותי שאלות.
אני עוצר לבקשתו באבן גבירול, ומתעקש לא לקחת ממנו כסף.
הוא עדיין לא יוצא מהמונית.
"הגענו", אני אומר לו.
"אני לא מבין. אתה לוקח אותי ליער נטוש, סוגר אותי במונית,  אבל לא שואל אותי מה אני חושב על הסיפורים?"
"לא."
"אז וואט דה פאק?"
"נתחיל מזה שאתה יכול להגיד 'אז מה לעזאזל' ולא 'וואט דה פאק'. אל תהיה לי כמו האלה שחוזרים מחו"ל ונכנסות להם מילים באנגלית. שנית, רק רציתי שתקרא את החומר שלי, זה הכל."
"זה הכל?"
"כן. רק שתשב ותקרא, שתקדיש."
הוא ייצא מהמונית. בטח אחרי זה הרים טלפון למישהו ואמר "אתה לא תאמין מה היה לי עכשיו".
                                                      ***
אני אשלח שלושה סיפורים לתחרות הזאת. בוקובסקי אמר לי שיש לי שניים מעולים, נוסיף לזה שהסיטואציה איתו היא סיפור בפני עצמו, אז אני אשלח שלושה. עם הקובץ נראה לי שאני אמתין עוד קצת, אעשה לו כמה שיופים. אולי אסע קצת לחו"ל ואשב עם עצמי לגימורים אחרונים, זה יכול לחכות.
 
אני בטח גאון או משהו כזה. בינתיים רק אני יודע את זה, אבל על בטוח שאני גאון. איך שאני מדבב את כל רחשי הלב שלי בסיפור הזה, מוסיף גם את המחשבות של השופטים, ואפילו איך שאני מדבב את עצמי מדבב את עצמי.
נראה לי אני אהיה מהסופרים האלה שעושים מהסיפורים שלו סרטים או משהו כזה. תסריטאים אפורים ייקראו אותי ויירצו לעשות "אדפטציה".
 א-ד-פ-ט-צ-י-ה. רק ההגייה של המילה הזאת גורמת לי להדליק סיגרייה ולהישען לאחור.
 כמובן שאף פעם אני לא אבוא לטקסים וכל זה, אפילו לא לישיבות שידונו בא-ד-פ-ט-צ-י-ה הזאת. אני אמשיך להסתובב כמו טווס ואף אחד לא יידע. אף אחד לא יידע מי אני. כל החולירות האלה, אני אנצח אותם כל יום.  אני אנסה להתחיל עם נוסעות יפות שעולות לי למונית והן לא ישתינו עליי.  הן, ושאר הנוסעים, יוציאו את הספר שלי ויקראו אותו  על  ריפודי העור שלי מאחורה. אני דווקא אקח את הדרך הפקוקה ויגיד שהמזגן שלי לא עובד. הם ינזלו לי מאחורה. הם תמיד נוזלים. 
 

 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חגית  On אפריל 18, 2004 at 2:26 pm

    ממש.

  • ר  On אפריל 26, 2004 at 1:01 pm

    סיפור לא רע בכלל. נהנתי.
    לא פלא שלא זכית…

  • תמי ליבנה  On מאי 1, 2004 at 7:18 pm

    יפה, נהנתי
    בוקובסקי אחלה
    ואתה גם.

  • דרור פויר  On מאי 10, 2004 at 4:54 pm

    באמת. מגניב אש.

    רק ניג'וס קטן. אתה כותב: "תחושת הקלה נמרחה על פניו, בוקובסקי הבין שבאמת לא ייקרא לו כלום." אני חושב שצריך להיות "לא יקרה לו כלום". זו טעות כתיב, נכון? כי אם זה משחק מילים, הוא לא מוצלח

  • אודי שרבני  On מאי 10, 2004 at 5:05 pm

    צודק דרור
    יצא יענו תרתי משמע מחניק, אבל באמת לא התכוונתי
    כולה שגיאת כתיב, שעכשיו לא אתקן כי התגובות מדברות עליהן
    תודה

  • רבקה יפה  On יוני 16, 2004 at 9:50 pm

    על ההנאה לקרוא סיפור כזה מקסים חבל רק שאתה כזה צפוני דוויניסט ואני לא מבינה הרבה מילים מה דעתך לצרף הסברים בשביל המיינסטרים?

  • תמי  On דצמבר 28, 2004 at 2:38 pm

    כבר בירכתי אותך בתגובה לפוסט אחר על יציאת הספר. יישר כח.

  • מישהי  On דצמבר 28, 2004 at 2:39 pm

    אתה בעצמך מפלצת. עושה דה-לגיטימציה לנשים. בגלל אנשים כמוך, נשים…טוב, אני לא אגיד את מה שאני חושבת. רק זה: מזל שלא זכית בתחרות. רק זה היה חסר לנו.

  • אודי שרבני  On דצמבר 28, 2004 at 3:41 pm

    מישהי או משהו
    מה קשור? היית צריכה להקיא משהו וזרקת את זה איפה שלא יהיה?
    יום טוב, בכל מקרה.

  • אסתרליין  On דצמבר 28, 2004 at 6:15 pm

    אלא אם כן אתה כותב לפי המתכון הקבוע של אותן תחרויות.

  • גלב  On דצמבר 28, 2004 at 10:42 pm

    פשוט רציתי להגיד שנהניתי מאוד, אני מאוד אוהב את הסגנון הזה. יצא מוצלח לדעתי, עם הרבה טאצ'ים קטנים שמוסיפים, קשה לי לפרט. תודה.

  • חנן כהן  On דצמבר 28, 2004 at 11:41 pm

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=152802
    תחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת תשס"ב: מן הסיפורים המומלצים

    החיכוך – מאת חנן גולן

    המסקנה אם כן היא שהסיכוי היחידי כמעט למישהו בעל כשרון סביר ואמביציה יוקדת להפוך לסופר הוא על ידי גרימה אקטיווית לגילויו על ידי הממסד הספרותי והדרך האידיאלית לעשות כן היא על ידי זכייה בפרס ספרותי כלשהו. בהמשך לכל האמור לעיל, זכייה בפרס רומאן הביכורים או ספר השנה לא באה בחשבון כי הרי סיכויי ההוצאה לאור קלושים וגם מיקום גבוה בפודיום של תחרות הנובלה במתנ"ס המקומי לא צפויה לעורר הדים רמים. על זירת ההתגלות להיות פומבית ככל האפשר, ובהמשך לנאמר קודם, רצוי שזה יהיה מעל דפי העיתונות.

    וזה מביא אותי לתחרות הסיפור הקצר של "הארץ". מה יכול להיות טוב מזה? הבמה – העיתון היומי השמאלני והאליטיסטי ביותר בישראל. פריט חובה בשגרת יומם של אקדמאים, אמנים שמחזיקים מעצמם וכל מי שיש לו קשר לכתיבה. המשימה – סיפור קצר, לא יותר מאלפיים חמש מאות מלה. הגמול לזוכה – פרס כספי צנוע, פרסום בחוגי האליטה עגולת המשקפיים ודלת פתוחה ללשכתם של מנהלי ההוצאות לאור באזור גוש דן. על הנייר זה נשמע נהדר אך בפועל הדרך להצלחה רצופה קשיים.

  • ד"ר בוציפלוס  On דצמבר 29, 2004 at 2:25 am

    אכן,גם אני נזכרתי בסיפור הממולץ ההוא.
    איפה שמעון ואיפה..

  • חנן גולן  On ינואר 9, 2005 at 2:24 pm

    בהמשך לדיון שלכם ולנושא הסיפור של שרבני – בסופו של דבר גם אני הוצאתי ספר אבל רק שתדעו, זה לא גליק גדול.
    (האושר הוא" (זה שמו של הספר"
    יצא בהוצאת גוונים בשנה שעברה אבל רק הוצאות גדולות עם אפארטאטוס יחסי הציבור שלהן יכולות לגרום לספר להמריא.
    לספרים קטנים אין ממש סיכוי בקרב עם ידיעות אחרונות ושות' על המקום במדפי סטימצקי.
    בכל מקרה, אם ההודעה הזו תביא לאיזה התעניינות – יש את הספר במיתוס, דיסוק וכל שאר החנויות המקוונות – אז דייני ואולי בכל זאת יש תקווה ליוצרים אנונימיים…

  • חנן  On ינואר 10, 2005 at 4:40 pm

    נכנסתי למונית בירושלים. הנהג, בן חמישים או קצת יותר, עישן. ביקשתי בנוסח הקבוע שלי "יעזור לי אם לא תעשן". הנהג זרק את הסיגריה החוצה. היה ברדיו שיר יפה. ואז עוד אחד. ואז הבנתי שיש שם את כל התקליט של קרוסבי סטילס נאש אנד יאנג. שאלתי את הנהג והוא אישר לי שהתקליט שלו. כל הדרך שרנו ביחד. בסוף הנסיעה אמרתי לו שהוא עשה לי את הנסיעה ואת היום ואז הוא אמר לי "אבל בלי צינגלה זה לא שווה".

  • אור  On ינואר 16, 2005 at 10:24 am

    אתה באמת לא מסוגל לכתוב משעמם ולא מושך? ככה אתה רוצה לזכות בפרס ספרותי? מתחילים בכתיבה משעממת, ואז אפשר להוציא ספרות טובה. לא לימדו אותך כלום??

  • רוב רבק  On ינואר 26, 2005 at 8:00 am

    אודי יא מוכשר, הסיפור הזה משו משו – קולה כבוד, באמת. אמנם זה לא משתקף בכל הפתיחה הצולעת שלי אבל אני כותב באותו סגנון, למגירה בלבד, כך שלראות את זה מפורסם, ככה, עושה לי טוב. אחלה ראש אחי

  • לי קאו  On דצמבר 14, 2005 at 6:28 am

    ואני בעד להיות בוקובסקי וונאבי,מזיינים יותר.

  • אורון  On פברואר 4, 2007 at 10:19 am

    למרות שהייתי עושה קצת עריכה, בעיקר בהתחלה
    חבל לי מאד שסיפורים טובים כאלה באמת לא יזכו אף פעם בתחרות של הארץ
    צודק מי שכתב למעלה שצריך לדעת לכתוב ארוך ומשעמם או ליתר דיוק, פחות עניין, עלילה ודעה ויותר תיאורים ותחושות
    אם הצלחת לייגע את עצמך ואת הקורא – יש לך סיכוי לזכות במקום הראשון
    תמשיך לכתוב סיפורים טובים כאלה
    אם זה עובד – זה העיקר ויש סיכוי שזה יצליח

  • בייקר  On פברואר 20, 2007 at 6:17 pm

    הסיפור כתוב טוב וזורם עם ניואנסים ותיבלונים שכיף לקרוא. מצחיק שאתה מכנה רוב הסיפור את הנוסע עגול המשקפיים "בוקובסקי", כי הוא לא ציפה לפגוש נהג מונית שיודע מי זה בוקובסקי – כי זה לא ממש מתחבר לי עם הטיפוס ואין צורך לפרט.

    עוד כמה שנים ועם הכיוון הנכון תוכל אתה להיות סוג של בוקובסקי. אתה מספיק מוכשר ומיוסר בשביל זה (אבל לא מספיק שיכור).

  • שלום@  On פברואר 24, 2007 at 3:48 pm

    בכל אתרי הכתיבה שאני מסתובב בהם, תמיד יש איזה חכמולוג שמצטט בוקובסקי, או סתם אומר את השם הזה.
    ואני, בחיים לא ידעתי מי זה ומה כתב. היום כנראה הגיעו מים עד גועל נפש. אז שמתי את השם המפושפש בגוגל, והגעתי ישר לסיפור שלך.

    אהבתי איך הוא זורם מתוך האני העצוב הדחוי, לנהר גועש של חיוך רחב.

    נהניתי לראות גם איך הגיבור מתמודד עם הסטריאוטופ הערסי של נהגי מוניות

    מה אני יגיד לך? בזכות בוקובסקי עליתי על יותר כיפי.

  • אודי שרבני  On פברואר 24, 2007 at 5:18 pm

    תודה שלום. כיף לשמוע שיצא לך טוב

  • אורי יסעור  On מרץ 8, 2007 at 5:11 am

    במקרה הגעתי הנה, ומאד אהבתי את הסיפור שלך.

    בהתחלה זה נראה כמו עוד הברקה פוסט-מודרנית עמומה, אבל ברגע שהבנתי שהדובר הוא לא צפוני מתוסכל, אלא דמות עמוקה ומעניינת יותר, הייתי חייב לקרוא עד הסוף.

    בהצלחה

    אגב – גם אני חשבתי פעם שאני כותב בשביל לעשן. מאז שהפסקתי (לפני 3 שנים. לעשן, לא לכתוב) התברר לי שהסיגריה היא רק תירוץ – אני למעשה כותב כדי לעשות הפסקות

  • אודי שרבני  On מרץ 8, 2007 at 7:26 pm

    תודה אורי
    אני קונה סיגריות בשקל, אגב…

  • גדי  On ינואר 15, 2008 at 12:32 pm

    אחלה סיפור. שלום מלמעלה הגיע דרך לחפש "בוקובסקי", אני דווקא הגעתי דרך "מאיר אריאל". לא אאחל לך בהצלחה וזה, רק שיהיו מספיק אנשים שיגיעו דרך לחפש "אודי שרבני".

  • מיה  On מאי 5, 2008 at 7:31 pm

    אהבתי את הכתיבה

  • אודי שרבני  On מאי 5, 2008 at 9:30 pm

    תודה גדי
    תודה מיה

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אוגוסט 13, 2013 at 11:53 am

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: