לא קונים חלב עם סולו/ ראיון עם יצחק קלפטר

בית קפה מהסוג שיש בו אפשרויות אין-סופיות של טחינה עצמית. עשר בערב. שלוש בחורות שמדברות מהר מדי יושבות לימני, לובשות את האימוניות הכחולות שלהן, ואני מחכה ליצחק קלפטר.

פגישה בבית קפה ליד חדר כושר  כופה עליך פתיחה של ראיון גם אם אתה לא רוצה

הוא מגיע עם השלייקס הרגילים, מחפש עיניים.  החלטתי לסמן לו. הייתה אפשרות נוספת, בה אני נותן לו להתיישב. מחכה, בוחן את התנהלותו.

לראות איך מישהו מחכה לך זה לפעמים יותר מדברים אחרים

בסוף וויתרתי על זה.

מצב רוח קרבי של דקות ראשונות, אכול אכזבת ראיונות, יושב מולי קלפטר. אני עובר מהר לגיטרות. תמיד כשיש ראיונות עם מוזיקאים, המרואיין, בערך לאחר מחצית הראיון, מרים את כתפיו המטאפוריות ומצהיר שבעצם אין הרבה מה לחפור, חייו  משעממים;  עולמו בנוי משיחות על גיטרות, סאונדים, וסוגי אפקטים לגיטרות. אז הנה, פעם אחת ולתמיד.

אמרת לי שאתה לא מנגן עם פדלים

"בזמן האחרון אני הקלטתי קצת עם דיסטורשן, אבל בדרך כלל אני לא מנגן עם פדלים"

באחרית הימים היה דיסטורשן פאז, לא?

"ניגנתי אז עם דיסטורשן, ופדל ווא-ווא. אבל עם הזמן הגעתי למסקנה שהכי טוב זה לנגן FLAT , נקי."

בלי אפקטים

"כלום."

ואיך אתה יוצא לסולו? פשוט מגביר את הווליום?

"כן"

בדרך כלל בפיק אפ העליון, הבלוזי יותר

"כן. בסולו אני בעליון, בליווי- בטראבל."

ובקרב הידוע בין סוגי הגיטרות, איפה אתה, גיבסון לס פול או פנדר סטראטוקסטר?

"מהבחינה הזאת אני פנדר. ניסיתי כל מיני גיבסונים, היה לי גם גראץ' (עוד סוג גיטרה א.ש). אבל אם אתה שואל אותי, היו לי  לס-פולים, ותמיד חזרתי ל סטראטוקסטרים."

כמו הסגולה שעכשיו אתה מנגן אתה

"בדיוק."

קלפטר מחפש מלצרית, מבקש כוס מים ומוסיף ש"על האש אני רוצה קפה הפוך". משפט שהוא  שילוב של מלחמת דורות בהיסח דעת.

קפה הפוך בגישה של שחור אף פעם לא ישקף יותר

אתה יושב פה הרבה?

"כן"

דווקא לא מתאים לך

"למה?"

חשבתי שאתה שייך לבתי קפה הפחות תעשיתיים, היותר… (סאונד אופנוע ברקע) זה עכשיו הזיז לך את האוזן, הרעש של האגזוז הזה.

קלפטר מחייך. "כן"

כמה זמן אתה בלי אופנוע?

"כבר שש שנים".

מתגעגע?

"כן"

(עוד אופנוע עובר)

 ועכשיו?

"עכשיו, זה היה לפי דעתי אופנוע שטח", הוא מסתכל עליי ואני מאשר לו.

אם אני אחפש הקבלה בין סולו גיטרה, תחום המומחיות של זה היושב ממולי, לבין כלי רכב שיאפיין אותו בצורה מוחלטת, יהיה זה אופנוע שטח. סוג אופנוע שמיועד למטרה מסוימת; אתה צריך לנסוע על כביש סלול, בכדי להגיע אל החול, הר, דיונה, שטח בו תהיה חופשי ותמצה את תפקודך. קלפטר יגיע אל השטח ושם יעשה את מה שצריך בלי להתהפך. הוא רק יגביר את הווליום, בלי להשתמש  בפדלים.

גיטריסטים אחרים יגמרו בדיונה את הבטריה של הפדל דיסטורשן

בשלב מסוים בקריירה שלו, עבר קלפטר אל קידמת הבמה, אומנם הסולואים נשארו סולואים, הגיטריסט אותו גיטריסט, אבל מילות השיר שמשייכות עצמן אליו (או ההפך) תפסו גם הן מקום, שעד אז לא היה.

צילום: עמית ישראלי

 

 

                                                                        ****

תאנא-נא-נא-נא (פם-פא-פא-פם) תאנא-נא-נא-נא (פם-פא-פא-פם)  תאנא-נא-נא-נא (פם-פא-פא-פם) תאנא-נא-נא-נא (פם-פא-פא-פם) תאנא-נא-נא-נא (פם-פא-פא-פם) תאנא-נא-נא-נא (פם-פא-פא-פם) תאנא-נא-נא-נא (פם-פא-פא-פם) תאנא-נא-נא-נא (פם-פא-פא-פם)

("דמיון חופשי", פתיחה)

                                                                        ****

 

אני מסתכל על השירים שלך, ואני רואה מלחמה עם בת הזוג

"עם בת הזוג?"

כן. אתה אומר בשיר אחד "היא לקחה לי את האושר"

"כן"

בשיר אחר אתה אומר " דו קרב בין גבר לאשה… ואת רכה מאוד ואני קצת גס, מי ינצח פה מי ייצא מובס"

"כן"

ב"נפגשנו" אתה אומר "זה משחק האהבה, מי שנכנס יוצא נפגע".

"תראה, בעבר שלי, היו לי קשרים שנועדו להיכשל. כי אני… תראה, אני אגיד לך משהו, באופן כללי, אני מאוד פרפקציוניסט. רב האנשים שעבדתי איתם זה אנשים שהוכיחו את עצמם מקצועית: אריק איינשטיין, כוורת, אחרית הימים, צ'רצ'ילים. אני התחברתי עם אנשים טובים מבחינה מקצועית, לא בגלל שהיינו חברים טובים, אלא בגלל שהיינו חברים למקצוע. בגלל כישורים ולא בגלל קשרים. אותו דבר איתי, אנשים עבדו איתי בגלל המצוינות שלי בתחום, לא בגלל שיש לי עיניים כחולות או משהו. עכשיו, גם נשים בעצם…"

יש לך עיניים כחולות?

"כן, אז אותם נשים… (פאוזה) לא ראית שיש לי עיניים כחולות?"

רק עכשיו שמתי לב

"אז אותו דבר עם נשים. הייתי נמשך לנשים יפות בגלל הפרפקציוניזם שלי. מצאתי כל מיני נשים יפות שעזבו אותי"

לא הבנתי, תסביר לי. בגלל היופי החיצוני, אתה בעצם-

"בגלל הפרפקציוניזם שלי, כן."

של היופי החיצוני?

"כן"

כמו שפסל רוצה לעשות פסל לפי מודל גבוה ולא יזוז ממנו אתה לא הלכת לבחורות אחרות, אתה-

"לא שלא הלכתי לאחרות. בדרך-כלל נמשכתי לנשים  בעלות מראה נאה, בגלל שאני פרפקציוניסט, אני מחפש את היופי המושלם."

ואותן נשים?

"בדרך כלל רב הנשים היפות האלה, נטשו אותי מהר"

אוקיי…

"ורב הנשים שהייתי איתן בפועל, אהבו אותי, נתנו לי אהבה. לא בהכרח הנשים היפות האלה שאני רציתי, אלא מצאתי כל מיני בחורות, לא הרבה בחורות, שאהבו אותי ונתנו לי אהבה"

ואלה שנתנו לך את האהבה, לא היו אלה היפות

"לא, ואני הייתי נוטש אותן. אתה מבין? אני מקביל את זה לעבודה, כשאני עבדתי עם אנשים טובים למקצוע,כישורים ולא לפי קשרים."

למה להילחם בכח, לנסות להשיג את המושלמות, את האידיאל כפי שהוא קיים אצלך במח?

"היום אני כבר לא ככה. היום אני מתאים את עצמי לנשים שאוהבות אותי."

אז הדו קרב בשירים הוא להשגת שלמות היופי.

"כן, אני אומר שם, "ואת יפה כל כך לך זה לא איכפת", אבל זה היה פעם, על דברים שלא היו בהישג יד".

בחיים לא שמעתי, לא בראיון ולא בשום מונולוג, מישהו שמודה בפה מלא שהוא הלך לפי מודל היופי, ואני מדגיש- לא סונוור, אלא הלך עד הסוף.

אפילו בחורה שמעריצה להקת בנים  לא תגיע לדרגה כזאת של כנות

אז מה עושים כשאין את הדבר  בהישג יד? חולמים בהקיץ, חיים  את המציאות  הדמיונית כתגובה?

"פעם זה היה ככה, כן. יש לי שיר כזה"

"אני מרשה לעצמי עם קצת דמיון חופשי/ את שניניו ביחד את ואני/ אבל את לא איתי זה רק בראשי/ שניניו ביחד דמיון חופשי", זה זה, לא?

"כן, פעם ציפיתי לקבל דברים, שהם לא היו בהישג יד, וברגע שלא קיבלתי זה היה מאכזב אותי, ואז…"

אז היה עדיף לחלום בהקיץ, ולחיות את החיים ב-

"לא, לא. מדובר על… כשאתה חולם בהקיץ, מדובר על מצב שאתה לא מרוצה ממנו (פאוזה) זה… אתה במין מצב רוח כזה ,של… אני לא יודע להסביר את זה…".

בשלב זה של הראיון, קלפטר קצת לא יודע איך להתמודד עם הנודניק ששם לב לפרטים קטנים וחושב שכל דבר זה פליטה פרוידיאנית, בשביל להרגיע אותי כביכול,  הוא מספר לי על ראיון טלוויזיוני שראה עם הפזמונאי הקבוע של אלטון ג'ון, שם הוא מספר שלא צריך לעשות ביג דיל מכל דבר.

"אני אגיד לך ככה, בחצי צחוק, כן?  עשיתי כמה שטויות, פרקתי-חיברתי כמה צלילים, הקהל אהב את זה והמשכתי". יענו אודי, תפסיק לזיין לי את המח.

אבל אני כן רוצה לזיין את המח, ולו רק בגלל דבר אחד, אני רוצה לבטל את ייסורי האמן כבורא יצירה. יצחק גם בצד שלי,  אבל עושה זאת בצורה אחרת; על ידי המעטת הערך העצמי.  

אני מצידי, מציף, פותח את הסכר על ידי האבסה של שאלות שמדברות על מניעים (מודעים/ לא מודעים) בכדי לנפח עד כדי התפוצצות.

קלפטר על דרך המעטת הערך, כמעט עד כדי התבטלות, אני על דרך אובר החיוב

אם לחברו לנשק, דני סנדרסון, ההומור והוודי-אלניות הפריעו כביכול לאובייקטיביות גיבור הגיטרה שבו, אז במקרה קלפטר סיפורי ההתמוטטויות, הניתוחים, וכו' ניפחו את נושא גיבור הגיטרה שממילא קיימת אצלו, ובכך בעצם רק הפריעו. אז איפה זה כן עובד?  בעובדות עצמן, שם אין את כל המסביב-מסביב הזה.

פעולות  מבטלות את המסביב

 אני שם בבית את הסולו של "תחת עץ האקליפטוס"  של תקופת אחרית הימים, אולי הסולו הכי טוב שידעה ישראל, ומתמוגג כל רגע. אולי הגול הכי יפה שהבקיעה נבחרת ישראל. אני רואה, כמעט בהתקף של פחד שהסולו הזה אורך בדיוק 2 דקות על השעון.

                                                                        ****

דקה.3.49 קלפטר מתחיל לכדרר, משהו כמו מרכז המגרש, נראה שהוא מעביר זמן עד למחצית, סתם  ב4.17 הוא מחליט קצת להנות עם הכדור. מתקדם, חוזר, קצת בין הרגליים,  עובר עוד שחקן, חוזר להעביר אותו שוב. , המאמן גוער בו, אבל הוא בשלו.  לא טיפוס של גולים קלפטר, תן לו לעבור שניים, ולתת לאחרים את הגול, סוג של גארינצ'ה רק בלי רגל קצרה, אבל ב4.44 הוא פתאום הופך למארדונה של 86,  חוטף עצבים, אומר לעצמו ש"רגע למה, לא? למה אני לא אלך לחפש את הגול לבד?" משהו השתנה פתאום. אולי שליחות.

5.13 דקות בתוך השיר, קלפטר מקבל תמיכה מזוהר לוי (תופים) ואלי מגן (בס) ומתחיל לפרוץ קדימה, עד עכשיו הוא דשדש במחשבות של  אם כדי-לא כדי, או מה זה ייתן לו, והנה, הוא כבר שור שרואה רק סדין אדום. הוא עובר עוד שחקן ועוד אחד, ולא על מנת לזלזל כפי שעשה עד עכשיו,  אלא בשביל להבקיע, לגמור עם מה שהתחיל. שחקני קבוצתו צועקים לו שימסור, אבל הוא לא מוסר להם ולא בגלל רוע, כי הוא פשוט בחוויה אישית שהוא לא יכול לשתף בה אף אחד. דקה 5.49 קלפטר סיים, הקולות של אלי מגן וגבי שושן נכנסים.

                                                                        ****

אם ראיונות עם משוררים ישנם ציטוטים, מה עושים עם גיטריסטים?

                                                                        ****

צילום: עמית ישראלי

 

"תראה, יכול להיות שאני גאון. אומרים את זה כל אנשים, אבל אני לפעמים לא מתייחס אלי ברצינות. לפעמים אני כן אומר לעצמי ש-וואלה, אולי אני גאון והייתי צריך להיות במקום אחר ולהצליח. תראה יש אנשים שמאוד אוהבים את מה שעשיתי, אני לא רוצה לפגוע בחוויה שלהם (פאוזה) אבל לא עשיתי מיליונים. זה מאוד מבאס אותי"

הכסף מבאס אותך?

"לא הכסף. העובדה שאתה גאון, אבל מרוויח כמו בנאדם שיש לו קיוסק ואפילו פחות מזה".

השאלה היא מה יותר חשוב, עם איזה הרגשה אתה הולך הביתה אחרי-

"אני הולך למכולת".

 צודק קלפטר, לא יעזור כמה סולואים גדולים יש לך, אתה לא יכול ללכת לאנשים עם טייפ מנהלים ולהזכיר להם שהסולואים האלה שלך.

לא קונים חלב עם סולו

אבל שוב נכנסת התפיסה הילדותית של קלפטר. בדומה לאותן נשים יפות שנלחם להשיגן, הוא רואה הקבלה בין כסף לטיב.

"מבחינה כלכלית לא הגעתי לאמצעים גדולים, אז זה די מתסכל אותי בתור אמן, אתה מבין? ואז אני כאילו חושב שאני לא מספיק טוב".

זה לא קשור,  שטרות לאמנות, אצלנו בארץ? אפילו עצם השימוש החוזר בתוכניות מסוג  כוכב נולד כדוגמא למצב השוק הוא כבר פארודי מעצמו

"כן"

אז הנה, אולי תצא לך המחשבה הזאת. היא לא נכונה, לא רלוונטית.

"אבל מתסכל אותי שאני לא עשיר, שנשארתי מבחינה כלכלית במצב כמעט דומה מאז שהייתי נער, זה מתסכל אותי, ואז יש לי הרגשה שאני לא מספיק טוב, וכל מה שאני עושה זה שטויות (פאוזה) אבל מכיוון שאני מקבל מחיאות כפיים מהקהל, אני עוד אומר וואלה, הנה הם אוהבים אותי. אחרי זה עוד הופעה-עוד מחיאות כפיים, וככה   ממחיאות כפיים למחיאות כפיים, ככה יש  לי  את אומץ לעמוד על הבמה "

                                                            ****

לה-לה-לא-לה, לא-לה-לה, פא-פא-פא-פם פאפא-פא-פם (פתיחה של " לוקח את הזמן") 

                                                            ****

היום, הוא מופיע עם אולארצ'יק ואפרים שמיר, אם תרצו חומת ההגנה של כוורת. קלפטר מרגיש טוב שם, עם החברים הישנים, והם כבר הקליטו שני שירים. והופעות, הכי טוב בשבילו זה הופעות אני רוצה להגיד לו, שייצא קצת מהבית, שאם לאנשים אין תקליטים בבית, זה לא סיבה מספיק טובה לא לדעת. בסוף הראיון הוא ישאל אותי "למה באתם אליי?", אני אגיד לו שזה היה רעיון שלי, ואוסיף  ש"מה אתה רוצה, שאני אראיין איזה דוגמנית?" הוא יסתכל עליי ויגיד לי, "מה רע בדוגמנית?, זה לא ימכור לכם יותר?" והוא יגיד את זה לא בציניות שבאה למחות על המצב בו פרצופים מוכרים יותר, אלא מתוך חשיבה נקייה.

 

                                                                        ****

הוווווווומ!!!???!!!!! ("התעמלות בוקר", שניה 0.5,  צליל של סוס צוהל בעזרת ידית ויבראטו)

                                                                        ****

נפרדתי מקלפטר במין לחיצת יד לא ברורה. הוא נשאר לשבת שם, הוא תמיד נשאר.

קלפטר תמיד יושב גם אחרי שכולם הולכים

באוטו, שמתי את השיר "נפגשנו" מתקליטו הראשון, "יצחק". השיר הזה כביכול מבוצע כהופעה חיה, אבל זה סתם  הדבקה של קהל מריע, משחק אולפני. כששאלתי אותו בראיון אם זאת הייתה החלטה של בדיחה פנימית, קלפטר הפתיע אותי ואמר לי שזה היה ממש בשביל לתת פיל של הופעה, שירוסלב יעקובביץ', מפיק התקליט, העלה את הרעיון הזה. קלפטר, בסיום השיר,  מודה לתשואות אלפי האנשים שהודבקו שם. הוא כמעט צועק עליהם, "תודה רבה! תודה רבה!" .

.