מבוא לבידרמן

 

אותי צריך לבנות לאט. כשמלעיטים אותי, אני מגיע אנטי: יש תקליט חדש שכולם מדברים עליו- אני ישר אשנא אותו, יש סרט חוצה גבולות- אני אחכה לדי-וי-די, אתם רוצים דוגמא שלישית- אני לא אתן אותה.

ככה גם עם 'בידרמן'. רק מלשמוע את הסטודנטים שלקחו את הקורס שלו, התנפח לי המח. "אתה חייב לקחת את בידרמן"- "היית כבר בבידרמן?"-"אין (אין), בידרמן מלך" היו משפטים שחזרו שוב ושוב על ידי אותם סטודנטים. חבורה של זומביס עם עיניים מוארות שמדברים על מנהיג הכת הכריזמתי שלהם. יאללה, עוד אחד שידבר איתי על תיקה במצח. בכלל, מה זאת אומרת 'בידרמן' ונגזרותיו? קרי, "יש לי מבחן בבידרמן", "כמה קיבלת בבידרמן?" מי זה המושא הזה שקיבל שם של קורס?

הרבה זמן לא הייתה להקת רוק גדולה בארץ, וחדר 144 בגילמן הוא אולי הדבר שהכי קרוב לזה- אנשים יושבים על מעקים, מדרגות, נשכבים כמו שטיח פרסי לא מרוסן על כל פיסת שטח, והמלומדים משכבר הימים פשוט מוותרים על 5 דקות הפסקה; הם מחכים על מפתן הדלת בשביל לשים תיק על כסא פנוי.

למרות העצה בדבר השיטה הזאת לתפיסת מקום,  המשכתי להיות נאמן לאנטי שלי- אני מגיע  בזמן ולא לפני זה,  ולא נותן לאף אחד שיגרום לי לחכות בתור להרצאה ולא לקפה.

לעזאזל, אין לי מקום ואני יושב על הריצפה.

 את השלב בו החלפתי  את האנטי שלי בכיף, אני לא כל-כך זוכר. משהו כמו עשרים דקות לאחר תחילת השיעור, אחרי שראיתי בנאדם עושה הקדמה של שיעור ראשון לנושא שהוא מדבר עליו קרוב לאלף שנה, איש עם  תשוקה אדירה ותנועות ידיים של ג'ו קוקר בוודסטוק. איש שמדבר (גם בהקדמה) את הנושא ולא על הנושא.

אתם בטח יודעים מה זה מרצים באוניברסיטה. אותו נושא, אותן הצגות של עמדות שונות, אותה רוטינה שמשתלטת עליך ומרימה להנחתה לגבי המשפט השגור ביותר פה לגבי שיעורים משעממים: "אם זה היה מרצה אחר- הייתי נהנה מהנושא".

ההבדל אצל בידרמן הוא פשוט מאוד. הכריזמה שלו לא מנייריסטית (שהיא הכריזמה האמיתית) ובעיקר:  הוא לא מלווה ב'פתקאות כיס' מוכנות מראש; כל אגדה שכבר סופרה על ידו מסופרת שוב בפעם הראשונה (ולא "כמו בפעם הראשונה"),  ועוד יותר בעיקר: הוא אוהב את הנושא שהוא מגיש ונותן לו להשתלט עליו. תחשבו על אוהבי היין, שלא נותנים לזה  להעפיל עליהם, רק ההפך.

ביקורות, בעיקר ביקורות על הופעות, מגיעות בשתי צורות: נקודתית ואווירתית. האווירתית, כמן כאן, שמה את הדובר, את המגיש מעל הכל (אני ואני ואני)  הוא אפילו מעל הנושא; ניו-ז'ורנליזם פשטני. לכאורה אגואיסטי וכו', אבל אם נלך לפי הלך הרוח ההודי של הקורס הזה, הכתיבה היא אישית כי האווירה פילטרה את האני ובעצם היא שגדולה ממנו. 

זהו, יש לציין שעברתי כבר את הקורס הזה, ומיותר לציין שאני מצפה לציונים גבוהים יותר בשאר קורסי בידרמן בעקבות הביקורת הזאת.

נון בית,

שמעתי שיש גם איזה 'אונגר' אחד, גם עליו אני כבר אנטי.

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • פואנקרה  On אפריל 13, 2005 at 5:22 pm

    (יש אקדמיה גם מחוץ לת"א, אתה יודע)

  • אבי  On אפריל 13, 2005 at 8:31 pm

    בידרמן הוא שרלטן, הרמה של הקורס היא מתחת לכל ביקורת, זוהי רמה ירודה עם הרבה בדיחות ולא הרבה תוכן. למעשה הקורס מתומצת בספרון פצפון שהוא הוציא על פילוסופיה הודית, בספרון זה תראה שלמעשה תוכן הקורס שמועבר בו במלואו הוא רדוד ופשטני. עדיף שתלך לירון סנדרוביץ (מבוא למטאפיסיקה ותורת ההכרה), שם תלמד פילוסופיה אמיתית

  • >X<  On אפריל 13, 2005 at 10:06 pm

    למי שבאמת רוצה לדעת מה הבודהא לימד הייתי ממליץ בחום לעשות ויפאסנה:
    http://www.il.dhamma.org. באוניברסיטה מלמדים בודהיזם בתור פילוסופיה בעוד שבמציאות אי-אפשר להפריד אותו מהתנסות ותרגול. זה כמו לשרוף שעות בדיבור על התפוח מבלי לנגוס בו. החוג לפילוסופיה הוא מקום טוב ללמוד את אפלטון, ניטשה, ויטגנשטיין, קוואין, דיווידסון ודומיהם, אבל הבודהא לימד משהו אחר לגמרי. אני מניח שזה נכון גם לגבי הפילוסופיות המזרחיות האחרות.

    אבל מה שכן, אונגר מלך.

  • עם כל הכבוד  On אפריל 14, 2005 at 8:53 am

    בידרמן סימפטי

  • פולינום  On אפריל 14, 2005 at 3:59 pm

    מי בכלל הולך ללמוד פילוסופיה בתל-אביב? הרי מדובר בתת-רמה למרות (ואולי בגלל) שפע הקורסים הקורצים. אם כבר פילוסופיה, וברצינות, אז רק בירושלים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: