פיקסל

הייתי רוצה להיטמע. אני רוצה שהעין האנושית לא תוכל לראות אותי, אני אהיה חלק מאיזה שלם שעל כמות החלקים שמחברים אותו אף אחד לא יוכל להשתלט. אני אצור עם עוד נֶמלים  משהו שלם ואף-אחד מהם, מלפני, ומצדדיי אחת שתיים שלוש, לא יהיה שם להגיד. התמונה תהיה כל-כך כוללת שאפילו  צ'אנס למבט מרכסיסטי ביקורתי  לא יהיה.
אני אתקע חודשים  בלי סוכר לקפה.
בערך, פחות או יותר, עם הגישה הזאת נסעתי לניו-יורק. ארזתי שתי מזוודות,  אחת על כל מצב רוח, ועפתי מהביוב.
 הו, סינטרה ידידי, הנה אני מגיע. פרנקי בלו איי, איים קומיניג, אתה שומע? יא חתיכת בן זונה.
 אני מגיע לא לשחק אותה, אתם שומעים, סינטרות? אני נוסע לא לתת מכה, אני נוסע שלא במטרה להצליח, אני מתכוון  שלא לגמור כתבת 7 ימים. למעשה, אני אעשה את כל מה שאני אוכל בשביל לא לגמור כתבת 7 ימים.
 תמיד  הם משחקים אותה בענק, בכתבות 7 ימים האלה. תמיד הם נוחתים עם 5 דולר ו30 סנט, ותראו איפה הם היום.
אני לא רוצה להיות בתראו איפה הוא היום.
 אני פיקסל. מקסימום, פופ-אפ; מדי פעם אקפוץ לאנשים בעיניים (לפחות בהתחלה), ואחרי זה יעשו לי איקס ברקה הימנית שלי בשביל לסגור אותי.
 אבל פופ-אפ  זה לא דימוי שלי. זה דימוי של  תמיר אלברט שדיבר על פישוף ב 7 ימים.
7 ימים מנכס לעצמו  דימויים, הבן זונה.
לוֹפטים. אנשים על אנשים, שכובים כמו שטיחים פרסיים. כל איש והלופט שלו. בסופו של דבר, אם אתה בניו-יורק, אתה מגיע למסיבה של מישהו שיש לו לופט.
 אודי שרבני שנהנה לנפנף בהדר-יוספיות שלו, נמצא בקוקטייל של דירת לופט.
אל תשאלו איך הגעתי לשם, אבל הגעתי. אנדי וורהליים חזקים ממני כנראה רצו להשתמש בלבנט שלי, ולחיות דרכי. ההוא מישראל, נו.
תמיד יש אנשים שירצו לחיות דרכך.
 אם אתה מלמעלה הם ירצו ממך פרורים, אם אתה למטה אתה  ביטוי לחיי יום-יום שנשכח מהם.  
 תמיד יהיה שם מישהו שיגרום לך לא להיטמע עד הסוף.
ניו-יורקים מזדיינים. אני שונא את הדיבור הצפרדעי הזה שלהם. חבורת אנשים שמקדשת את עצמם לפוסטר שחור לבן של חנות "קרוסל" בקניון איילון. הם תמיד אוחזים כוס קפה חד פעמית וממהרים לאנשהו. הם כל-כך מחויבים לסוג הפוסטרים הזה, שחס וחלילה אם יגיע תייר ולא יראה אותם ממהרים עם כוס קפה חד פעמית.
נשענתי אחורה.
אתה צריך לדעת להישען כמו שצריך במסיבות קוקטייל. אתה לא יכול סתם לשים מרפקים ולבהות.  בספר שקניתי פעם, "המדריך להישענויות נונשלנטיות במסיבות קוקטייל" , היה את כל הפירוט של איך שצריך לעשות את זה , אבל זרקתי אותו. היו שם ציורי קומיקס שליוו את הגיבור לכל מקרה הישענותי, זלזלתי בזה כי תמיד הוא היה נשען באותה צורה; רגליים משולבות בעמידה, יד אחת בכיס ושנייה מחזיקה משקה. היה חסר לו רק שרשרת מסבחה כתומה. בסוף זרקתי את זה. לעזאזל זה בא לי בהפוכה עכשיו, אני במסיבת קוקטייל ולא יודע איך להישען.
כשאני אחזור ארצה אני אציע לאחד המקומונים  לעשות מדור עם ביקורת הישענויות.
 איזה אחד עם משקפי אלביס קוסטלו ומעיל צבאי התחיל לבלבל לי את המח מצד ימין של ההישענות. טיפוס מעצבן שנהנה במסיבות רק אם הוא מרגיש לא שייך, משחק אותה אודי שרבני.
"היי, dude, במה אתה עוסק?"
dude  אמא שלו. אני שונא dude.
"אני כותב במגזין בישראל".
"פוליטיקה?"
 "לא. אני כותב במגזין כמו שלכם".
"מה זאת אומרת כמו שלכם?", הוא התמיד.
"מגזין ניו-יורקי כזה".
"איזה מגזין? יש פה אלפי מגזינים, בנאדם", קוסטלו הזה לא הירפה.
צודק.  לך תסביר לו שפעם בעיתון שלנו הייתה תמונה של דוגמן עם חולצה על חולצה אז עשיתי חישוב שאני כותב במגזין עם סטייל ניו-יורקי.
אלביס קוסטלו הזה כל כך בפנים שהוא לא יודע מה זה ניו-יורק, ואני צריך להסביר לו?
אלביס קוסטלו הזה כל-כך בפנים שאם הוא יהיה במסעדה בישראל אני אצטרך להגיד לו אם זה עיצוב ניו-יורקי או לא.
"איך קוראים למגזין הזה?"
"טרי אנדרד אנד סיקסטי דיגריז"
"לא מכיר, dude."
"זה היה פעם פורטי טו דיגריז. אולי על זה שמעת." (זה תמיד הולך).
קוסטלו הניע את ראשו לשלילה (לא תמיד הולך), אבל עיניו הראו שהצלחתי לתת לו להרגיש שלא בנח על זה שהוא לא מכיר שום דיגריז.
היה קצת שקט, ואז נתתי לו טפיחה על הכתף.
"אז מה, בן-לאדן הא?"
קוסטלו המעוקם הסתכל עליי, ולא הבין כל-כך מה אני רוצה. אני חושב שהוא סינן "ישראלי שחצן" לפני שהוא הלך.
אנשים הרבה פעמים מתבלבלים בין שחצנות לרגשי נחיתות.
המשכתי להישען עד שאיזה אחד אחר עם משקפיים יותר גדולים, כאלה שאבא שלי מרתך איתן ברזלים, הגיע מצד שני.
"יודי, נכון?"
שיהיה 'יודי', אין לי כח להסביר. נישאר ב'יודי'.
"כן".
"אני אוהב את ההומור שלך, יודי",  הוא המשיך. "אתה רוצה להכיר את הזמר של הסטרוקס? הוא פה. בטח טיפוס כמוך אוהבים את המוסיקה שלהם".
 אוהב את ההומור שלי, זה.  לא התכוונתי להיות מצחיק, רק קצת שמחתי שהערבים הגיעו גם למערב וביטאתי את זה באירוניה מסוימת. זה קצת אדיוטי מצידי לחשוב שאנשים יבינו פרפראזה אם הם לא שמעו את הבסיס בתוך המח שלי. אני סולח לו, אם ככה.
"שיזדיין הזמר של הסטרוקס, סתם להקת בנים עם גיטרות. יותר טוב תגיד לי מי זאת ההיא", הצבעתי לו על איזה אחת עם פוני שחור כמו שרק פוני שחור יכול להיות, קפוּצה כמו שרק קפיצוּת שלא ידעה ישראלי יכולה להיות.
"לא יודע, אבל נראה לי שהיא לבד".
 היו סביבה איזה שלושה שניסו להצחיק אותה, ועוד א�
�זה אחד שניסה להראות שהוא לא יעשה כלום בשביל להרשים אותה. משחק אותה אודי שרבני.
הלכתי שמה.
"את ברוקרית?"
"לא. אני נראית כמו ברוקרית?"
"לא יודע. אבל  'ברוקרית' מתגלגל לי טוב על הלשון".
"אתה מצחיק. מה זה המבטא הזה?"
"ישראל."

פנים. חדר מיטות. לילה.
פוני שחור: אז הרגת הרבה ערבים בישראל?
אני צריך לענות לה  יחסית לעובד רס"ר בקריה, או סתם חייל?
אני: actally I was…
פוני שחור: in hebrow, say it in hebrow
בעברית? פעם ראשונה שאני רואה בחורה מתחרמנת מ-ח' ו-ע'.
אני: למעשה, אני הייתי עובד רס"ר. הייתי בא כל יום, זאת אומרת, every day…
פוני שחור: in hebrow please
 היא לקחה את ידה ואחזה בזרוע הימנית שלי. עיניה נפתחו יותר ויותר. אני אוהב את הקונטרסט הזה שבין הלק האדום  לכפות ידיה.
פוני שחור: continio israely boy
אני: הייתי מסיים את היום שלי כל יום בשתיים עשרה בצהריים, הייתי אחראי על גינה ליד מסדרון אכ"א. הורדתי פרופיל על קב"ן.
פוני שחור הסתכלה על ההברות שהוצאתי ושתתה כל מילה. היא לפתה אותי חזק יותר.
אני: אחרי זה הייתי הולך למגורי-בנות שליד, ומנקה את השירותים של הבנות ששמרו בלילה.
פוני שחור: yes
אני: הייתה שם מישהי שאני נשבע שהיא הייתה עושה לי דווקא עם הנייר טואלט. תמיד אחרי שהיא הייתה בשמירות, השירותים השמאליים היו סתומים.
פוני שחור כבר הייתה על הברכיים.
אני: גם תמיד בקבוק הליזול שהייתי מחביא אחרי הכיור היה נעלם.
תפסתי בצווארה  והרמתי אותה.
אני: את חושבת שזאת היא הייתה? אה, מה את אומרת?
הוספתי לה מכה קטנה על פלח הטוסיק הימני.
פוני שחור: oohhh , yes! yes!
סובבתי אותה והתחלתי לתת שם עבודה. האידיוטים בלופט בטח עוגבים על מישהי חדשה שם.
אני: כל פעם הייתי צריך לקנות מהכסף שלי בקבוק ליזול חדש. הרס"ר שלי כבר לא היה מאמין לי.
פוני שחור:  oh, say it again
אני: say what?
פוני שחור: that wored, say it again
אני: 'לא היה מאמין לי'?
פוני שחור: before!
אני: רס"ר?
פוני שחור: yes! Rasar!
 יעקב ירושלמי הבן-זונה. רס"ר עיראקי מנס ציונה עם סובארית לבנה, יש לך מושג שאתה גורם לבחורות ניו-יורקיות להזיז את התחת בצורה מעגלית יותר?
פוני שחור נהייתה סקסית יותר ויותר. עדיין לא הייתה לי בחורה שהשתבחה עם הדקות. תמיד זה פוחת עם הזמן. המשכתי שם עוד כמה זמן. כן, ללא ספק עכשיו כשאני חושב על זה, ההיא הייתה סותמת לי בכוונה את השירותים השמאליים.
טוב מה עכשיו?
אני: ואז, באם-באם-באם!
פוני שחור: yes! You kill him! Oh… my israely army men
לחיי המילים הבינלאומיות, לחיי באם-באם-באם.
זה סוחט אנרגיה לא מהעולם הזה, זיון סימולטאני. יצאנו מהחדר, והבנתי ששיחקתי אותה איכשהו. אמנים ניו-יורקים שמסתכלים עליך עם מבט אכול קנאה זה יותר גרוע ממוכרים בשוק הכרמל שרואים אותך עם כוּסית.
ירדתי למטה במעלית, והסתובבתי בין השדרות.
 אני אוהב שהדרכים הן שתי וערב. ככה אתה אף-פעם לא יכול להאבד. אתה תמיד יכול לחזור להצטלבות מסוימת ולהתחיל שוב.
 אתה לא יכול לדעת אם נטמעת. בשביל להיטמע בהצלחה, אתה צריך להיות לא מודע לזה שנטמעת.
אתה לא יכול להישען על משהו שאי ידעתו הוא ההוכחה להצלחה. בטח איזה כמה הודים עושים מזה כסף.
 
                                               
                                               ****
אודי שרבני לא היה אף-פעם בניו-יורק והוא (לא יודע אם הוא) רוצה להיות. 

 

 

 

* להצעה לסרטון וידאו על דפש מוד לחצו כאן

*למסטק אבטיח 40 לחצו כאן

*לעידכונים ורשימות חדשות מהאתר שלי לחצו כאן  
 

 
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שמעון  On מרץ 27, 2005 at 9:05 pm

    גרתי בניו יורק 10 שנים, ב Bleecker פינת Mercer, ואני שמח לבשר לך שהחוויה שלך אותנטית לגמרי (חוץ מההיא עם הקוקו שלצערי לא היה לי העונג).

    שמע, אתה כותב חזק. חבל לבזבז את האנרגייה הזאת רק על בלוגים ומגזינים. אני מקווה שאתה לוקח אותה לעוד מקומות.

  • אסטריונה  On מרץ 27, 2005 at 11:19 pm

    באמת לא הייתה לך בחורה שהשתבחה עם הדקות?

  • גב.רובינסון  On מרץ 28, 2005 at 12:27 pm

    זה גם משהו
    לא?

  • גרי אפשטיין  On מרץ 29, 2005 at 10:46 am

    אתה כותב מאוד חזק. מאוד חזק.

  • קזבובו  On אפריל 1, 2005 at 6:09 pm

    אתה בן-זונה מוכשר.
    פעם הבאה תנסה "רוגעלך" – זה מפיל אותן

  • ה  On יולי 6, 2006 at 9:30 am

    מצויין.
    שאלה-
    באמת לא היתה אף פעם בניו יורק?

  • אודי שרבני  On יולי 6, 2006 at 2:20 pm

    תודה "היי"
    לא, לא הייתי בניו-יורק

  • עדי  On נובמבר 27, 2006 at 1:39 pm

    משובח,
    יצא לך.

    שיחקת אותה יודי שרבני.

  • יעלה  On דצמבר 5, 2006 at 3:51 pm

    אודי תארגן פגישה על איזה בר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: