עיוּני | ראיון עם אריה אליאס.

 

 

                                                                  

"…סלקום שלום… לנציגי שרות הלקוחות בנושאים אחרים, הקישו 6… אנו עסוקים בפניות קודמות, אנא המתינו ותענו בהקדם…"

סלקום שלום מדברת סימה.

שלום, אני רוצה להחליף את הצלצול שלי.

מה שמך בבקשה?

אודי.

מדובר על הטלפון בו עתה משתמש כעת?

כן.

כן אודי, במה אני יכולה לעזור לך?

אני רוצה צילצול  פלורה- פלפורה.

פלורה- פלפורה?

פלורה- פלפורה.

אתה מתכוון רינגטון?

אני מתכוון צילצול של פלורה- פלפורה.

הא, אין לנו פלורה-פלפורה.

אין לכם פלורה- פלפורה?

לא.

"מתבייש-מתבייש, אבל הגרון יבש", יש לכם?

גם לא.

אבל לפלאפון יש.

לנו אין.

טוב, תודה.

                                                           

                                                            ****

ככה זה. יום לפני, אני מתקשר לסלקום לבקש סוג צלצול מצ'רלי וחצי, יום אחרי אני יושב מול זוכה פרס מפעל חיים לקולנוע  בקפה "ווניס" בגבעתיים. אם תרצו, אין דבר שמשקף יותר את ההתבוללות הארצישראלית הסמיכה הזאת.

אליאס מגיע לבית הקפה, ומתנצל על האיחור.

"עיוני, מצטער, שכחתי."

"זה בסדר, אריה. שטויות."

"מתי קבענו?"

בשתיים עשרה.

"ומה השעה עכשיו?"

עשרה לאחת.

"וואלה, שכחתי.באמת, תסלח לי."

שטויות אריה.

וזה באמת שטויות. כי מה יש לעשות נגד החיוך הזה שלו?  נגד הפרצוף הזה, הסבאי, העיניים שמתכווצות ומסבירות פנים תמידית, האנושי (אנושי) מדי, שעומד מולך? כלום.

תכיר – זאת אמא שלי. חשבתי שיהיה נחמד להביא אותה לפגישה בניינו.

"נעים מאוד."

אנחנו נכנסים לבית הקפה הקבוע שלו. אני מזמין קפה, והוא "הם יודעים כבר" אחד. אריה לוקח ממני סיגריה ואני מדליק לו.                         

"עליתי בשנת 47 והייתי בן 24. ארבעה לילות על משאית תמרים מעיראק לישראל, שכל הדרך הדבש  נזל עליי."

ישר לזרעותיו של יגאל אלון…

"כן, אפשר לומר. גוייסתי לפלמ"ח ולאחר מכן למלחמה."

אתה היית המתרגם  שדרים שלו בעצם.

"כן. אני, עוד בחורה ובחור, והיו אומרים לי שב, תתרגם את מה שהערבים אומרים.”

יכולת לפברק דברים, זה היה יכול להיות מצחיק…

"מה קרה לך, מלחמה."

תראה מה זה: בגלל השפה, הפכת לאיש שמגויס למודיעין, ובגלל אותה שפה ומבטא קיבלת תפקידים או יותר נכון לא קיבלת תפקידים.

"בגלל המבטא לא קיבלו אותי בתיאטרון, נכון."

זה לא מתסכל?

"מתסכל, מה אני אעשה."

גם היום?

"היום אני "נשארתי" במבטא שלי. הקהל אוהב אותו."

בעצם לא כשרון המשחק הוא שהעניק או שלל ממך תפקידים,

אלא משהו חיצוני שלא אמור להשפיע על ה"אובייקטיביות" שלך כשחקן.

"שם, בבגדד, מנהל האקדמיה שחזר מפאריז ושמע על "הבימה", אמר לי שכאשר אני אסע לישראל, אני אלך אליהם. הוא המליץ."

ו..?

"הגעתי. אמרו לי אתה שחקן גדול, אבל המבטא שלך…"

איך  הרגשת במצב כזה? אתה חוזר הביתה ומרגיש שאתה לא יכול להוציא את מה שיש בך.

"הייתי משחק לאשתי בבית, ומקבל מחיאות כפיים…"

וזה לא מתסכל? אתה לא אומר לעצמך שאתה יכול לשחק טוב יותר מההוא שעומד על הבמה?

"אני אמרתי ההפך. אמרתי שהם יותר טובים ממני".

                                                           

                                                                 *****

לעזאזל. אני הייתי משתגע. יותר טובים? מה יותר טובים? זה אפילו עוד לא הגיע לשאלה הזאת. זאת ריצה למאה מטר רק עם רץ אחד. בשביל שמישהו יהיה טוב ממך, האני שלך צריך להיות שם והמשפט הזה שלו, שהם יותר טובים ממנו, נשמע לי עצוב. כזה שמתפרש אצלי ככניעה או בריחה מהתמודדות אל מול תסכול.

אני מסתכל על  המשולש הבגדדי חד הזווית  הזה שיושב ביחד; שחקן שלא נתנו לו, מראיין ישראלי מדי ואמא שתמיד אומרת "כל עכבה לטובה".

זה משפט של לוזרים משוכנעים עצמית,  אמרתי לעצמי לא פעם.

היא  מסתכלת עלי ולוקחת ממני סיגריה. יש לה את  שלה, אבל היא בוחרת לקחת ממני.

                                               

עיראקיזציה

יש אנשים שאוספים פוגים, יש אנשים שאוספים בולים. אני אוסף עיראקים כתחביב, אבל לאחרונה אני מתקשה לעקוב.

אינפלאציה רבותיי!  מסתמנת עיראקיזציה! ואני מתנצל מראש אם אשכח מישהו; יאצפן מדבר עיראקית בפריים- טיים עם אורחיו (עם קללות עיראקיות עסיסיות שאף אחד לא מבחין בהן), דודו טסה מבצע את "פוג אל נאחל", יוסי אלפי נותן ציפורי לילה ומעשיות, סרט דוקומנטרי בערוץ 8 על מסע ההופעות של הצ'לרי בגדד, דיקלה עושה מוסיקה מופתית, בת-ים ניו יורק- המנגליסטים-דוד אופק עסוקים, ששון סומך הוציא ספר על בגדד,  יאיר דלאלעל  משתרש, ניסים משעל זה ניסים משעל,  רוני סומק, שאול ביבי, ששון גבאי, מנשה נוי, וכמובן  סמי מיכאל, שושה גורן ואלי עמיר.

כמה שעות  לפני הראיון, בא אלי חבר ורצה לעשות החלפות. "תן לי אליאס, וקח שלום חנוך (הוא, כתחביב, אוסף יוצאי קיבוץ) בתמורה", הוא יודע, החולירע, איך לגרום לי לבלבול.

אתה מרגיש שיש עכשיו "עליה" עיראקית מחודשת בתחום התרבות?

"כן, זה נכון."

 

למה, לדעתך, לקח לכם, לנו, כל כך הרבה שנים לתפוס מקום של כבוד בתחום האומנויות והתרבות?

"האנשים שלנו התביישו. הם היו בעלי עמדות, והתייחסו למשחק בזילול.  מה זה להיות שחקן? מה נפלת מהעץ? היו אומרים לי."

כמו אמא של נאג'י, חבר שלך?

"כן. נאג'י היה חבר ילדות שלי, שהעליתי איתו בשכונה הצגה בשם "המשרת הטוב, והמשרת הרע", ואמא שלו באה אלי ושאלה אותי למה אני מקלקל את הילד שלה, שמה הוא עשה לי רע."

מה ההבדל בין המנטליות העיראקית לשאר העדות?

"אני עושה תפקיד של שמש בית-כנסת, בקהל יושבים יגאל אלון, שרים ואנשים מכובדים אחרים שמתפעמים מהתפקיד והנושא, אחרי זה בא מישהו עיראקי אל מאחורי הקלעים  ואומר לי "אתה לא מתבייש? אתה מביא משהו מלפני מאה שנה?"

מה זה אומר עלינו, שאנחנו יותר מדי ביקורתיים?

"כן.עלינו, את עצמנו. מה אני אגיד לך, כשקיבלתי פרסים, אף אחד מהעיראקים הגדולים לא בירך אותי, חוץ ממרדכי בן פורת. (חבר הכנסת. א.ש?). אתה יודע  מה ההבדל בינינו לבין המרוקאים למשל? הם מעודדים אחד את השני, ותומכים. ואצלנו…"

גאוותנות?

"כן. אנחנו לא פשוטים."

והנה, קונצנזוס . מפעל חיים לקולנוע  לשנת 2002 הוענק לך.

"כן."

ועם מה הלכת הביתה? עם השמחה שבקבלת הפרס, או עם הרגשה "תומרקינית" (המטאפורה הזאת לא הייתה בראיון, הוספתי אותה עכשיו) שלא מתמקדת בשמחה אלא ממשיכה להתעסק בגישת מגיע לי ממזמן?

"עדיף מאוחר מאף-פעם. בטח ששמחתי. התרגשתי מאוד."

אמרו לך לפני הטקס שאתה הולך לקבל את הפרס?

"כן, אבל מרב שהתרגשתי, זאב רווח שהגיש לי את הפרס החזיק לי את הגב שיישאר ישר…"

אמא שלי מסתכלת אלי, מחייכת, ומציעה לי סיגריה משלה.

                                   

בורקס עראק וג'יימס

"הכוכבים של שלומי" ו"ג'יימס בארץ הקודש", החיו מחדש את אריה אליאס. אם עד עכשיו סרטי הבורקס היו  למלעיזים כפתח מילוט  לאיכותו כשחקן, באו שני סרטים אלה (והסדרה "מעורב ירושלמי"), וסתמו חזק עם פלומבה.

אם מישהו עוצר אותך ברחוב, מה  עושה לך יותר טוב, שהוא מבקש שתעשה לו קטע מצ'רלי וחצי, או שיחמיא לך על איזה תפקיד רציני?

"אני קודם כל מכבד אותו. אני יודע שהוא ראה ואהב והריץ את הווידאו. תראה, הקולנוע הוא בשביל העם."

יש מצבים בהם שחקנים מובלים על ידי הדמות שלהם.  השתתפת בסרט של ימין מסיקה וירמי קדוש בשם "צעדים נואשים", מסוג הסרטים  שמגדירים אותם "ז'אנר בכי", ושם הייתה לי הרגשה ששיחקת את מה שציפו ממך לשחק, כאילו ישבו אנשים, ראו צ'רלי וחצי וחגיגה בסנוקר, ואמרו בוא נעשה "אליאסיות".

"לא. אף אחד לא בא ואמר. אני השתתפתי איתם בכתיבה בבימוי והכל."

ו..?

"והאמת שלא ראיתי את הסרט…".

בכלל, היו לך הרבה תפקידים ששחקת שיכור ומבוגר.

"נכון."

ולא פחדת להיתקע באמנות השיכפול הזאת?

"לא נתנו לי תפקיד של מעונב. אם היה-  הייתי עושה, אבל זה מה שהיה. אם זה שירת- אז טוב מאוד.

מה אתה אומר על הבורקס החדש הזה? בורקס תורכי, יש לומר.

"אם יש צופה שרואה את זה, אז הרווחת."

אבל לכל דבר יכול להיות צופה

"לא לכל דבר. יש אנשים שדוחים את זה."

לא הרגיז אותך השקר המכוון  של סרטי הבורקס? שתמיד הכל מסתדר שם, ושיש אושר ועושר?

"שזה ככה וההוא ככה, ובסוף כולם מתחברים?"

כן.

פאוזה.

"אני אף-פעם לא הסתכלתי על זה ככה, אני הסתכלתי על זה שאני משרת את הצופה."

אבל זה מריחה של המצב, אוטופיה להמונים (בורקס להמונים) בדיוק כמו שקורה היום בטלוויזיה שלנו.

"לא הרגשתי ככה אז. אם הם רוצים ללטף את הצופים, אז בבקשה."

אני שוב לא מבין, או שאולי יותר נהנה בלהישאר בלא מבין הזה. אליאס ליטף את הצופים, נתן בורקס להמונים אבל לא הרגיש שהוא משרת פה אוטופיה על כלום? ומעל לכל; ממתי (לעזאזל) נהייתי  מהכותבים הדבילים האלה שמחפשים קונספירציה ממסדית על כל שטות.

ארליך תביא ביצים? אחת על המצח לא תזיק לי עכשיו.

 

                                                            ****

עוד קפה, ועוד קפה,  אחרי זה עוד סיגריה, אנחנו מדברים על סלאח שבתי של קישון, שהולך על השטח האפור הזה שבין ביקורת להגחכה,  אחרי זה על אנשי העשייה שהם היחידים שחיים חיי אלמוות. יש לו לצלם שתי עונות של "מעורב ירושלמי", והוא מצפה לזה בכיליון עיניים.

אמרת אצל עמנואל הלפרין, שחשוב שלבנאדם יהיה  חלום כדי שיסחוב אותו בחיים.

"נכון."

והלאה מהמשפט הזה, אי מימוש במתכוון בשביל  להמשיך לחלום?

"לא. אחרי זה יהיה עוד משהו, ועוד משהו.  אם אני לא הייתי עושה, לא הייתי יושב איתך פה."

אתה והמשחק זה כבר ישות אחת?

"כן. אני הולך לישון, ובונה את התפקיד. על הכר."

אתה מתייעץ עם מישהו?

"כן. עם אשתי."

אריה, הרגשת פעם שמישהו עשה ממך צחוק?

פאוזה.

"את הדבר הזה לא היה לי. היה רק שנתתי קטע בערבית ואנשים צחקו. אבל הבנתי אותם."

הזמנתי חשבון, וליוויתי את אריה מחוץ לבית הקפה.

"הבנתי אותם", הוא אמר. חשבתי על זה ולא ידעתי אם עדיף "להבין" אחרים או להסתכל עליהם דווקא בעיניים. אבל לאחר מכן, זה כבר הסתדר לי: כמו בחורה יפה שנועצים בה עיניים כל הזמן ובשביל להוריד את נטל המבט  היא מסתכלת בחזרה, כך אריה אליאס הוריד את נטל התסכול ולא נתן לו, אפילו ספקולטיבית, לצוף בעתיד. נקיון לשם הנקיון, השתחררות לשם ההשתחררות, מיצוי לשם ההתקדמות.

נסעתי הביתה וחשבתי על אפשרות נוספת של זיקנה.

* מתוך המגזין "360 מעלות"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: