איש הצווארון (האדום) ואני / ראיון עם אריק קאנטונה

 

מה הסיפור עם הצווארון?  רק ששיחקת כדורגל הרמת אותו?

"על ההתחלה אתה שואל על זה? בדרך כלל בראיונות כאלה אתם שואלים את זה בסוף, אומנם מכניסים את זה כפתיח, אבל שואלים בסוף."

                                                            ****

אז הנה אני, אומנם משתמש בשאלה הזאת כפתיח, אבל זאת באמת הייתה השאלה הראשונה ששאלתי את אריק קאנטונה, איש הצווארון, איש התרנגול.

קפא לי התחת רק מלחפש את בית הקפה הספציפי שהוא התעקש לשבת בו. התבלבלתי בתחתית של פאריז, ירדתי, עליתי,  גשם מסריח ואנשים חמוצי גבות לא ממש עזרו לי למצוא את הבית קפה הזה. איפה עמנואל הלפרין שצריך אותו?

בסוף מצאתי. בית קפה מהסוג הישן; עם הכניסה אליו, (וזה לא רק אני, שאלתי עוד תייר מזדמן שם) הראייה שלך הופכת שחור לבן, אתה מסתכל אל העולם הצרפתי כמו כלב. לא ברור, אני יודע, אבל אחרי הראיון בדרך חזרה אל המלון, עלתה בדעתי הסברה שזהו הפילטר הצרפתי-פריזאי כנגד יושבי החוץ הבאים לטעום אותה; אתה תראה  רק בשחור לבן, אלא אם כן אתה דובר את השפה.

התיישבתי באחד השולחנות הצדדים, והזמנתי אספרסו. בכל זאת מילה בינלאומית, אספרסו, ואין לי שום רצון לקבל מבט מתנשא ממלצרית דקת גו על "עוד תייר מתנחל". אספרסו, אני אשאר באפשרות המתעתעת  שנותן לי המשקה הזה.

איחור (אלמנטרי) של  55 דקות ואריק קאנטונה בכבודו ובעצמו הגיע. מעיל ארוך, זקן, וסיגריות ביד. סימנתי לו שזה אני, והוא ניגש לשולחן.

לפעמים זה נורא מצחיק אותי איך שמלצריות צרפתיות פתאום מתחילות לחייך אלי.

"אודי?" , הוא הושיט את ידו.

"אודי, כן", חייכתי. רק צרפתים יכולים לעשות אותי מילרע.

קאנטונה התיישב, והזמין בירה גינס.

הרמתי גבות.

"מה?", הוא הסתכל עליי בהפתעה. "הם היחידים שמחזיקים את החרא הזה פה. וחוץ מזה, נראה אותך מבלה שעות על גבי שעות עם רוי קין (קפטן מנצ'סטר יונייטד, לא רוצה לכתוב א.ש) ולא שותה את זה בוקר צהריים וערב".

חייכתי. מה אני יכול לעשות, הוא צודק. קאנטונה אמר לשים ידיים על הראש, קאנטונה אמר לקפוץ פעמיים על רגל אחת, קאנטונה אמר גינס- אז הזמנתי גם.

לא חייכתי למלצרית כשסימנתי לה גם על גינס, למרות הפצרותיה לחיוך מצידי.

שהבת זונה לא תחייך לי פתאום בגלל מי שיושב לצידי.

התחלתי כאמור עם הצווארון המורם.

"הצווארון…", הוא מחייך בערגה. "אתה יודע, יש דברים שהם לא בשליטתך. זה התחיל ולא יכולתי לסרב לזה"

אל תגיד לי שאתה, אריק קאנטונה, האינדיבדואליסט הגדול של הכדורגל העולמי, נכנעת לשיטה. האייקון, הלוגו, כביכול הולבש עליך ולא ידעת איך לצאת מזה?

הוא צוחק. "אתה יודע איך זה בכלל התחיל?"

ראית יותר מדי ג'יימס דין…

"לא, לא… היה משחק, אני אפילו לא זוכר נגד מי והבקעתי גול. אחרי זה בבית, ראיתי בטלוויזיה שהייתי עם הצווארון למעלה."

אז זאת סתם אמונה תפלה?

"וקצת ג'יימס דין, כן…"

עשינו לחיים לגבי הכּנות.

חי טוב, אריק קאנטונה. בטן קטנה של מאנצ'יז, זקן מעוצב, צרפתי שהשתלט על מנצ'סטר זה לא דבר שקורה אפילו פעם במאה שנה. שיטת ה"בעט-ורוץ" של הכדורגל האנגלי הייתה זקוקה לשחקנים בעלי ניחוח לאטיני או אירופאי אחר בכדי לנפץ את הבועתיות האנגלית. שחקנים  "גדולים" כמו דיוויד פלאט, גאזה, ברייאן רובסון הבינו מהר מאוד שנתח גדול מגדולתם נובע מההתעסקות העצמית של הבריטים בכדורגל הבריטי ללא הסתכלות לצדדים.

 ואז הגיעו הליגיונרים ושטפו את האי הבריטי. אומנם  הגל הגדול הזה של הליגיונרים הזכיר לא מעט את ארצנו הקטנה בתחילת תקופת השחקנים הזרים שלה; שחקנים טכניים, שנראה היה שקפצו על המציאה ובאו לתת פיניש טוב לקריירה שלהם.

 אבל לא אצל אריק, אריק בא לתת עבודה.

מה גורם לצרפתי…

"משוקץ?"

רציתי להגיד יהיר, אבל אם אמרת נמשיך. מה גורם לצרפתי "משוקץ" להצהיר שהוא אוהב את אנגליה יותר מאשר את המולדת שלו?

 שיחקת פעם באולד טראפורד?

מממ… טרם.

"אז הנה לך. תראה, אני אפילו לא יכול לתאר לך מה זה שאלפי אנשים צועקים בשמך, מרעיפים עליך אהבה"

לפעמים גם מקללים אותך…

"מקללים, כן, גם מקללים, וזה יופי. כי לצד הגידופים, הם לא יחסכו ממך את הדברים הטובים שיש להם אליך. אנושיות בן-אדם, אנושיות. אני לא צריך מסביבי אנשים שחושבים שהם  מ"הגל הצרפתי" (זרם קולנועי. א.ש?) מסביבי, מה אני צריך את זה?"

בסדר, לגיטמי. אבל תסכים איתי,  שאם אתה מרגיש יותר אנגלי מצרפתי כמו שאמרת בעבר, זה לאו דווקא בגלל החיוביות של האנגלים, אלא היהירות והאנוכיות של הצרפתים היא שעושה את ההבדל. זאת אומרת שלאנגלים אין כל-כך משקל, זה היה יכול להיות ארגנטינאים, איטלקים, ואפילו ישראלים.

"אתה יודע מה, יכול להיות שאתה צודק, אבל לא ניסיתי את זה. זאת אומרת, שיחקתי באנגליה וזה מקור ההשוואה היחידי שלי."

מתי הרגשת את ההבדל בפעם הראשונה?

"עוד שישחקתי בלידס. חזרתי לצרפת לאחד ממשחקי הנבחרת לקראת שבדיה 92, וראיתי את הפרצופים הסקפטיים של השחקנים איתם אני אמור לשתף פעולה למען הנבחרת."

הם קיבלו אותך לא יפה?

"קיבלו אותי בסדר, אבל נתנו לי הרגשה של זילזול. כל השחקנים מגיעים למחנה האימון של הנבחרת ומשוויצים בקבוצה שלהם כמו איזה מציאה שהם קנו בדיוטי פרי, ההוא בא ממילאן, השני מספרד  ורק אני צריך להתנצל על זה שאני מצליח באנגליה. עזוב אותך."

אולי זאת סתם הייתה הרגשה שלך שהשלכת על אחרים?

"נהיית לי פרויד אתה?", אריק קאנטונה הסתכל עלי במבט רציני וקפוא. מעולם לא ראיתי גבות כל-כך מכווצות. הלכתי רחוק מדי, ללא ספק. אני יושב בבית קפה פריזאי ומולי צרפתי כועס שפעם זרק כדור על שופט, פעם אחרת הביא בעיטה בפרצוף לחבר שלו באימון, ובפעם הכי מפורסמת קפץ על אוהד והביא לו נעל סטופקס בפנים.

מה לעזאזל חשבתי לעצמי? הייתי  חייב משהו אנקדוטי שיטה את הצד לטובתו, ומהר.

ואז עברת למנצ'סטר.

"ואז כן, מנצ'סטר יונייטד. זה מכובד להצליח שם, או שגם פה אני משליך איזה משהו?"

אוי, אני הולך ומאבד את זה. מהר, משהו הומוריסטי.

מצאתי.

מנצ'סטר. תגיד,  איך בכלל הבנת את המבטא הקוקני הזה שלהם? אני מתאר לעצמי שהיית יושב במחצית, חבורה של ילדים חיוורים ממנצ'סטר מסביבך: האחים נוויל, בקאהם, גיגס, ואין לך מושג מה הם ממלמלים. ועוד יותר מזה,  יש לך מאמן סקוטי סמוק לחיים  שגם לו לא חסר עם המבטא.

"זוועה, אתה פשוט לא מבין. כולם מדברים שם כאילו דחפו להם צלחת של פיש אנ צ'יפס לפה"

אגב פיש אנ צ'יפס, מה אתה אומר?

"שאלה הבאה…", הוא צוחק ואני נשמתי לרווחה. סוף כל סוף יש משהו חיוני בפיש אנ צ'יפ הזה.

                                    

           

 

                                                           ****

קאנטונה נשען לאחור, מדליק סיגריה ובוחן את המסביב. יש לו את זה, ללא ספק. ראיונות עם כדורגלנים  לא תמיד עובדים, וגם אם זה "עובד", הכדורגלן אף פעם לא יעמוד בפני עצמו, האינטליגנציה שלו תמיד תהיה בהשוואה לחבריו. שחקן כמו ז'אן טלסניקוב (כיום במ.ס אשדוד) אמר באחד הראיונות העתיקים שלו שהוא קורא את "כשניטשה בכה" של ארווין יאלום ובשנייה אחת הקפיץ את מנייתו אצל אותם עיתונאים מקובעים ואוטיסטים;  סוף-סוף הם מצאו להם כדורגלן שקורא ספר, ולא סתם ספר, אלא כזה שמוזכר בו השם ניטשה. מיותר לציין  שהבור שהעיתונאים  חפרו לעצמם היה נח לשני הצדדים; ספר כמו כשניטשה בכה הוא די "לא נחשב" בחוגים הספרותיים (בעיה בפני עצמה, אבל זה כבר לפעם הבאה) אבל הנה כדורגלן ישראלי אמר שהוא קורא ספר שכזה, אז למה להרוס. מיותר גם לציין שטלסניקוב עומד בפני עצמו ואפילו לומד קולנוע בקמרה אובסקורה.

מיותר לציין שגם אני נפלתי בפח: האם זה שציינתי שהוא לומד קולנוע היא בגלל שהוא כדורגלן?

בוא נחזור לבעיטת הקראטה  שהבאת לאוהד ההוא בפרצוף?

"אוי, בבקשה לא. כמה אפשר? בוא נדבר על דברים אחרים."

אוקיי . בוא נדבר על שירה.

"יאללה."

ז'אק ברל או סרז' גינזבורג?

"גינזבורג. כאילו, הלו? לזיין את ג'יין ברקין וב.ב (ברז'יט בארדו, הפעם אני אכתוב א.ש) זה לא דבר של מה בכך, היי!"

האמת שנראה לי שאתה וגינסבורג יכולתם להיות גירסה צרפתית לדין מרטין וסינטרה. בחורה אחת לא הייתם משאירים שפויה.

"כן הא. הייתי שמח להסתובב איתו קצת."

בטח היית מבצע איתו איזה דואט לחישות…

"הייתי עושה איתו תקליט דאב בג'מייקה…"

יש רושם שכתבת פואמות בחלק מהתשובות שלך בראיונות, דוגמת "לעזוב קבוצה זה כמו לעזוב אישה, כשאין לך מה להגיד פשוט לך". אני מאמין שיש לך איזה מחברת שירבוטים, לפחות זה הרושם שאתה נותן.

"כן."

קאנטונה  לוקח רגע ומסתכל עליי.

"רוצה לשמוע שיר שכתבתי?"

ברור.

"או קיי, זה הולך ככה", קאנטונה מוציא פיסת נייר ממעילו, ומיישר אותה.

 

"קו השיזוף, אוי קו השיזוף.

את עושה לי דווקא כשאת הולכת עם גיזרה נמוכה בקיץ.

לפעמים נדמה לי שאת שומרת ריבים גדולים מהחורף,

ואז אני לא יכול לך."

 הוא מסתכל עליי עמוק בעיניים, אין אפילו זכר קטן לגבות המכווצות של מקודם.

ואז הוא שולף את הזיפו שלו, שורף את פיסת הנייר, ומשאיר אותי המום.

למה שרפת עכשיו שיר שלך? מה, זה מעין הרס עצמי, או ייסורי האמן?

"לא."

אז מה העניין?

"נראה לך שאני כתבתי את זה?"

אז מה הקטע?

"אני לא כותב שירים, אני עושה מייצגים. הבעיטה ההיא שנתתי לאוהד בפרצוף?"

"נו?"

"זה היה מייצג אומנותי."

תיכף תגיד לי שהכל היה מתוכנן?

"זה כבר לא רלוונטי."

והשיר הזה שכתבת?

"תראה, אתה הלבשת את השיר הזה, אז אני בא לקראתך."

אני מסתכל עליו במבט לא מבין.

לא הבנתי.

"הלבשות בן-אדם, הלבשות. אנשים מולבשים על ידי אנשים אחרים, אנשים חושבים על אנשים אחרים  ולפי איך שהפילטר האישי מנקז להם, הולכים עם זה הלאה ואחרי זה אתה, בתור סובייקט, עומד עירום מול זה, מול  הדבר היחידי שאתה לא יכול לו. בעולם."

קאנטונה ביקש חשבון, ואמר "עליי", או לפחות איך שמסמנים "עליי" בשפה הצרפתית.

"עזוב שטויות, לך תסתובב פה בשאנזליזה, תראה קצת בחורות יפות, תשתה קצת, תהנה. בשביל מה כל השטויות האלה?"

הוא לחץ את ידי ויצא בחופזה מבית הקפה. נשארתי קצת והסתכלתי על המלצרית. אחרי זה ביקשתי ממנה קפה הפוך, במבטא הכי ישראלי שיכולתי.

  

 

 

                                                       

 

****

לאודי שרבני דמיון מפותח ואספירציות אומנתיות ז'ורנלסטיות מרקעיות שחקים. את קאנטונה הוא פגש בדמיון בלבד.

 

 

 

 

 * מתוך המגזין "360 מעלות"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • blondinside  On אוקטובר 27, 2004 at 5:11 pm

    יפה מאד…היית מאמין שיש פה דור שלא מכיר את האיש?הוא יכול להשתלב בסרט גיימס בונד כאיש הרע מול רובי ווילאמס בתור 007, ובקהאם בתפקיד משנה.שיעשו לו כבוד!מגיע לו

  • ניצן  On אוקטובר 27, 2004 at 7:28 pm

    ממש נהניתי לקרוא
    🙂

  • אודי שרבני  On אוקטובר 29, 2004 at 1:38 pm

    blondinside אכן מסכים
    וויליאמס, אני עדיין לא הבנץי איך לא לקחו אותו לבונדים
    קאנטונה בתור הרע? יש משהו, העוזר שלו יהיה הנרי רולינס
    ואם כבר טייפ קאסטים, נמשיך:
    האח של פרייז'ר חייב להיות איזה פסיכופט- מציצני משהו
    ג'יימס האטפילד, הזמר של מטאליקה, נהג משאית באיזה סצינה
    היו לי עוד…

  • ג'ונסון  On אוקטובר 30, 2004 at 3:00 pm

    יפה ממש, מאוד נהניתי לקרוא

  • עבאדי  On נובמבר 1, 2004 at 11:08 am

    מדליק לאללה מדליק

  • אנה  On דצמבר 21, 2004 at 12:43 am

    אם גרמת לי לקרוא כתבה על כדורגל בטוח שאתה גאון

  • פים  On מרץ 4, 2005 at 4:12 pm

    יופי של כתבה -ראיון – נהנתי לכל האורך.
    תודה לך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: