כשטלפלא התבייש

 

לא מעודכן. לא באופנה. לא בעניין. אודי שרבני מנסה להבין איך "פער הדורות" הפך ממושג ספרותי למציאות ממשית אישית.
 

סבא: והיא לא נתנה להם לבוא לארץ, הגולדה הזאת. אתה מבין? הביטלס!
אבא: היו להם חליפות גם.
נכד: חליפות? מה, הם הופיעו עם חליפות? איך אפשר לעשות ככה סקרצ'ינג?
סבא: מה הוא אמר?
אבא: סקרצ'ינג. כמו הביסטי.
סבא: ביסלי?
נכד: תעמיס לי.
אבא: זה שלוקחים תקליט ועם המחט עושים רעשים. נכון?
סבא: וזה לא הורס את התקליט?
נכד: כמו לימפ ביסקיט
אבא: אם כבר- אז ביסטי.
סבא: ביסלי?
אבא: במבה.
נין: התחיל כבר אקזיט?
                                      ******
הנה, זה תופס אותי, ואני מנסה להאחז, בכח אני מנסה.
מלחמת הדורות כובשת אותי, ואני הופך זקן.
 לא זקן  במובן שלא מבין דור צעיר, אלא במובן שנתקעתי. שאני לא צריך.
ההתקעות, היא הכאב.
או שלא?
מגיע השלב בו אתה סותם אוזניים, בו אתה לא נגיש לדברים חדשים, הכל הבל-הבלים,
שאתה פוסל על הסף, למרות שיש דברים טובים, אבל ההכללה היא המכשלה.
פסילה על הסף, היא הכאב.
או שלא?
                                     ******
אבא: אורי מלמיליאן, בוא'נה, הוא היה מסובב לך כדורים…
סבא: אם הוא היה משחק מול חודרוב, אחד לא היה מכניס לו.
נכד: מי?
אבא: חודרוב.
נכד: יש עליו שם של כיכר?
סבא: אם אתה שואל אותי, חייבים לעשות על שמו לפחות אצטדיון.
נכד: מה, ואז ירצחו אותו בזמן שיראה משחק באצטדיון שעל שמו? גדול!
סבא: מה?
אבא: מלמיליאן או סיני?
נכד: ברקוביץ"!
סבא: טל ברודי, אם כבר.
נין: התחיל כבר אקזיט?
 
                                     ******
בשנת 79 סמי בירנבך כתב שדור הטלפלא נראה כה נורא.
                                      

                                     ******
דור הטלפלא נראה כה נורא?
ומה דור האקזיט?
אוי, דור האקזיט.
זה כבר "דור", או שאני סתם מאדיר אותם על ידי ה"דור" הזה?
"תופעה", בוא נסגור על תופעה.
                                      ******
אני אחרון המוהיקנים, אני.
 הדור שלי, עוד היה בקו התפר, שבין לבין.
 משם זה רק ירד.
איך, איך היינו פעם הולכים ל"רוקסן" ושרים עם זקני צפת על ציפי ש"בכוס שלה היה גם מלא תולעים".
פעם היו תולעים! לא כמו היום.
 
                                    ******
אנחנו "איך היינו פעם".
אנחנו "המוהיקנים האחרונים".
אבל כשאתה מוהיקני אחרון, אתה הופך עיוור, אתה פוסל את ההווה.
כשאתה "איך היינו פעם", אתה פוסל ערגתי.
הערגה היא הכאב,
הערגה היא העיוורון.
 
                                    ******
דור האקזיט לא חוקר אחורה.
ומה רע בכך, האמת?
הוא לא יודע (לדוגמא) שהטרניג פומה עם הפס הירוק המגעיל, הוא רטרו לימים עברו, שהוא קריצה ש"צריך" להבין מאיפה היא באה.
מבחינתו: פס של פומה- זה פס של פומה.
ומה רע בכך, האמת?
                                    ******
אבל ביננו, אקזיט? אק-זיט?
מגישיה? עורכיה? בעלי פינותיה? מעריציה? השפעותיה? פליי-סטיישניה? תופעותיה? עלק שערוריותיה?  חדשותיה?
דור האקזיט, הוא הטלפלא של היום; אנחנו בתפקיד בירנבך/ פורטיס  והם בתפקיד הטלפלא.
יום רודף יום, דור רודף דור.
                                   ******

לדור האקזיט אין מילים. במקום זה, הוא מדובב (1) גופנית (2) את מחשבותיו (3). שימוש של שלושה רבדים במלבן אחד:
"ואז פתאום הוא בא אלי ואמר לי ####.  אני כאילו                         " .
הדובר לא אומר דבר, הוא משתמש בפנטומימה בכדי להמחיש את דיבובו של עצמו, על עצמו, בכדי  לשקף  את מחשבותיו. 
שיחות שלמות מתעייפות עוד בטרם עת, והמלבן נחלץ אל הדיאלוגים כמילון שלוף.
                                               

                                   ******
את המלבן, בכלל "דור הקלולס" המציא,                                     
אוי… כולי ערגה לדור הקלולס, הן היו כוסיות הקלולס האלה.
                                   

                                  ******
אבל כוסיות שלא הגישו תוכניות!
 אין לי בעיה עם אנשים שנראים טוב ומגישים תוכניות, נהפוך הוא:
 יש לי בעיה עם צמד המילים "נהפוך הוא"  שסותר את כוונתו של הדובר בדיוק כמו בשורה הקודמת.
יש לי בעיה עם מגישי טלוויזיה שלא יודעים להשתמש ב"נהפוך הוא".
                               

                                 ******
יגיע יום (די מפחיד יש לומר), בו האקזיטים עצמם, יסתכלו על הדור שיבוא אחריהם ולא יבינו מי זה הילד הזה.
גם דור האקזיט יגיד שהוא היה האחרון בקו התפר, זה שבין לבין,
גם דור הפוסט-אקזיט יגיד שהוא היה האחרון בקו התפר, זה שבין לבין,
גם דור הפוסט-פוסט אקזיט יגיד שהוא היה האחרון בקו התפר, זה שבין לבין,
יום רודף יום, פוסט רודף דור.
                                   

                                  ******
ומה עם הסוף? הנקודה הזאת  שממנה כבר לא תוכל ללכת קדימה? שהכאוס ישתולל, שאפילו ה"חזרה אל השורשים" על כל גווניה  תעמוד עם תחתונים מופשלים אל מול הסוף-הסוף הזה; שכבר לא יהיה "מעודכן", לא יהיה "נכון", שכבר לא תהיה חד (לא תוכל  לתפוס את זבוב העניין עם מקלות סינים), שאפילו לגברת פאראפרזה ואדון פארודיה לא יהיה על מה להשען.
ומה אז?
                                    ******
סבא: ואז לקחתי את שרה לאסם…
נכד: למפעל של אסם לקחת אותה?
סבא: מה?
אבא: "אסם" עם קמץ, לא בחולם חסר.
נכד: הא, פשוט יצאתי מהדמות ועשיתי כאילו אני קורא את הכתבה הזאת, שהיא בלי ניקוד.
אבא: לפעמים אני לא מבין את הטריקים שלך.
נכד: מה אני אשם שאני נושם וכותב בזמן הנוכחי?
אבא: ואם היית נולד פעם, היה לך משהו למכור?
נכד: מממ… התחיל כבר אקזיט?
נין: לעזאזל, הייתי רוצה לכתוב כמו האודי שרבני הזה. 
                                        

                                 ******
בסוף יחזור החופש.
החופש הגדול של הסוף-הסוף הזה, יהיה כשתהיה מופתע שוב, שלא תהיה מוכן לכל
תרחיש, כשתהיה מה שפחדת ממנו; לא מעודכן, לא מבין, שתשתמש במילה שלא באופנה, ומצד שני לא תדע מילה עדכנית מהי.
אז, אתה תחזור לבסיס, אתה תבקש סיגריה מבחורה בחוף הים או תשאל אותה מה השעה כמו שהיית עושה פעם.
 הרי אתה "התקדמת" עם הזמן;  היית אומר לבחורות שאתה יודע שזה נראה ממש קטע של ארסים  לבקש סיגריה מבחורה בחוף הים, אבל…
ואחרי זה עוד יותר; היית אומר שזה ממש קטע של ארסים להגיד שזה ממש קטע של ארסים לבקש סיגריה  מבחורה בחוף הים, אבל…
אחרי זה כבר תחזור לבסיס:
יש לך סיגרייה אולי?
 
                                     ******
סבא: יצא אז העיתון הזה, "בול", איחלה ציצק'ס היו שם…
אבא: אני הכי אהבתי את המדור  "שיחות חוץ" של עיתון לאשה.
נכד: היה מנוע?
סבא: "היה מנוע"… אני מכיר את זה, זה של ה"גשש", נכון?
אבא: לא היה מנוע, אבל אחרי זה עברנו לפילייבוי. שם כבר היה מנוע.
נכד: איזה ז'אנר הכי אהבת?
אבא: ז'אנר?
נכד: כן.
אבא: ערומות, מה זאת אומרת?
נכד: כן, אבל איזה ז'אנר? בלונדיניות, בלונדיות עם כושים, אוראלי, אנאלי, ברוטאלי, רגליים, השתנות, קשירות, תחתונים, מעודדות, מורות, לטיניות, כוכבות, חובבניות, שיער קצר, שיער שחור, זוגות, שלישיות, רביעיות, חמישיות, רופא עם חולה, שמנות, שעירות, עקרות בית, יפניות, גרמניות, אירופאיות, מבוגרות.
אבא: מממ… מיסיונרי רגיל
יש?
נכד: כן, יש.
אבא: אז ברגיל.
נכד: אני עכשיו למשל עברתי לז'אנר הזזת אוזניים.
אבא: הזזת אוזניים? מה זה אומר?
נכד: זה שהן מזיזות את האוזניים תוך כדי.
אבא: וזהו?
נכד: די, הייתי כבר בהכל, חייב למצוא משהו חדש.
נין: נראה לי מסיונרית הכי טוב.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • dh  On ספטמבר 19, 2004 at 11:43 am

    זה לא "אדון טלפלא נראה כה נורא"?

  • הבן אדם  On ספטמבר 19, 2004 at 1:40 pm

    הזונה מרחוב הירקון שהייתה מהלכת לה
    כמו חילזון
    אנשים דחפו את כלם
    כמו פרעושים

  • רוני  On ספטמבר 19, 2004 at 2:28 pm

    בשבוע שעבר הייתי ב TLV בערב של נוער ואני חושבת שאני מבינה. הם הקריאו את האסאמאסים שלהם לחבר'ה ואני – אני הבנתי את המילים אבל לא איך הן מתחברות.
    וכשחיכיתי בחוץ אמרו "ההופעה היתה מה זה פיגוע".
    פיגוע? זהו? הגענו לפיגוע?
    איכס, דור מזויין.
    רק יפים כמו אנלא יודעת מה.

  • שרונה הו  On ספטמבר 19, 2004 at 6:26 pm

    שזה
    "הדוד טלפלא"

  • גוליבר על גב של צב  On ספטמבר 20, 2004 at 3:14 pm

    למה כל כך חשוב להישאר צעיר?

  • טלי  On ספטמבר 21, 2004 at 12:04 am

    my thoughts exactly

    רק מצחיקות יותר

  • איתמר  On ספטמבר 21, 2004 at 2:37 pm

    שבלוני, מנייריסטי, משעממיסטי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: