בוקר טוב עמיר/ שיחה עם עמיר לב

                    
לעמיר לב יש יאללֶה בסוף שיחות טלפון.  היה לי תקופה קצרה שניסיתי יאללֶה בסוף שיחות, אבל מהר מאוד ירדתי מזה, זה לא אני. עכשיו כשאני חושב על זה, בשביל  יאללֶה צריך סבלנות.
סתם, אנקדוטה.
כבר חודשיים אני מסתובב עם הדיסק החדש של עמיר לב באוטו. זה הדיסק הראשון שאני מקבל מאיזו חברת תקליטים, ואני כבר חושב הלאה; על הרוטינה הבזויה הזאת של  כל מיני דמיקולו'ז שמקבלים המוני סינגלים ודיסקים של לפני עריכה, איך זה זרוק אצלם בבית (עדיין עם הנייר צלופן) איך הם שכחו מתי הייתה הפעם הראשונה שהם קיבלו בדואר דיסק הרבה לפני שאר יושבי העם הרגילים. אני שמח שאני תופס את עצמי על הפעם הראשונה, אני שמח שזה עמיר לב.
הוא הגיע לפניי, כבר יושב ליד החלון, צד שמאל של הדלת, שותה משהו לבן, תוצאה של עראק וקרח.
 אני לוחץ לו את היד. כבר נפגשנו בסוף הופעה שלו, אז הוא מקמץ אישונים. קניתי אותו אז בדף A4 ("אתה שיחדת אותי"), השארתי לו טקסט דרך הקלידן. הכותרת קפצה לו לעין, משהו בהקשר עם ריימונד קארבר, סתם היה חשוב לי שיראה את זה, היה חשוב לי להביא לו את זה.
"פששש… כמה זמן לא קראתי עיתון", הוא ממלמל.
אני מתיישב, ותופס גם חתיכת עיתון.
 עוד ראיון ועוד ראיון, תקליט חדש, הוא לא שש לדבר איתי, כך נראה לי. מגיעה איזו אחת, הוא קם להגיד לה שלום, לא ממהר לחזור לשולחן.  אני כבר מסדר לי בראש שהיא מ"החיים שלו של פעם", פה מהשדרה של רוטשילד. אני מסתכל על שניהם, ופתאום זה נראה לי נורא מתנשא הסיטואציה הזאת, של האיש הזה שבא מהצפון ופוגש תל-אביבית עם כיס עמוס בערימת שנינויות למקרה הצורך. היא תקועה פה, והוא בהלאה. 
אם הוא רוצה או לא רוצה, אם היא רוצה או לא רוצה, זה ככה.

 "היא רוצה לספר שהיא לא אוהבת את ניק קייב
 נמאס לה לדקלם סתם את השירים שהוא כותב
 רוצה לבקש סליחה מאמא על כל הצעקות
ולהפסיק לבכות ולהפסיק לבכות" ("היא מספרת לי הכל", מתוך "עמיר לב- 2")

היא מתיישבת לדבר איתו בשולחן צדדי, הוא נותן לה זמן איכות. אולי בפעם הבאה שלה בצפון היא תעצור להגיד שלום.
אני עובר שוב על העיתון ספורט עד שהוא חוזר אלי. אני מבקש שהוא יגיד משהו לטייפ, "תן קול גבוה", אני אומר לו בנסיון של שבירת קרח.
 
הוא עוד מתערבל בתקליט החדש. "עוד לא יצא לי לשמוע אותו מההתחלה עד הסוף, בלי לשים לב לפרטים שאני יודע עליו".
"אז איך יודעים", אני שואל אותו, "צריך הפסקה מוחלטת ממנו, אבל אתה לא יכול. זה מסביבך ברדיו, אתה מופיע איתו, אתה לא יכול לברוח לפרספקטיבה אחרת ככה פתאום".
"דרך ההופעות", הוא אומר, "בדרך כלל אחרי שזה מסתדר לי בהופעות זה גם מסתדר לי בתקליט".
"ובאיזה שלב אתה?"
"עכשיו אני בדיוק בשלב שאני מחכה שזה יסתדר לי בהופעות", הוא נותן שיעול קטן ומסתדר לישיבה אחרת.
"מה זה להסתדר בהופעות?", קצת לא ברור לי איך דרך מצב של אחרי, הוא מסדר לו את הבסיס.
"שאני אוכל לתת את כל השיר בנשימה אחת, בלי לחשוב בזמן השיר אפילו פעם אחת  על איזו מילה מסוימת שמפריעה לי, או משהו כזה או אחר".
"ומה צריך בשביל זה?"
"בשירים ישנים שאני מנגן עכשיו בהופעות, אין לי את זה, את המבקר הפנימי שמפריע. אני מחובר אליהם,  אני עף ישר לתוכם. עם השירים החדשים עוד קשה לי."
אני קופץ על ההזדמנות ושואל אותו למה הוא לא עושה יותר שירים מהתקליט השני. אני מנסה להכניס דרך הפרצוף שלי נימת אכזבה. קצת  מפחידה  אותי המחשבה שהוא ישתקע בצליל הלאונרד כהני  והלכלוך האורבני הכל-כך אהוב עליי של התקליט השני יתמוסס.
"מה זה השני?" הוא שואל אותי.  מנסה לבדוק באפלה אם עוד פעם מתייחסים לעמיר לב השני כראשון, ולזה שאחריו ("פעם בחיים") כשני. התקליט הראשון שלו "עמיר לב וחברים", איכשהו התאייד, ואף פעם לא היה נראה שזה מפריע לו.
"ניסית לטאטא אותו מתחת לשטיח?"
"לא, הוא בעצמו נפל מתחת לשטיח. והיום אני מבין למה, אין לי שם שום טקסט שאני מתחבר אליו."
ואכן האזנה לכמה קטעים מהתקליט הראשון, ה'ראסמי', לוקחת רחוק-רחוק מעמיר לב הנוכחי; הפקה בומבסטית, אורגני האמונד וגיבוי של זמרות כושיות (דנה ברגר) עוטפים אותו.
"אני לא אוהב ששרתי שם גבוה, זה היה לחץ, ולא עמדתי שם על שלי, נסחפתי אליו ולא נתתי לו פייט."
"הוא צריך פייט בשביל ליצור, זה מפרה אותו?"
"בטח, והוא גם אמר לי את זה, אם תיסחף אלי ולא תעמוד מולי-  לא יהיה טוב."
"אליו"  ו"הוא", זה לואי להב המפיק של הראשון. אנחנו מדברים עליו, בהקשר של "חתונה לבנה" שהפיק לשלום חנוך. עמיר לב, בדומה לשלום חנוך של "חתונה לבנה", עובר תהליכים אישיים, אבל לא דרך תקליט אחד שכל רצועה כנושא בפני עצמה, אלא בדרכו שלו, האיטית; כל תקליט והניגזרת שלו.

"בלילות ארוכים שמישהו היה בהם קודם,
 נכנס לתוך סדינים אדומים שמישהו ישן איתך קודם,
 נשאר בסוף עד שכולם הולכים,
 ומישהו עשה את זה קודם" ("בואי אליי", מתוך  "עמיר לב וחברים")

"כבר השלמתי עם זה. מישהו היה שם קודם, לפניי", הוא אומר לי בסיפוק של מישהו  שסדרי עולם  ושאלות מסוג זה, כבר מאחוריו.
"זאת בעצם השלמה, כורח הנסיבות או להבין בעצם מה טוב?"
"לא, מה פתאום. זאת ההתפכחות אתה יודע, ההתפכחות. זה לא רק הבחורה מהשיר שמישהו כבר היה איתה קודם, אלא בכל העולם מישהו היה כבר קודם; באמנות, בשירה, במצוקות האישיות ובדברים שאני עוסק בהם.  אני משלים עם זה, אבל אופן האינטרפטציה שלך לחיים שלך היא ייחודית."
"it’s the singer, not the song" (מיק ג'אגר), אני מוסיף לו, והוא מהנהן.
 
הייחוד הזה, אותה אינטרפטציה  שהוא מדבר עליה, הולכת ומצטמצמת מתקליט לתקליט. הכתיבה ה'עמיר לבית' היא מעין שפה אישית שלא מזמינה אנשים אחרים להבין אותה, אלא אם כן הוא כבר משתייך לאותה "משפחה", לאותו מעגל.
"נוצר מסביבך מעגל מצומצם של אנשים …" אני מנסה להגיד לו והוא קוטע אותי, יודע בדיוק למה אני מתכוון ורוצה עוד יותר צימצום.
 "עוד יותר אישית, הגשה יותר אישית." הוא אומר.
"ומה הלאה?", אני שואל. "מפה לאן?"
"אותו הלאה שאתה מדבר עליו, היה צריך להיות בתקליט הזה, הנוכחי. הוא כבר הוקלט כולו באקוסטית, משהו כמו ז'אק ברל לעניים. רק אני מזמזם את חיי על גיטרה אקוסטית".
"אבל?"
"אבל לא הסכימו. זה לא היה מוכר שקל."

חבר טוב שלי אומר לי לא פעם שהוא לא מתקרב לדיסקים של עמיר. "עזוב אותך, הוא יוריד אותי", ואכן האווירה שנוצרת משמיעתם היא איך לומר, לא אווירת מסיבה. עמיר לב מייצר דרך שיריו  דמות שרוצים לפגוש ולדבר איתו, מעיין מלנכוליות ואנטי ווינריות שעוזרת לך להזדהות איתו. בראיון טלוויזיוני עם אלדד זיו מלפני כמה שנים סיפר שמישהו התקשר אליו  ורצה "לשבת , לדבר".  לא חסרים כאלה, אני אחד מהם. אומנם במסווה עיתונאי, אבל עדיין המעריץ שבתוכי איתי; רוצה לשבת, לדבר.
"לפעמים זה נובע מהרצון לא להיות ווינר", הוא אומר לי בהקשר לדמות האנטי גיבור שמרחפת מעל שיריו.
"אתה  מרגיש יותר בנח באכזבה, בלא להיות ווינר?"
"אני לא מאמין בזה, בלהיות ווינר. ווינרים נורא עצובים."
"זה מתוכנן?", אני שואל אותו בנסיון לדלות ממנו כוויה מהעבר, "אתה לא עושה את הצעד הבא בשביל לא להיפגע?  אתה יכול להיות ווינר אם תרצה, אבל פוחד מהמטען שמגיע עם זה, משחקי אגו פנימיים למשל?"
"לא. אני חי רק פעם אחת, ואני לא רוצה להרגיש בשנייה אחת שאני עושה משהו שאני לא שלם איתו, גם אם הוא מביא לי מיליון דולר".
אם בחיפוש הפנימי של עמיר לב עצמו, דרך תקליטיו הקודמים היו עד עכשיו שלבים של תהיות, בתקליט האחרון הוא כבר מוצא תשובה, מסתכל עליה ישר לפנים, ואומר "זה מה יש".

"אל תדאגי אני סתם יושב
את יודעת כמה אני אוהב
נשבע שום דבר רע
את יודעת העצב בא ועוזב
עכשיו הוא בא" ("אל תדאגי", מתוך "לפעמים אני מאושר")

כמה פשוט: עכשיו הוא בא.
החלפת הפאזה הזאת מעניינת אותי. "  שיר כמו "רחוב נחמני" עדיין מדבר אליך?"
"כן. בדיוק כמו שאני מתחבר לילדות שלי בחולון."
"אתה מביט שם על הזוג הזה מרחוב נחמני, הוא עם הפוזה של הרוקר האידיאולוגי והיא, מעין וונאבי. הם כביכול חיים את החיים, את הסיטואציה עצמה, או לפחות מנסים. אתה היית ב'בפנים', או שתמיד כצופה מהצד?"
"לרגעים הייתי בפנים. ממש לקצת."
"והרגשת אמיתי עם עצמך?"
"לא".
"ולמה זה?"
"כי זאת האמת. כשאני עם האשה שלי, במיטה ומדברים, זאת האמת. אני מספר לה את שלי, היא מספרת לי את שלה- זה האמת שלי."
 
"עוד מעט תהיה מלחמה
עוד מעט החורף יתחיל
את ואני את ואני
נסתתר באמת מהגשם
נתענג באמת על כל פרוסת לחם" ("עננים שחורים", מתוך "פעם בחיים")

אני קוטע אותו ומנסה להתנסח בזהירות, אבל אני רוצה להביא לו את האמת, את איך שאני מרגיש מהתהליך שעלול לבוא. "אתה לא חושב שיגיע השלב הזה שתתחיל להיות פארודיה על עצמך? ההוא שעזב את העיר, לא מעניין אותו כלום חוץ מהאהבה שלו והיד שלה שנוגעת לו בגב?"
"אני צריך להפסיק להתראיין", הוא אומר לי במה שנראה כהחלטה אימפולסיבית. "אתה צודק. ברגע שמישהו חוזר על מה שהוא כבר אמר פעם אחת, הוא מתחיל להיות פארודיה על עצמו."
הוא מנגב את פיו משאריות הסלט שאכל.
"בגלל שאני מחליט להיחשף, אני יכול להיות פארודיה על עצמי. בדרך כלל לא אומרים, אלא עושים. בראיונות- אומרים, ולי נמאס מזה. אני מפסיק."
הוא מגלה לי שבאמת חשב על זה, על אותה החלטה לא להתראיין יותר, רק שאני סידרתי לו את זה במילים.
בדרך הביתה אני ממשיך עם זה הלאה, במין משחק שלי עם עצמי. הרי את אותה פארודיה שיכולה לבצבץ מראיונות אפשר גם להלביש על השירים שלו; המוטיבים החוזרים, האסוציאציות האישיות, הקול שהולך ונהיה נמוך יותר מתקליט לתקליט, כל זה טוב ויפה. אפשר לפנטז מה לעשות עם  זה. אני חושב על זה, אבל יודע בדיוק מה יהיה כשאני אשים את הדיסק במערכת.
אחרי שהדיסק יוזרם אל הרמקולים, אחרי שאני אחיה את המילים, אני אסתכל אל המערכת ואתנצל על זה שבכלל העלתי את הספקולציה לשחוק דימויים, מנגינות, ומינימליסטיות טהורה.
אני נזכר שכבר הבטחתי לעצמי לא פעם "להסתכל אל הדיסק חזק בעיניים ולא להישבר", אני מזהיר את עצמי. "לא אתן לו להוריד אותי. לא הפעם", אני מדליק עוד סיגריה.
לא נראה לי שאני אצליח.
עכשיו הוא בא.
 
 
 
 *מתוך המגזין "42 מעלות"
 
 
 
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • היהודי הנודד  On מרץ 29, 2004 at 4:06 pm

    ריאיון אינטיליגנטי, מלא סקרנות ומרתק.

  • מושון  On מרץ 29, 2004 at 9:47 pm

    למה זה הפחד להפוך לפרודיה? הפכתי לפרודיה משמע אני קיים

  • ר  On אפריל 26, 2004 at 1:11 pm

    דמות המראיין הכל יודע?

  • עומר חסידים  On מאי 16, 2004 at 1:53 pm

    אין מה לפחד אלא מהפחד עצמו
    (פירוש אישי למאמר)

  • MIA  On יולי 18, 2006 at 2:18 am

    תהיתי איך זה מרגיש לדבר עם אמיר. המאהב הראשון שלי נכיר לי אותו מזיון לזיון, אם להיות בוטים. שכחתי ממנו, התאהבתי במוזיקה. מוזיקה שבד"כ לא הייתה "מתלבשת" עליי. זה קצת כמו להתרגל ליין, להקשיב לעמיר. הכל התחיל מ"שמוליק" ו"כחול וירוק" ובסוף שלפתי את ה65 ש"ח ורכשתי את הדיסק בשלמותו ובלי לפגוע ביוצרו.
    הוא נשמע קשה אבל אמיתי. כמו השירים שלו שאני אוהבת

  • ירון  On אוקטובר 25, 2007 at 11:04 pm

    בונא יא מנייאק
    אתה כותב טוב

  • יונתן  On דצמבר 18, 2007 at 5:42 pm

    לא שמעתי עליו בחיים

  • אורית  On ספטמבר 22, 2011 at 4:12 am

    תמיד כייף לקרוא.תמשיך להתראיין-לשיר-להופיע ומהר – דיסק חדש.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: