הכדורגלן כפוסטמודרניסט

 

אני לא מאמין שאני הולך להגיד את המילה הזאת. בכלל, עוד להגיד אותה בהקשר של כדורגל, זה נראה לי פוסטמודרניסטי מדי.  אני רק מקווה שגדי טאוב לא יתפוס אותי באמצע סמטה ויחבק אותי.

זה לא מה שהיה פעם. וה'פעם' שאני מדבר עליו, זה לא ההוא, של הכדורגלן העילג, שהיה יושב ב"סמי בורקס" או באחד המפגשים בכרם ועובר על הציונים שנתנו לו עיתונאי החצר. לא. את הדימויים האלה שחקנו. הם אמיתיים, הם היו. אבל אני מדבר על אתמול, על לפני שעה, חודש, 

                                                 הקופירייטר

19, 18, 21, 20, 16, 29, 12. סקילאצ'י, קלינסמן, זידאן, רוסי, בארטז, ברקוביץ', ואן-באסטן. וכמובן אבי המהפכה, הוד מעלתו, קרוייף עם ה-14, שהוא למעשה, הפוסטמודרניסט הראשון של עולם הכדורגל, (אולי קדם לפניו אוסי ארדילס מארגנטינה, אבל בוא נשאיר את הכבוד לקרוייף, בכל זאת; סרט עם שם כמו "חולצה מספר 14" , לא הולך ברגל).

ילדים א', משחק אימון ראשון, המנהל מחלק חולצות. מ-ל-ח-מ-ה!

מי יקח את ה-10? מי יהיה הסקורר עם ה-9? מי יהיה המוהנדס עם ה-8? תככים ומזיזמות, שתאמינו או לא, מעורבים שם הורים, אחים, מנהלי קבוצות והרבה דמעות.

21? 19? 12? החולצות האלו היו מחולקות רק לחננות, לאלה שאין להם גב, וסתם שחקני ספסל (שאחרי זה יתגלו באמת). והיום מה? כל ילד רוצה דווקא את המספרים האלה, כמה שיותר מיוחד- יותר טוב. בעידן הפוסמודרניסטי, חולצה מספר 10, אפילו הופכת פתטית. אומנם, כל הגדולים עדיין איתה, ויש לה את היכל התהילה שלה, אבל בעידן ה"נו-לוגו", 10 נחשב המבורגר של מקדונלד, או לכל הפחות דונה-קארן משוקץ.

"מחיקת הגבול הישן בין התרבות הגבוהה לבין זו המכונה תרבות ההמונים או תרבות מסחרית…"  (פרדריק ג'יימסון, "פוסטמודרניזם, או ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר").

החיפוש אחרי אותו שונה, וקבלתו כאלמנטרי ורלוונטי, מתבטא גם בנושא הטיפשי של מספרי חולצות, נשמע קצת כמו תיזה שמולבשת בכח, עם כותרת מפוצצת, אבל תשארו בבקשה. (דרך אגב, אם אתם שואלים אותי, ה-17 הולך להיות המספר הבא, אותו עדיין לא העלו דרגה, והוא פנוי להובלה. מישהו צריך לדבוק בו, ולאפיין אותו מחדש).

 רונאלדו, זידאן ודל-פיירו, שלושה תותחי על,  אף פעם לא יכנסו להיכל התהילה של המספרים, כל אחד קפץ לפחות בין שלושה מספרים. (זידאן, לדוגמא, שיגע את כל הילדים: פעם 21, פעם 10, ועכשיו 5), הם לא מזוהים קופירייטרית עם "המספר", אבל הנה, לפחות הם פוסטמודרניזם. כל אחד עם תסרוקת אחרת.

                                     

הסטייליסט

לא בנות. אני לא הולך לדבר פה על בקאהם. סביב הבחור הזה עומד צי של מביני אופנה, מעצבי שיער שעושים ישיבות שבועיות לתספורת "רייצ'ל" הבאה שלו, מניקוריסטים, פדיקוריסטים, ומסירי גבות.

אני מדבר על הרגילים, אומנם הם מרוויחים מיליונים, החולירות, אבל יחסית, הם רגילים. או-קיי, לא רגילים, יותר פרולטריונים, כמוני-כמוכם. כאלה שעזבו את צרפת מלאת הצפרדעים, ללידס האפורה, להשתקם, לקחת אליפות, ולהרים צווארון.

כה פשוט הא? להרים את הצווארון, יעני "עשיתי גליץ', ושכחתי להחזיר אותו למקום", וללכת זקוף קומה. אריק קאנטונה, מקצוע- סטייליסט.

ללא ספק ה-COOL שבשחקני הכדורגל בכל הזמנים, האריק ברדון של הכדורגל, והאיש שעשה את בקאהם, אם זה עוזר לכם. קיץ, חורף, זה לא משנה. הצווארון למעלה. איציק זוהר עוד העז להגיד שהוא היה משחק ככה בנוער של מכבי יפו (אז למה אתה לא ממשיך? סטייליסט אמיתי לא נכנע להייפ).

זה גם מאוד אלמנטרי לקפוץ על איזה אוהד מהיציע ולדפוק לו את הנעל סטופקס בפנים, הכל הולך. במיוחד שאתה צרפתי משוקץ על אדמת אנגליה, ובמיוחד שיש לך גב של מעמד הפועלים ממנצ'סטר. זה בכלל מעשה אומנות, אולי מייצג.

הלאה. תיירי הנרי מארסנל הוא "המרים גרביים" התורן. זו לא המצאה שלו, להרים את הגרביים מעל הברכיים. לפניו אפילו קדמו ישראלים כמו ג'ובאני רוסו ואיציק זוהר (עוד פעם הוא?) אבל להרים גרביים מעל הברכיים נגד מכבי פתח-תקווה, זה לא אינדקציה.

הרמת גרביים, דרך אגב, שייכת קצת לקופירייטרים בעלי המעוף הלא כל-כך גבוה. משהו בסגנון של "אולי אני אמציא לי משהו יחודי? רגע, איך עושים את זה, הא! גרביים עד מעל לברכיים".

רביבו, בתור מוביל חברתי לדוגמא, מנסה כבר כמה שנים להכות עם איזה סטייל חדש. פעם נעליים לבנות (הראשון היה לאנטיני מ"מילאן"), פעם תחבושות אלסטיות על הגרב, ופעם בנדנה במקום סרט קפטן רגיל. עכשיו הוא מחקה מישהו מ"בוקה ג'וניורס", ושם גומיות על שרוולי החולצה.  לא ידוע לי מה המניע הפרויידאני לכך אצל הארגנטינאי ההוא מ"בוקה", אבל אצל רביבו זה מגיע ללא ספק מהכמיהה לגופיות הישנות של "אתא", אלה שהיו מחזיקות יפה את הקופסא של הסיגריות בתוך השרוול. (אין לי הסבר אחר. מצטער).

 

לא פלא שרב הסטיילינג מגיע מארץ המגף. עם כל-כך הרבה תצוגות אופנה מילאנזיות, אין פלא שהבשורה ברובה מגיעה מהאיטלקים. עם פאסון נובורישי סלאש אלגנטי, השחקן האיטלקי מדבר בגובה העיניים אפילו לאיזה אפללו מהפועל ירוחם. אותו אפללו או שרבני שבטיול לחו"ל רק גומר מעצם המחשבה שאיזה אירופאית חושבת שהוא איטלקי; "יזראלי? יו אר נוט פרום איטלי?" (אבל אחרי זה לא מכניסים אותו ל"למון").

 הזקן הצרפתי, לדוגמא, שהוא בכלל איטלקי, (בארטז לא נחשב- זה פיצוי פסיכולוגי על הקרחת) הוא אחד משלבי התבגרותו של הכדורגלן, כמו לעלות מהנוער לבוגרים. מאלסנדרו אלטובלי ועד איציק זוהר (נו, די איתו) לכולם לפחות היה שלב אחד של זקן תיש, או איך שתקראו לזה, בחייו הכדורגלניים.

הכדורגלנים, כמו כל סקטור, מחקה דפוסי התנהגות של קודמיהם, וכך בעצם מאבדים את עמוד השדרה שלהם. הם מתהלכים כעדר, ומדי פעם עולים על "שטענץ" חדש, ושוחקים אותו עד תום. אם זה בסגנון דיבור (שהפארודיה עליהן, אפילו הן, נעשו קלישאיות- לאן הגענו), סגנון לבוש, מניירות ועוד.

 ואם בסטיילינג עסקינן, אז לאן נעלם  הפלסטר על האף? פתאום לכולם הסתדרה הנשימה? הרי עד לפני כמה זמן, כל שחקן הדביק לעצמו פלסטר על האף. הייתה אופנה כזאת, זוכרים?  אסמטים דמיקולו.

                                                 תספורת אוחנה

האימ-אימא של הכדורגלן הפוסטמודרניסטי. ולא סתם. כי מציון תצא תורה! ירושלים בירתנו! ימק"א מושבתנו! מכלן בכירתנו! ותספורת אוחנה גאוותנו.

כמובן שזו כותרת נפרדת. אלי אוחנה, לא יישב בפיסקה בנוסח הזקן הצרפתי שהזכרתי מקודם, ככה סתם, תלוש. לאלי יש מניות. יש לו תספורת על שמו, עוד לפני מיקי חיימוביץ' וכאלה. לכולנו, אבל לכולנו, אם נפשפש טוב-טוב בעברנו המודחק, הייתה תספורת אוחנה. זה לא משנה אם היינו פליטי "פינגווין" או ארסים לבנטינים (שלא לומר מזרחיים). תספורת אוחנה הייתה גם הייתה.

הבטחתי בלי בקאהם, אבל אני חייב אחד. תספורת המוהיקן הכה משוקצת עד אז, קיבלה נפח אחר, אחרי שהנסיך של מנצ'סטר הופיע איתה בגביע העולם. אותה תספורת פאנקיסטית, אנטי תא'צרית, התקבלה באנגליה ובכל העולם כדבר רלוונטי. עכשיו זו כבר "תספורת בקאהם" ולא איזה אריאל קרס מ"השפן הנכון".

אבל אנחנו שומרים אמונים לאוחנה, כי מלבד אותה תספורת מופתית, שכל מיני "שיקים" למיניהם מחזירים אותו בהפוך על הפוך פוסטי, אוחנה גם היה הכוריאוגרף הראשון.

 

                                                הכוריאוגרפים

מה אתם חושבים שכדורגלנים עושים בבית? משחקים פלייסטיישן? נכנסים לאינטרנט? קוראים את "האלכימאי"? כן. גם. אבל בעיקר הם עושים כוריאוגרפיה.

 

פנים. חדר שירותים. בוקר יום שבת.

 

דני חנוכה נועל עצמו בשירותים לפני צאתו למשחק הבית שמשודר בשידור ישיר. הוא עומד מול המראה, ובוחן את התנועות שיעשה אחרי הגול שיבקיע.

                                                           

דני(אומר לעצמו)

                                    אני חייב להמציא משהו חדש

דני מנסה שלל תנועות, אבל הוא נשבר מהר.

                                                           

דני

                                    סססאמק, את הכל כבר עשו

אשתו של דני, שימרית, מודאגת, וצועקת מעברה השני של הדלת.

                                                           

שימרית

                                    דני, הכל בסדר? מה אתה משלשל?

 

                                                            דני

                                    לא, זה בסדר

דני עובד עצות, הוא חייב להמציא תנועה חדשה.

 

                                                            דני

                                    ספונטניות. אני חייב להיות ספונטני

דני מסתובב  למתקן המגבות, מנתר, עושה תנועה של נגיחה, וחוזר אל מול המראה כאילו שהבקיע גול. הוא מוצא עצמו עם אצבע בתוך האף, ויד מורמת באוויר.

                                                           

דני

                                    מצאתי!

 

כוריאוגרפים כאלה- לא עלינו. מה שמחפשים בכח, לא יעבוד, ובטח שלא יחזיק זמן. עדיף להיות  פתטי כמו אלון מזרחי שגנב תנועת גול מקארקה הברזילאי, או משה גלאם שנהיה שוודי כמו תומאס ברולין. רק לא בכח. יבוא לך דינה, יבוא לך, אבל לא בכח. כל המצאות שמחות הגולים האלה, שעובדים עליהם באימון המסכם של יום חמישי, לא תופסות טוב;

אתה מבקיע גול, מתחיל לרוץ לקהל, או למאמן, אבל פתאום נזכר שיש לך מחויבות (!) סיכמת עם איציק, הקשר האחורי, שתעשה איתו תנועה של כלב משתין, או משהו כזה, אחרי הגול. בכלל, מחויבות זה עניין קשה, בגלל זה אין לי חברה (מה זה קשור עכשיו?)

הכוריאוגרפים הגדולים בכל הזמנים:

קארקה- האווירון הרשמי.

רוז'ה מילה- רקדן דגל הקרן הגדול בכל הזמנים.

אלי אוחנה- שתי אצבעות למעלה- מספר 11.

קיקו- נשקן סמל המועדון שעל החולצה.

בבטו, רומאריו, מאזיניו- ריקוד העריסה.

קלינסמן- השתטחות עם הבטן והפנים על הדשא.

רובי פאולר- מסניף את קו המגרש כקוקאין.

 

שני האחרונים, אחד גרמני, ואחד אנגלי, יכולים ללמד בכל משרד פרסום (לפחות בראובני-פרידן) חוק חשוב; מודעות עצמית מאוד גבוהה, ושימושה לכדי אירוניה עצמית, וזאת בכדי להחזיר את גב הקהל אליהם . בקיצור, בלי זיוני מח מיותרים- קלינסמן השתטח אחרי כל גול כאות מחאה ואירוניה עצמית על כך שהאשימו אותו לא פעם כ"צולל" ברחבות (סחטן פנדלים), ואילו על פאולר הועלו לא פעם שמועות על היותו חובב אבקה לבנה מסוימת. מה עושים? עושים צחוק.

תנסו לתאר את ישראל כהן רץ אחרי גול ומוציא שטרות מהגרב, פיזנטי עושה פרסומת לחומוס, איתן טייב קושר שרוכים אחרי גול עם חיוך אירוני, ואת אלון מזרחי עושה אווירון וחושף גופייה מתחת לחולצת המשחק עם הכיתוב "מכון ירדנה- גבות ואפילציה". לא הולך. כי אצלנו משחקים משבת לשבת.

 

הזוי. כל הרעיון הזה על פוסמודרניזם וכדורגל  הזוי לחלוטין. אבל הנה לכם פוסמודרניזם. אסור לי? בטח שמותר. גם.

 

                                                                                   

 

  

 

                                   

 

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתן כספי  On נובמבר 4, 2003 at 8:27 pm

    חוקר תרבויות, בעיקר לבנטיניות.

    אגב, במקרה יצא לראות אתמול את זוהר מגיח עם פמליה קטנה ושיער קצוץ ומחומצן ל"אגדיר" בנמל. אבל נדמה לי שהוא אכל דווקא סלט. שומר על פיגורה. יפה שיש משמעת ספורטיבית.
    וצחוק בצד, נדמה לי שההמבורגר שלהם התקלקל קצת, אבל בשביל מסקנות סופיות צריך סדרת דגימות. בטיפול.

    חוץ מזה, תגיד, למה אתה משאיר כל כך הרבה רווח בין סיום הטקסט למדור התגובות? למחשבות מאוחרות? למודעות אבל בדקה ה-90? חבל, סתם יחייבו אותך יותר בארנונה.

  • אודי  On נובמבר 4, 2003 at 9:10 pm

    אני עושה קופי-פייסט, זה מה יוצא

  • ללא שם  On נובמבר 4, 2003 at 9:27 pm

    לפני כמה שבועות התפרסמה תאוריה חדשה: היקום הוא סופי,וצורתו צורת כדורגל עשוי מראות.

    אז מה
    God is not a D.J
    ?הוא פליקס חלפון ? מרדונה? רובי פאולר?
    בכלל הפכו לי סדרי עולמות ואני חשבתי בטעות שספרד היא באירופה(אך
    הקילשאות הקילשאות)

    עכשיו אני מבינה שנוצרתי בצלמם ובדמותם אולי קצת פחות שערות(לא בטוח], כן ,כן והצווארון ( טוב אז לא, אבל תספורת אוחנה בטוח היתה לי פעם )
    ומעצבי האופנה, זה התפקיד שלהם לא? לגרום לי להראות הכי דומה לאלוהים שאפשר או אולי הכי רחוק מזה ?

    ועכשיו פוסטמודרניזם, אם פליקס יודע לכתוב את המילה הזו בלי להתבלבל אז הוא האלוהים שלי, (בכמיות האלה הוא בטוח מומחה למראות) אם לא אז רובי פאולר, לפי הכיראוגרפיה שלו הוא נראה לי הכי מודע
    לאיך היקום נראה וחוץ מזה הוא הכי מצחיק
    ואלוהים גם אם הוא לא אלניס מוריסט הוא בן זונה של קומיקאי.

  • רותי  On נובמבר 5, 2003 at 3:25 pm

    בעיצומה של סערת נימני-בנין הסתובבה בבית האדום שלנו (שבעונה הנוכחית הפך לאדום רוטן) השתעשעות הסתברותית, וכך היא הלכה:
    יום אחד העולם מתעורר ומגלה שאבי נימני הוא אכן אלוהים. רוב האנשים בהלם, שוק, מבועסים רצח, לא יודעים אם למות מהתקף לב או להתאבד.
    ורק אחוז אחד של אנשים במדינת ישראל קם לאותו בוקר חייכן ומנצח: "ידענו. תמיד ידענו." הם אומרים לעצמם ברוגע האופייני לווינרים מלידה ויוצאים אל התוהו בחוץ מודעים מדי להיותם שליחיו עלי אדמות ונביאיו.

  • יוסי האדום  On נובמבר 8, 2003 at 9:36 am

    המאמר המקורי, עובד עצות או לא, עובר לתגובות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: