אני עבודה שהגשתי אני

 

 כאילו, גפי אמיר? מי היא בכלל שאני אעשה עליה עבודת סוף סימסטר? עוד יאפית מזורגגת. יאללה, לכי תכתבי רכילויות. (מתוך "התחבטויות של סוף סמסטר" או "אבל לפחות זה סיפור קצר, כמה דפים וגמרנו")

 

"לפעמים זה בלגן להיות יאפית וגם, נו, יהו-דיה…"

 

גפי אמיר, מייצגת את תל-אביב. או-קיי, בוא לא נגזים, גפי אמיר מייצגת רחוב תל-אביבי. או-קיי, בוא לא נגזים, גפי אמיר מייצגת דור מסוים ברחוב תל-אביבי מסוים. (כאילו, זהו אודי? סיימת? כן.)

 

הציטוט של המשפט הראשון, מתחילת סיפורה "טחול של נמרים", בעצם משקף את כתיבתה של גפי אמיר;  החברה והשתקפותה, כנושא סיפוריה, והעירנות ללשון שיחתה.

"לפעמים זה בלגן להיות יאפית וגם,נו, יהו-דיה…" אותו "נו" קופץ לעין כביטוי לשפה מדוברת שמוגשת בכתב. גפי אמיר מעבירה את אותן שתי אותיות כביטוי ל"איך שההיא/שההם מדברים" .

אבל ה-"נו" הזה, מבטא יותר. בסדר, היא כותבת את מה שמדברים, אבל למה "ההיא" מדברת כך? בוא ננתח את ה-"נו" הזה. (נו כבר… )

נו אחד-  ה"נו המתנצל בשל היותו יאפי יהודי"- סושי עם שטריימל? האפשרי? ממתי ליאפים יש אף ארוך? בסוף כל שיחת סלון ניו-יורקית, היאפי היהודי יהיה נובוריש לעומת ברוקר מפודר.

נו שתיים- ה"נו שבמילא יפגש עם חתוכה במכולת"- יאפית אמיתית? בישראל? נו באמת. בסוף כולם רושמים חלב ביחד אצל חתוכה.

נו שלוש- ה"נו הפוסטמודרניסטי"- אני יודעת, אני מודעת לכל ה"נואים" שלמעלה. זה לא "יהודיה", זה "יהו-דיה". גישה של "אני מודעת לכל הבלגן מסביב ליהו-דיה",  זה מגיע עם תיפוף של העלאת דגל. טאראראם! אני יודעת, אבל מה לעשות, זה מה יש.

נו ארבע- ה"נו הפולני/הדור השני"- פשוטו כמשמעו: צורת דיבור, בורגני משהו, "יהו-דיה" כן, כן, זה אני, ככה חינכו אותי.

 

אם כן, אנו רואים ארבעה סוגים של "נו" מדובר במשפט אחד, שבעצם משלב המון תכנים שאולי לא מדברים לכולם, אבל למי שכן, או למי ש"בעניינים", זה הרבה.

"לשירהאז יש סידור חדש עם עצמו, לסיים כל משפט בסימן שאלה…" אחרי ה"כאילו" וה"כזה" ואפילו אחרי ה"כאילו-כזה", אמיר ערנית לטרנד חדש; סימני שאלה דיבוריים. ואומר; דיבור צפוני (בדרך כלל מאנפף)  במן כלל תחבירי לא כתוב,וגם לא מודע, לסימן השאלה הנמצא בסוף כל משפט שלו.

יש לציין, שגם אורלי קסטל בלום, עלתה על הטרנד הזה, והשתמשה בו, אך לא ברור מי היה קודם. (אני חושב שאני [באמת!], אבל לא כתבתי {עדיין} ספר) (מתוך "שימושים שונים לסוגריים-כרך א')

שירהאז שואל אותה משהו עם אותו סימן שאלה, והגיבורה עונה: "אני כבר לוקחת את זה?" , אבל שירהאז לא הבחין בניאואנס הזה, בו היא צוחקת עליו.  הוא (כנראה) לא מודע מספיק לעצמו, לפחות לא כמו גיבורת הסיפור, או כמו כתיבתה של גפי אמיר. הוא לא מודע שהוא מדבר בסימני שאלה. אבל שרה,  עובדת משרד אפורה, בעצם יותר חכמה, או יותר נכון, שנונה מהבוס שלה.

שרה, היא בעצם (אוי ) בחורה שמקדשת ימי שואה, וגם בחורה (עוד יותר אוי ) שומרת מצוות. ואיפה? בתל-אביב, (וכבר אין יותר אוי  מזה), כי אותה שרה, נמצאת בפרדוקס תל-אביבי, שמתפשט לישראלי, כביטוי לחיסול של כל אותם ערכים של "פעם", של דרכי אבות, שמי שעושה אותם היום, הוא  מעין פראייר. והקוליות? או-ווה… מרב אירוניה עצמית, החוסר בטחון של הגיבורים זועק לשמיים, "יש לנו ארוחת ערב היום. כאילו א-רו-חת ע-רב." גפי אמיר לא נותנת לשרה להתרגש, שרה לא מרשה לעצמה להתרגש, וגם אין לה ממה להתרגש, אווירה אקזיסטננציאליסטית אופפת אותה, ואת הדור שלה. בליינד דייט, ועוד בליינד דייט, וכך הלאה.

אותו פוסטמודרניזם, שהתבטא ב"נו שלוש" מקבל כאן עובי, בעולם זה, (ושוב, אפשר לקרוא לו "עולם תל-אביב" שכן הטרנד יוצאים ממנו והלאה) ביטול כל אותם ערכים ישנים, רק מקבל חיזוק, ואם כבר ישנה "חזרה אחורה", היא מתקבלת במעטפת "קאמבק" או טרנד מסוים.

שרה, סך הכל, לא אוכלת שרצים ואוהבת לעמוד דקה בלי לזוז ביום השואה. והאירוניה, שזה כבר משוקץ.

אותה אירוניה, משקפת את כתיבתה של אמיר וחבריה לאותו דור ( עוזי וויל, אורלי קסטל-בלום), אותן שכבות של הפוך על הפוך, של גיבורים סופר-מודעים לעצמם, או לא מודעים בכלל, משולבים בשנאה עצמית של הכותב, כותב שלוקח ברייק, ומתבונן בחברה, בעצמו, וצמא לאותם התרגשויות של העבר, או של אותם התרגשויות שסיפרו לו שיש.

"… הכבד יען הזה. יש לכם נמרים אולי, אפשר טחול של נמר, בבקשה?" – שרה, יושבת במסעדה, מוקפת רמת-השרונים,שמעיינים  בתפריט  עם שמות הירואיים.

רגע, עוד פעם, יותר בחידוד: פקאצה יושבת במסעדה, מוקפת בפקאצות שמעיינים בתפריט פלצני.

אותה שנאה עצמית וחברתית, מקבלת כאן דוגמא, החברה שמסביב שרה, יש לומר, די פלצנית, היא יושבת בשולחן עם רמת-השרונים, שבוחנים אותה בבורגנית, (מקצוע חמוד דווקא, קיבלתי בו 88) ודרכם מתבטאת עליונותה של שרה. היא צוחקת עליהם דרך כינויי האוכל העכשוויים. "כבד יען".

שרה מצדה, אומנם בעלת מודעות עצמית, אך גם היא מקבלת על הראש, מהיוצרת שלה, במן פילפול מעגלי של אירוניה עצמית:

"אני לא יודעת, או שקרסה לי האישיות או שחטפתי את מחלת היאפים." או "המשימה של שירהאז לא רק ממש לגמרי הרסה לי את יום השואה, היא גם שיבשה לי את כל התוכניות (לחפוף את הראש) לא הצלחתי להתארגן על עצמי אפילו להציץ ביומן…"

 גפי אמיר, כחלק מן התלאביביזם הבורגני, כעיתונאית של מדורי רכילות, כסופרת, מקיאה על עצמה, ועל החברה שבה היא חייה, כבד יען. (אודי שרבני –1, מנחם בן- 0. מחצית.)

 

החברה החייה בעידן פוסמודרניסטי, במבוכי הפוך על הפוך, ובקריצה אירונית הממתינה לטרף בסוף כל משפט, אובדת עצות, היא תמיד בפאוזה, במין אווירה של "רגע, זה פשוטו כמשמעו, או שיש פה משהו שפיספסתי?".

שרה, מודעת לזה, היא מבינה את הצד השני, הרי אם היא תגיד לו שהדייט איתו מבוטל, בגלל שהיא מתייחדת עם השישה מיליון, הוא יחשוב שזוהי יציאה צינית. אותו מצב חברתי, ידרוש את המשב של הבן-זוג לרוח דברים אלו, שרה יודעת, שאם היא תגיד לו למה הדייט יתבטל, הוא יגיד לה משהו בסגנון "כן הא, אז מתי לאסוף אותך?"  היא מפחדת להיות מובכת בשבילו.

"התיישבנו בספה וקישקשנו להעביר את הזמן, בוהים בקליפים של 'פנים אל מול פנים, אשה באמצע החיים', אז זהו."

גפי אמיר כותבת על "אלה". כתיבתה עוסקת ב"את/ה מכיר/ה את אלה ש… " הם מחולקים לקבוצות ולתתי קבוצות, ולכל קבוצה ייחוד משל עצמה, הכתיבה, היא כתיבת בית-קפה,

 לפעמים נדמה לי שכל מה שגפי אמיר עושה, זה לשבת בבית-קפה ולצותת. לשמוע ולאפיין דפוסי דיבור והתנהגות של ה-"הם", שנכללים באווירה של "אתה מכיר את אלה ש…" אווירה שגם גיבורת הסיפור שבויה בה, "יש לנו ארוחת ערב היום. כאילו א-רו-חת ע-רב." שרה צוחקת על אלה שעושים ביג-דיל מארוחות ערב, זה ממנה והלאה.

ומה השלב החשיבתי הבא? מן הסתם זה יהיה: "אתה מכיר את אלה שאומרים אתה מכיר את אלה ש…." (אפשר (ואף רצוי) לקרוא שוב) מצב שבו אני נמצא עכשיו.

יש לשער, שאם רוביק רוזנטל ("הזירה הלשונית", מעריב), הכותב ב"מעריב" מדור שנשען ברובו על השפה העברית וגילגוליה, ייסע לחו"ל, יכולה אמיר למלא את תפקידו, אומנם היא לא בלשנית, אבל היא מתעסקת בכתיבתה באותם "שטיקים" לשוניים הקופצים לאוזניים מההוויה הישראלית. היא ערנית לכך, והיא צדה אותם במהירות. ואם אתם חושבים שיש פה נימת ביקורת- טעיתם.

אך האם לאותם דברים של "כאן ועכשיו" יש מקום בעתיד? האם לאותו "כאן ועכשיו" של סימני שאלה בסופי משפטים, יהיה אותו ערך בעתיד, זה לא ברור. האם אותו תלאביביזם רגעי, יהיה רלוונטי גם בעתיד?  

כטור עיתונאי, של "מישהו מבחוץ שבא לביקור פעם בשבוע אל ההם" זה יופי, אבל האם לסיפורים הקצרים האלה, כסיפורים, יהיה תוקף גם בעתיד? המקום והזמן וזהו?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • לא ירושלמי  On אוקטובר 29, 2003 at 8:21 pm

    רגע, מישהו ממש מנתח את סיפוריה של גפי אמיר? למה?
    זתומרת, ניתוח לא רע, באמת, מעט מתחכם מדי אמנם, אבל למה? האם עלתה באש הספרייה באוניברסיטה ונותר לפליטה כרך עותק מפויח של כל כתבי ג. אמיר? הרי הציניות החבוטה הזו, והדילמות העלובות.
    זה לא בהכרח שהסיפורים גרועים, פשוט, למרות מה שחושבים, לא על כל אחד אפשר לכתוב סיפור שגם יהיה לו ערך. יש בתל אביב הרבה מאד אנשים, סקטור שלם, שרק גאון יוצא דופן יצליח להפיק איזו יצירה בעלת ערך ממה שהם עושים חושבים ומדברים.

    אגב לא הייתי כורך יחד אתה את עוזי וייל. אצלו יש רמה נוספת.

  • כרמל  On אוקטובר 30, 2003 at 6:40 am

    תשווה את הרדידות והבינוניות שלה לרדידות והבינוניות של אילן הייטנר בחכמת הבייגלה. המרצה תתמוגג.

  • אודי שרבני  On אוקטובר 31, 2003 at 7:24 pm

    היי
    שלא יהיה ספק
    אני אוהב את הכתיבה שלה, אבל רוח הזמן, זה הכל
    וזה ניתוח שלי זה הכל

  • y  On נובמבר 10, 2003 at 2:24 pm

    יש למישהו או מישהי מושג איך אני מוצאת חומר על אורלי קסטל בלום\?

    אני ממש מודה לכולם

  • א.ש  On דצמבר 23, 2005 at 2:55 pm

    האם באמת הגשת את זה ואיך המרצה הגיבה?

  • אודי שרבני  On דצמבר 24, 2005 at 6:28 pm

    הגשתי, בטח שהגשתי. וואלה לא זוכר כמה קיבלתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: